כתיב בפ' ראה: כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבתיך.
ופירש"י: אשר לא ידעת אתה ואבותיך - דבר זה גנאי גדול הוא לך שאף האומות אין מניחין מה שמסרו להם אבותיהם, וזהו אומר לך עזוב מה שמסרו לך אבותיך.
ולכאו' ק' למה גנאי גדול הוא לניסת, והלא אין כאן חטא ועוון אלא אצל המסית.
ונתעוררתי לדון בדבר חדש, דדין מסית הוא דוקא באופן שיש חשש (ואפילו צד רחוק) שהניסת אכן יתפתה רח"ל לעבוד אלוהים אחרים וכו', אבל אם בא להסית את משה רבינו (ומשה שבכל דור...), ל"ש בזה דין מסית.
וא"כ שפיר אמרי' 'גנאי גדול הוא לך'... (ורק יל"ע אטו הגנאי הוא רק משום מסורת אבות, ולא משום עצם חומרא דע"ז).
וראיה לדברי, דברוקח עה"ת כ' דאזהרתו של מסית היא - "לפני עיור לא תתן מכשול". וכ"כ עו"ר.
והדבר פשוט דהמושיט כוס יין לנזיר צדיק ואין שום חשש שיבוא לשתות, ודאי לא עבר על כלום. וא"כ הכא נמי.
מה דעתכם?