הודעהעל ידי שמואל דוד » ג' יוני 18, 2019 4:57 am
בס"ד ג' מנח"א תשס"ז
כבוד הב' שמואל דוד נ"י
אחדשה"ט,
במה שהביא דברי המ"ב בסי' תכ"ב ס"ק י' בא"ד בדין דאין צריך לחזור, דאם ברור שהי' בדעתו לזכור מעין המאורע בתוך התפילה ולאחר זמן מופלג נפל ספק בלבו אם זכר בתפלה או לא, אי"צ לחזור. אך כ"ז אם הספק נפל לו לאחר זמן, אבל אם נתעורר לו הספק מיד אחר התפילה יש לו לחזור.
ונתעורר שאלה בישיבה גדולה דטאראנטא בא' שהתפלל בר"ח ביחידות ובאמצע תפלת שחרית עלה בדעתו לומר יע"ו ואח"ז התפלל הלל ומוסף ואח"כ הסתפק אם הזכיר יע"ו או לא, מה הדין. מה השיעור של זמן מופלג.
הנה לא כתבו בדיוק השיעור של זמן מופלג, ויתכן שזהו עד סוף התפילה, ומ"מ עוד אעיין בזה.
אבל במה שכתב המ"ב כיון שאין עוברין ל' יום אין זו חזקה שלימה כיעויין בדבריו, נראה דהכוונה בזה דכיון דלא הוי חזקה גמורה שלא הזכיר ממילא י"ל דבאמת הזכיר אף שלא חשב כלל לאומרו.
ולכאורה יש לעיין בזה דהרי יודע בעצמו שבכל פעם אינו אומרו ואיך נחוש שבפעם הזאת אמרו, ועיין במגן אברהם. והט"ז הביא בשם הלבוש דמ"מ דוקא כשידע שהוא ר"ח, ולפ"ז אפשר אולי לומר דאין כונת הרמ"א הנ"ל דאפשר לתלות דמחמת הרגילות אמרו, אלא כוונתו דכיון דיודע שהוא ר"ח יש לתלות שאמרו, והא דאינו זוכר שאמרו הוא משום שהוא רגיל בזה. והיינו דכמו כל ברכות י"ח אם יסתפק אם אמרו אינו מעורר בזה כלל ספק אם באמת אמרו, והיינו אף שלא מן הטעם שמסתמא אמרו מחמת רגילות, אלא גם משום דכיון דרגיל בזה לא נקלט במוחו שאמרו.
וטעם זה ס"ל להרמ"א דאפשר לומר כן גם לענין יע"ו, דמחמת שרגיל בו בכל ל' יום ג"כ לא נקלט במוחו שאמרו, וממילא הוא סובר גם כן דכיון דזכר שהוא ר"ח מסתמא אמרו, ועי' בזה.
ובזה אסיים ומאחל לו כל טוב
הרב אפרים גרינבלט