פורום אוצר החכמה

שהרי אם זורק רק חתיכה אחת, ואוכל שתי חתיכות, אז יש ס"ס לחומרא: שמא החתיכה הראשונה שאכל הייתה חתיכת האיסור, ואפי' את"ל דהייתה חתיכת היתר, שמא החתיכה השנייה שאכל הייתה חתיכת האיסור (ואגב זה גם ס"ס מתהפך. ואמנם זה ס"ס משם אחד, אבל עדין רוב הסיכויים הם שהוא אכל איסור).

האמנם לא עדיף לזרוק שתיים, שהרי רק כך יהיה ס"ס לקולא? והיינו: שמא החתיכה הראשונה שנזרקה הייתה חתיכת האיסור, ואפי' את"ל דהייתה חתיכת היתר, שמא החתיכה השנייה שנזרקה הייתה חתיכת האיסור (ואגב זה גם ס"ס מתהפך. ואמנם זה ס"ס משם אחד אבל עדין רוב הסיכויים הם שהוא לא אכל איסור).

במילים אחרות, אני שואל בדרך של ממ"נ:
אם מתחשבים בכלל של חד בתרי בטיל, אז למה בכלל לזרוק אחת? שיאכל את שלושתן, מבלי לחשוש, שהרי ממילא חתיכת האיסור התבטלה בשתי חתיכות ההיתר.
אבל אם לא מתחשבים בכלל של חד בתרי בטיל, אלא רוצים לצאת ידי הספק, אז לכאורה כבר עדיף לזרוק שתיים, כי אם יזרוק רק אחת אז עדין רוב הסיכויים הם שהוא אכל איסור.

בפשטות
יסוד ספיקא דאו' לקולא מדאו', לרמב"ם, שמציאות מסופקת היא מציאות חלשה ואינה כלולה בשם החפץ.ספק נבילה אינו כלול ב"נבילה".
חתיכה משתי חתיכות חייב וטאת כלומר אינו לקולא. בפשטות משום שקשה יותר להתעלם מאפשרות שקיימת בפועל. עי' חוו"ד יו"ד שיק קי"א. וכן כתב בחקרי לב (איני זוכר איפה).
כנ"ל בהליכה אחר הרוב קשה יותר להתעלם מהאפשרות של המיעוט אם היא ודאי קיימת.
כשזורקים חתתיכה אחת שוב אים האיסור קיית באופן ודאי.
אמרתי זאת לפני שנים רבות ואבקש סליחה אפ אינו ברור.

לזרוק אחת אינו מדינא כי מדינא נתהפך להיות הכל היתר כמבואר ברא"ש בחולין ובמחבר סימן קח או קט.
החומרא הובאה בשם אחד מגדולי אשכנז ברמ"א, כדי שלא יראה שודאי אכל איסור אבל מדינא אף כשאכל הכל לא אכל איסור כלל

הכתב והמכתב כתב:לזרוק אחת אינו מדינא כי מדינא נתהפך להיות הכל היתר כמבואר ברא"ש בחולין ובמחבר סימן קח או קט.
החומרא הובאה בשם אחד מגדולי אשכנז ברמ"א, כדי שלא יראה שודאי אכל איסור אבל מדינא אף כשאכל הכל לא אכל איסור כלל

פשיטא.
כל מה ששאלתי נשאל לפי החומרא הנ"ל, שהיא המקובלת כיום הלכה למעשה.

יחיאל מ כתב:אמרתי זאת לפני שנים רבות ואבקש סליחה אפ אינו ברור.

סלחתי, כי באמת אינו ברור לי (לכן סלחתי).

שלוש שאלות:
א. האם הכלל הקובע הוא "אחרי רבים להטות"?
ב. אם הכלל הקובע הוא לא הכלל הנ"ל, אז מה כן הכלל הקובע?
ג. אם הכלל הקובע הוא כן הכלל הנ"ל, אז אני מכיר רק שתי אפשרויות פשוטות לפרש אותו: או שהולכים אחרי רוב החפצים (שזה שורש דין "חד בתרי בטיל"), או שהולכים אחרי רוב הסיכויים/האפשרויות (שזה שורש דין ספק ספיקא לדעת רשב"א שחולק על הרמב"ם ושמפרש שדין ס"ס הוא מטעם רוב). אבל אני מתקשה לפרש את "אחרי רבים להטות" לפי אפשרות פשוטה שלישית.

הפשטן כתב:

הכתב והמכתב כתב:לזרוק אחת אינו מדינא כי מדינא נתהפך להיות הכל היתר כמבואר ברא"ש בחולין ובמחבר סימן קח או קט.
החומרא הובאה בשם אחד מגדולי אשכנז ברמ"א, כדי שלא יראה שודאי אכל איסור אבל מדינא אף כשאכל הכל לא אכל איסור כלל

פשיטא.
כל מה ששאלתי נשאל לפי החומרא הנ"ל, שהיא המקובלת כיום הלכה למעשה.

לא הבנתי שאלתך. כיון שאתה אומר פשיטא, א"כ ברור לך שאין זה מן הדין אלא משום מיחזי. וא"כ מה קשה.

פלתי כתב:

הפשטן כתב:

הכתב והמכתב כתב:לזרוק אחת אינו מדינא כי מדינא נתהפך להיות הכל היתר כמבואר ברא"ש בחולין ובמחבר סימן קח או קט.
החומרא הובאה בשם אחד מגדולי אשכנז ברמ"א, כדי שלא יראה שודאי אכל איסור אבל מדינא אף כשאכל הכל לא אכל איסור כלל

פשיטא.
כל מה ששאלתי נשאל לפי החומרא הנ"ל, שהיא המקובלת כיום הלכה למעשה.

לא הבנתי שאלתך. כיון שאתה אומר פשיטא, א"כ ברור לך שאין זה מן הדין אלא משום מיחזי. וא"כ מה קשה.

אני שואל על ה'מיחזי" הזה עצמו, דממ"נ:
אם ה"מיחזי" הזה עצמו, מתחשב בכלל של חד בתרי בטיל, אז למה בכלל לזרוק אחת? שיאכל האדם את שלושתן, שהרי חתיכת האיסור התבטלה בשתי חתיכות ההיתר, וממילא מיחזי שאכל שלוש חתיכות של היתר.
אבל אם ה"מיחזי" הזה עצמו, לא מתחשב בכלל של חד בתרי בטיל, אלא ה"מיחזי" רוצה לצאת ידי הספק המציאותי, אז לכאורה כבר עדיף לזרוק שתיים, כי אם האדם יזרוק רק אחת אז עדין רוב הסיכויים הם שהוא אכל איסור, וממילא מיחזי שכנראה אכל איסור.

הענין אינו מיחזי, אלא שלא רצו שיווצר מצב שהאדם הכניס ודאי איסור (לעינינו) לפיו,, על כן עדיף שיזרוק אחד ולא יראה כך.

הכתב והמכתב כתב:הענין אינו מיחזי, אלא שלא רצו שיווצר מצב שהאדם הכניס ודאי איסור (לעינינו) לפיו,, על כן עדיף שיזרוק אחד ולא יראה כך.

ראשית אין הבדל בין מיחזי לבין מה שאתה אומר, שהרי בדבריך השתמשת במילה "לעינינו", כלומר לפי איך שזה "ִנִרְאֶה" לעינינו, וכן בסוף דבריך השתמשת במילה "יֵרָאֶה", כלומר: יהיה "נִרְאֶה", שזה בעצם התרגום של "מיחזי"...

שנית, וזה העיקר: אני הלכתי לפי שיטת פלתי, שתלה את הענין במיחזי, אבל אם תבדוק טוב תראה שאותה שאלה ששאלתי לשיטת פלתי יכולה להישאל גם לשיטתך.
השאלה היא, האם "עינינו" מתחשבות בכלל של חד בתרי בטיל, או אינן מתחשבות.
אם תאמר ש"עינינו" מתחשבות בכלל של חד בתרי בטיל, אז גם אם האדם לא יזרוק אחת, סוף כל סוף הרי האיסור בודאי התבטל בהיתר, וממילא כעת הן שלוש חתיכות היתר בוודאי, אז למה בכלל לזרוק?
אבל אם תאמר ש"עינינו" אינן מתחשבות בכלל של חד בתרי בטיל, אז לכאורה כבר עדיף לזרוק שתיים, כי אם האדם יזרוק רק אחת אז עדין רוב הסיכויים הם שהוא אכל איסור, וממילא יווצר מצב שבו "לעינינו" האדם "כנראה" אכל איסור. ואם תאמר שעינינו חוששות רק מ"וודאי איסור", אך אינן חוששות מ"כנראה איסור", א"כ זה גוף התמיהה שלי, מה ההצדקה לעשות כזה חילוק מוזר בין "ודאי" לבין "כנראה", והרי בכל התורה כולה לא מצינו חילוק כזה, אז דווקא כאן יעשו כזה חילוק מוזר?