תנן במסכת תמיד פרק ז' משנה ג' שעל כל פרק (משלשת פרקי שירת הלויים) תקיעה (בחצוצרות), ועל כל תקיעה השתחויה. ופירשו המפרשים שכל העם העומדים בעזרה היו משתחווים בפישוט ידים ורגליים בשעת התקיעה בחצוצרות. נפסק גם ברמב"ם פרק ו' מהלכות תמידין ומוספין.
דא עקא שלא מצאתי כעת במפרשים מדוע היו משתחווים דוקא אז. מה הקשר בין תקיעה בחצוצרות לבין השתחוויה?
חשבתי סברא אפשרית, שכתוב בתורה והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה', וא"כ יש לומר שברגע שמכניסים זכרוננו לטוב לפני הקב"ה, יש להשתחוות, כעומד לפני המלך ממש. אך א"כ מדוע לא מצינו כן בשאר תקיעות כגון בראש השנה ואפילו בתקיעות שבבית המקדש?
היש למישהו ידע בעניין?