הקזת דם בערב שבועות ויו"ט - איסור הלכתי או מנהג למעוניינים בלבד?

[עקביה]

זה לשון הגמרא:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכט עמוד ב
(הקזת דם) מעלי יומא דעצרתא - סכנתא. וגזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא משום יומא טבא דעצרת. דנפיק ביה זיקא ושמיה טבוח. דאי לא קבלו ישראל תורה - הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו.

מלשון הגמ' 'וגזרו רבנן' משמע שזו ממש גזירת חכמים המחייבת את כולם, א"כ מדוע השמיטוה הרמב"ם, השו"ע ופוסקים נוספים?

ידוע ששדים ורוחות אינם "כוס התה" של הרמב"ם, אבל אם חכמים אכן גזרו על כך, לכאורה אין עצה ואין תבונה נגד ה', ומה מקום למחוק הלכה זו?

המעניין הוא שגם מי שכן מביא את הלכה הזאת - רמ"א או"ח תס"ח י' - אינו עושה זאת בלשון דין מחייב אלא: הגה: ונהגו שלא להקיז דם בשום עי"ט, ואין לשנות.

נראה שקים להו לרבנן קמאי שכל הלכה הקשורה ל'על טבעי' נופלת תמיד תחת הכלל של "כל דקפיד קפדי בהדיה, ודלא קפיד לא קפדי בהדיה" (פסחים קי:), אף אם אמרוה בלשון גזירה.

מידי שמיע לכו בהא?

[ביליצר]

שמעתי על אדם גדול שאסר לעשות ניתוח בערב שבועות ואמר לו שידחה ליום טוב שבועות עצמו ,,

[המעיין]

מאן יימר שניתוח נקרא הקזת דם ?

[דרומי]

מעניין שגם את ההלכה משנכנס אדר מרבין בשמחה לא הביאו לא הרמב"ם ולא השו"ע ולא הרמ"א. וכבר הי' אשכול בזה

[קראקובער]

שמעתי על אדם גדול שאסר לעשות ניתוח בערב שבועות ואמר לו שידחה ליום טוב שבועות עצמו ,,

גם לבן חו"ל? הרי יו"ט ראשון ספק ערב חג וצריך לדחותו לי"ט שני או דלמא כל החשש שמא יחזור הדבר לקלקולו ובכה"ג לא גזרו...

[הגרח]

עפי הסוד כל יום טוב הזו"ן מתהפכים מאב"א לפב"פ ורגע ההתהפכות נקרא נסירה והוא מסוכן כי אין יניקה וזהו הסכנה של עיו"ט.

[שמואל דוד]

מעניין שגם את ההלכה משנכנס אדר מרבין בשמחה לא הביאו לא הרמב"ם ולא השו"ע ולא הרמ"א. וכבר הי' אשכול בזה

יש הרבה דינים שהשמיטו הפוסקים

[מן הדרום]

מצ"ב כמה מ"מ בעקר ציץ אליעזר

[עקביה]

נראה שקים להו לרבנן קמאי שכל הלכה הקשורה ל'על טבעי' נופלת תמיד תחת הכלל של "כל דקפיד קפדי בהדיה, ודלא קפיד לא קפדי בהדיה" (פסחים קי:), אף אם אמרוה בלשון גזירה.

במחשבה שניה, לא נראה שהרמב"ם סבר ש"כל דקפיד קפדי בהדיה". יותר נראה שסבר שהאזהרות שבדברי חז"ל הנוגעות לסכנה, אינן איסור אלא עצה טובה, ובמקום שנראה שע"פ טבע אין לחשוש להם, אין צורך להיזהר בהן.

אמנם כתב:

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יא הלכה ה
הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך מכין אותו מכת מרדות.

ויש ליישב. ועדיין צ"ע.

[עקביה]

בהיותי בזה, יש עניין לאסוף את לשונות חז"ל שהבאים אחריהם פירשום שלא כפשטם.

א. כאן אנו מוצאים 'גזרו רבנן' שכנראה הבינו הראשונים כהמלצה בלבד, ולא כגזירה.

ב. בכתובות (עב.): ראשה פרוע?! דאורייתא היא! (חובת כיסוי הראש לאשה), ומ"מ שיטת הרמב"ם (ראה תרומת הדשן רמב) שהוא מדרבנן. ["ומסתמא ס"ל הא דפריך תלמודא דאורייתא, ר"ל רמז דאורייתא יש לה (שם)].

ג. בגיטין (עו:): כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי, משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ. וכתב המהרי"ט (בחידושיו לקידושין לא:) שאין איסור ביציאה קצרה לחו"ל, והם החמירו על עצמם. וכ"נ דעת הגר"א (או"ח תקלא ד).

יבואו נא חו"ר הפורום ויוסיפו ויאריכו את הרשימה.

[הא לחמא עניא]

שמועה שמעתי מאחד הרבנים שאין בעיה לעשות בדיקת דם או בדיקת סוכר מצד דין הקזת דם.

[עקביה]

שמועה שמעתי מאחד הרבנים שאין בעיה לעשות בדיקת דם או בדיקת סוכר מצד דין הקזת דם.

כך מסתבר. הקזת דם בימיהם הייתה עסק מסוכן, כפי שרואים שם בגמ', ורק עליה דברו.

בעלון דברי שי"ח (שבועות תשע"ז) כתבו בשם רח"ק שאסור לעשות בדיקת דם בערב יו"ט, ובערב שבועות יש עניין להחמיר אפילו שלא להסתפר, שמא יצא דם.
ולא זכיתי להבין מה העניין בחומרות אלו. לא נראה שהראשונים, וגם הרמ"א, חשבו שיש כאן סכנה, אלא רק מנהג, ומה טעם להוסיף בו דברים.

[עקביה]

המשך לרשימה דלעיל,

אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי (מגילה ז:). וי"א דא"צ להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו (כל בו) וישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. (מהרי"ל). ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים (רמ"א תרצה ב).

[עקביה]

תהייה נוספת על מנהג זה,

אמנם כתב המחצית השקל (תסח י): ונודע דבכל הזמנים שאירע לאבותינו ענין מה, כשיגיע זמן ההוא שוב מתעורר קצת מעין אותו דבר וענין ההוא.
אבל תמוה למדי שאם בזמן מתן תורה יצא "זיקא (רוח/שד) ושמיה טבוח, דאי לא קבלו ישראל תורה - הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו", בזמן הזה, במקום להיטפל לפורקי עול ולטבוח את בשרם ואת דמם, נטפל אותו שד למי שמקיז דם, אף אם הוא ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק, גריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה.

מה היה לו לאותו שד שבצוק העיתים שינה אורחו ורבעו והחל לסגל לעצמו תכונות של ערפד או כריש?

שמא תהייה זו אף היא טעם לכך שהקדמונים לא ייחסו לגמ' זו משמעות מעשית.

[אוצר החכמה]

תהייה נוספת על מנהג זה,

אמנם כתב המחצית השקל (תסח י): ונודע דבכל הזמנים שאירע לאבותינו ענין מה, כשיגיע זמן ההוא שוב מתעורר קצת מעין אותו דבר וענין ההוא.
אבל תמוה למדי שאם בזמן מתן תורה יצא "זיקא (רוח/שד) ושמיה טבוח, דאי לא קבלו ישראל תורה - הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו", בזמן הזה, במקום להיטפל לפורקי עול ולטבוח את בשרם ואת דמם, נטפל מר 'טבוח' למי שמקיז דם, אף אם הוא ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק, גריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה.

מה היה לו לאותו שד שבצוק העיתים שינה אורחו ורבעו והחל לסגל לעצמו תכונות של ערפד או כריש?

שמא תהייה זו אף היא טעם לכך שהקדמונים לא ייחסו לגמ' זו משמעות מעשית.

בעיני דבריך הם חוצפה מזעזעת. אתה לועג לדברי הגמרא??

[עקביה]

בעיני דבריך הם חוצפה מזעזעת. אתה לועג לגמרא??

חס וחלילה. אני רק טוען שפשוט שזו אגדה ולא הלכה, שכן אין לזה מילים בתור תיאור המציאות העובדתית.

[אוצר החכמה]

אם זה מה שהיית כותב לא הייתי מתפלא. אבל אולי תקרא שוב את מה שכתבת. ממש בושה.

[עקביה]

זו הייתה כוונתי.

וכי יעלה על דעת אי מי ללגלג על הגמ' (בכורות נז:): פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני, וטבעה ששים כרכים, ושברה שלש מאות ארזים.
הלא ברור שלא עלה על דעת חכמי הגמ' למסור כאן דיווח חדשותי מזמן כלשהו. אלא הדברים אינם כפשוטם. אבל אם יבוא מאן דהו ויטען להוציא מגמ' זו נפק"מ הלכתית שעניינה חשש מביצי בר יוכני הנופלות על הראש, ברור שיש טעם ללגלוג.

כך כאן. אני מנסה למצוא טעם לדעת רוב מוחלט של הקדמונים שלא ראו בגמ' בשבת הלכה, והנלע"ד כתבתי. ממה עלי להתבייש?

[אוצר החכמה]

אי אפשר להשתיל לאנשים שכל ולא עדינות נפש. אם אתה לא מרגיש שלכתוב בסגנון שכתבת על הגמרא זו עזות מצח מה אוכל לעשות לך.

[אוצר החכמה]

אין לי שום בעיה עם כל ההסברים שהצעת קודם למה לא נהגו את זה. ולענ"ד גם מסתבר שדברי הגמרא בדברים כאלה הם הב לן שלא לוסיף עלה. ורק הקזת דם נאסרה וכל דבר אחר אפילו שכרוך בדימום אין בו אפילו סרך איסור.
וגם אילו היית כותב בדרך כבוד, שיש לך קושיות על דברי הגמרא (הקושיה מצחיקה אבל לא חשוב) ולכן נראה לך שעיקר כוונתה לעניין אחר ולא לאיסור כפשוטו. והיה לך איזה הסבר למה על הדבר השני אין את הקושיות החרשתי. אבל אתה בחרת לכתוב בלשון לעג על דברי הגמרא בדרך הנהוגה באתרים של מחרפים ומגדפים.
(מר 'טבוח' ???)
פשוט בושה.

[עקביה]

בנותן עניין בנושא זה להזכיר את דברי האבע"ז שמביא האבודרהם בהקשר אחר:

ספר אבודרהם שער התקופות
ויש מהגאונים שאמרו על התקופה (במדבר כג, כג) כי לא נחש ביעקב, אלא הקדמונים אמרו אלה הדברים להפחיד בני אדם שיראו מהשם ולא יוסיפו הרשעים לרשוע וישובו כדי שיצילם השם מד' תקופות כי ידוע ידענו כי כל דברי חכמים אמת כאשר הם במשמעם או יש להם סוד סתום כאשר רמזתי מקצת סודם בספר הישר שהוא פי' התורה עד כאן דבריו:

[בתבונה]

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכט עמוד ב

מעלי יומא דעצרתא - סכנתא. וגזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא משום יומא טבא דעצרת. דנפיק ביה זיקא ושמיה טבוח. דאי לא קבלו ישראל תורה - הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו.

משנה ברורה סימן תסח
(לח) שלא להקיז - דבערב שבועות יצא שד דשמו טבוח ואלו לא קיבלו ישראל את התורה הוי טבח להו לבשרייהו ולדמייהו וגזרו רבנן על כל עיו"ט משום ערב שבועות ושרעפי"ן שקורין באנקע"ס או קעפ זעצי"ן יש מתירין מלבד הו"ר שהוא יום הדין [לג] ועכ"פ בערב שבועות יש להחמיר ובלילה שלפני עיו"ט מותר להקיז דם חוץ מליל הו"ר. ועיו"ט אחרון של פסח הכל מותר דאינו רגל בפ"ע. וכ"ז כשרוצה להקיז לבריאות אבל משום סכנה כבר דשו בו רבים ושומר פתאים ה' [לד] ואפילו בערב שבועות התיר בא"ר כשצוו הרופאים בחולי שיש בו סכנה אבל בלא"ה לא:

מחצית השקל אורח חיים סימן תסח ס"ק טו
(טו) שלא כו'. נפק זיקא כו'. ונודע דבכל הזמנים שאירע לאבותינו ענין מה, כשיגיע זמן ההוא שוב מתעורר קצת מעין אותו דבר וענין ההוא.

מהרש"א חידושי אגדות מסכת סנהדרין דף מג עמוד ב
ע"פ דרך זה יתיישב מ"ש פרק מפנין מעלי יומא דעצרת נפיק ביה זיקא ושמיה טבוח דאי לא קבילו ישראל התורה היה טבח להו לבשרייהו כו' דלכאורה קשה דלא ה"ל לקרותו טבוח אלא טובח שבא לטבוח אחרים אבל לפי מה שאמרו הכא שהכובש את יצרו ומנצחו הוא זובח יצרו במתן תורה נמי דודאי ההוא זיקא שהוא השטן הוא יצר הרע הוא רוח מ"ה שבא לטבוח את ישראל אילו לא קבלו התורה אבל כיון שקבלו התורה וכבשו את יצרם הרי אדרבה זבחו ישראל את היצר הרע ושפיר מקרי טבוח

ונראה לומר שכל שנה עד כמה שחסר בקבלת התורה גובר קיטרוג.
ולכן יש להמנע מהגברת הסכנה על ידי הקזה כעניין השטן מקטרג בעת הסכנה

אמנם קשה איך הסכנה היא בערב חג מתן תורה, והרי אם לא היו מקבלים את התורה הוא היה הורג אותם אחר כך דהיינו משעת מתן תורה ואילך.
ואפ"ל שיום קודם מתן תורה , זה היה הזמן שבו שאלו את עם ישראל אם הם מקבלים את התורה.
ועוד י"ל שבאמת שעת הסכנה הוא עצרת עצמה אלא שנאסר להקיז בערב החג שלא יישאר מסוכן בחג שבו יוצאת הזיקה וקצת משמע כך בלשון הגמ' "משום יומא טבא דעצרת דנפיק ביה זיקא", ולא משום מעלי יומא טבא דעצרת

לפי זה ברוב הפעמים יש להתיר בימינו

1. בד"כ בימינו ההקזה היא משום סכנה שמותר ע"פ המ"ב ועוד שבמקרה שבהמנעות הוא מגביר את הסכנה המידית לכאורה היא מסוכנת יותר "משום יומא טבא דעצרת דנפיק ביה זיקא".
2. יש מקום לומר שרק הקזת דם בזמנם שהייתה עם כמות גדולה של דם ולא היתה סטריליזציה היה בכך סכנה אולם בימינו שלא שכיח כלל סכנה בהקזת דם שמא מותר.
3. אפשר שבדיקת דם של ימינו היא כמו דברי המ"ב על "שרעפי"ן שקורין באנקע"ס או קעפ זעצי"ן" דהיינו כוסות רוח שיש מתירים.
4. אם נאמר שהסכנה היא ביום טוב שבועות עצמו, אז בימינו אחרי כמה דקות כבר אין זכר לבדיקת הדם ואינו נכנס מסוכן לשבועות (כיום מוציאים במחט סטרילית ואילו בעבר הוציאו דם בעלוקות ובכוסות רוח).

לכאורה
1 בניתוח שאין בו שום דחיפות ויכול לדחות אותה מעט לכאורה פשוט שיש להימנע גם בימינו. (שגם בימינו יש ברוב הניתוחים סכנה כלשהי, גם בימינו בד"כ אותה סכנה נמשכת גם ליום טוב, ובתנאי שבדחייה אין כלל חשש ורבב סכנה).
2. בבדיקת דם שאין בה כל דחיפות רפואית ואפילו תרומת דם שאינה דחופה איםן בהם בימינו סכנה ושונים מהקזת דם של זמנם לכאורה היה צריך להיות מותר, ואולי יש להתייחס לכך כספק וכדברי המ"ב בכוסות רוח שיש להחמיר לכה"פ בערב שבועות וכן בהו"ר שהוא יום דין
אולם בדבר שיש בו משום סכנה בדחייתו אסור לדחות
אמנם שמועה לא בדוקה שמעתי שהגר"ח קנייבסקי מורה להחמיר, ולכאורה יש לברר אם אכן כך הורה.

[יבנה]

הקזת דם שבזמן חז"ל ואח"כ נועד לרוקן מהאדם את דמו, והיו מוציאים ממנו כמויות גדולות של דם עד שהרבה פעמים היה מתעלף, וברור שיש בזה סכנה אף בלי חשש של זיהום.
מה שעושים כיום בדיקות דם ואף תרומת דם וכדומה אין לו שום קשר להנ"ל.

[בתבונה]

הקזת דם שבזמן חז"ל ואח"כ נועד לרוקן מהאדם את דמו, והיו מוציאים ממנו כמויות גדולות של דם עד שהרבה פעמים היה מתעלף, וברור שיש בזה סכנה אף בלי חשש של זיהום.
מה שעושים כיום בדיקות דם ואף תרומת דם וכדומה אין לו שום קשר להנ"ל.

צודק, אם כי הכי דומה בימינו להקזת דם היא תרומת דם שהיא כחצי ליטר דם (כמאה מבחנות דם מלאות עד הסוף).

[אוצר החכמה]

בשבת חשבתי לפרש עניין זה של טבוח באופן כזה.

הגמרא אומרת ריש כל מרעין אנא דם וריש כל אסוותן אנא חמר וידוע הביאור בזה (מהגר"א) שהדם הוא התאווה והוא ראש כל חליי הנפש ומקור החטא והתרופה לכל הוא התורה. והנה התאווה אע"פ שהיא סיבת החטא היא גם במיעוטה סיבת קיום העולם כמו שאחז"ל באנשי כנה"ג שכשרצו לבטל לגמרי יצה"ר של עריות לא מצאו ביצה לאכול. ולכן אע"פ שהעצה לחטא התאווה היא לסלק אותו שזה נרמז בלהקיז מהאדם את דמו שהוא התאווה הנה אי אפשר באמת לעשות כן כי אי אפשר לעולם להתקיים. וממילא אילו לא היו מקבלים ישראל את התורה היה הטבוח הזה (טבוח טבח והכן) מחריב את כל העולם כי מצד אחד אי אפשר שתרבה התאווה והחטא בעולם ומצד שני אי אפשר לסלקה לגמרי כי גם זה מחריב העולם. ורק כיוון שקיבלו ישראל את התורה שהתורה היא המרפא לחולי אפשר שישאר בעולם קצת תאווה ועדיין יוכל להתקן כי יש את התרופה של התורה. וזה הסיבה שבעצרת בעינן נמי לכם כי יום זה הוא היום שאומר שגם ללכם יש קיום בגלל קבלת התורה וגם מה שמוזכר שבשבועות מביאים לחם חמץ כנגר היצה"ר כי ביום זה יש לעולם הזה מקום בהיתקנו. ולכן אסור להקיז דם בערב שבועות כי זה כאומר אין עצה אחרת לתאווה אלא סילוקה בתכלית, ומי שאומר כן מחריב העולם כי זה מה שהיה אילו לא קיבלו ישראל את התורה.
(והוסיף לי ח"א, שאפשר לומר שעניין ערב שבועות הוא כי זה היום האחרון של ספירת העומר שבהם מסתלקים מהתאוות היתירות ולא נותר אלא מעט מן המעט הנצרך ואם מקיז את זה מקיז את מה שראוי להתקן דווקא.)

[בתוך הגולה]

כמדומה שבספר אשרי האיש (פסקי הלכות בשם הגרי"ש אלישיב) כתב שהאיסור כיום הוא רק בתרומת דם ולא בניתוח או בדיקת דם, וכפי שכתבו כאן החכמים מדעתם.

[קראקובער]

באיגרות משה מתיר לקחת תשלום על תרומת דם היות שזה גם בריא לתורם ולפי"ז בערב שבועות הדר דינא לאסור...

[פלוריש]

בהיותי בזה, יש עניין לאסוף את לשונות חז"ל שהבאים אחריהם פירשום שלא כפשטם.

שו"ת תורה לשמה סי' שפג:

בענין לשון אסור המוזכר בגמ'.
שאלה גוי אחד נתאכסן זמן מה בעיר אחת בעסק סחורה ואח"כ חזר לעירו וקודם נסיעתו רצה ליתן אלף זוז במתנה לראובן שהיה אהובו מה עשה מסר המעות ביד שמעון וא"ל לא תתן זה לראובן כי אם עד שיעשה דבר אחד שהוא אסור מן האיסורים הנזכרים בתלמוד שלכם וקבע לו זמן שלושה חודשים ואם לא ירצה לעשות דבר זה בתוך הזמן הזה לא תתן לו המעות ויהיו שלך ונסע הגוי והלך ועתה שמעון רוצה להוציא המעות האלו לצרכו מיד בתוך הזמן הנז' באמרו הלא אין לראובן זכיה באלו המעות אלא עד שיעשה דבר שהוא אסור מדברי חכמי התלמוד ואיך מותר לראובן לעשות איסור הנאסר בתלמוד בשביל ריוח מעות וא"כ מעתה הנה המעות האלו שלי הם וזוכה אני בהם אם יש ממש בדברי שמעון אלו או לאו יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה.
תשובה יש תקנה לראובן שיזכה במעות אלו שיזכה בהם ויוציא אותם מיד שמעון ע"י שיעשה דבר שכתוב בו לשון איסור בתלמוד והוא אינו אסור באמת לא מן התורה ולא מדברי סופרים אלא רק הוא ממידת חסידות והוא כהא דאמרו בגמרא דאסור לעשות שותפות עם הגוי ובאמת ליכא בהא איסורא לא מדאורייתא ולא מדרבנן ולא מתסר אלא ממדת חסידות וכמ"ש הר"ן ז"ל סוף פ"ק דע"ז בשם הרמב"ן ז"ל וכ"כ הרב נימוקי יוסף ז"ל בסנהדרין סוף פרק ארבע וכן עוד מצינו מ"ש ג"כ בגמרא דאסור לאדם שילוה מעותיו בלא עדים וכן אמרו שאסור להלות את הגוי ברבית וכל אלו הם ממדת חסידות ועי' להתוספות ז"ל בתענית דף י"א במ"ש אסור לשמש בשני רעבון ע"ש וא"כ אפשר דזה ראובן ירצה לעבור על חד מהנך מילי דחסידותא ואז יוכל לקבל המעות משמעון כי הגוי לא אמר והתנה שיעשה איסור גמור מדאורייתא או מדרבנן אלא רק אמר שיעשה דבר אסור מן אסורים הנזכרים בתלמוד והרי גם דברים אלו נזכרו בתלמוד בלשון איסור ודי בזה.
ועוד אני אומר כי בנקל יוכל לברר בעצמו קיום התנאי של הגוי ויוציא המעות משמעון תיכף גם בלתי יצטרך לעשות אחת מכל הנז"ל והוא כי ידוע מ"ש רז"ל בגמרא שאסור לאדם למלאת פיו שחוק בעוה"ז וכן אמרו שאסור לישן ביום יותר משינת הסוס ודברים אלו ג"כ חומרות הם והגם שהגאונים ז"ל בתשובה שהביאה רבינו ירוחם ז"ל חלק אדם נתיב י"ח וכתבו מרן ז"ל בבדק הבית יו"ד סי' קנ"ז אמרו שהעובר על זה קורין אותו עובר על תקנת חכמים ע"ש הנה עינינו הרואות דכל העולם לא זהירי בדברים אלו ולא יבצר מהיות זה ראובן עובר על ב' דברים אלו כמה פעמים והרי בדברים אלו לבדם יוכל להוציא המעות משמעון מיד ואיך יאכל שמעון אותם מאחר דנתקיים התנאי של הגוי. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו.

[עקביה]

שו"ת תורה לשמה סי' שפג

יישר כח!!!

ועוד דוגמה, שנראית לי חזקה מאד:
אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: אבל שלא פרע ושלא פירם - חייב מיתה, שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו וגו', הא אחר שלא פרע ושלא פירם - חייב מיתה (מו"ק כד.).

תוספות מסכת מועד קטן דף כד עמוד א
הא אחר שלא פרע כו' - אף על גב דפשטי' דקרא הא אחר פורע ופורם ואם הם יעשו ימותו נראה דאסמכתא בעלמא הוא דהא לא מייתי להו סוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פג.) גבי אלו שבמיתה.

חידושי הריטב"א מסכת מועד קטן דף כד עמוד א
והכי איתמר אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה. נראין דברים דמיתה מדרבנן קאמר ולפי שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים, וקרא אסמכתא בעלמא, וכו'.

ונ"ל פשוט דה"ה במיתה בידי שמים האמורה בנדה יג.