אקפח את בני. מצער היה על תורה המשתכחת, ומקלל את עצמו.
רש"י בד"ה אקפח את בני כו' מצטער היה על תורה כו'. נ"ב, ותימה גדולה בניו מה חטאו. ורש"י עצמו חזר מזה בפרק השוכר את הפועלים ופירש לשון שבועה גבי יש בן לאותו צדיק שקפח את בניו כו'.
מה שנכון נכון כתב:עיקרו אינו קללה, אלא שבועה. וכה"ג אמרו חכמים אחרים אראה בנחמה, ראה רש"י מכות ה ע"ב בפי' השני. (וכל מי שנשבע בחייו הוא כעי"ז). ומכיון שהוא אמת הרי שלא ימותו בניו ולא קללם. וכנראה שמ"מ אין לפתוח פה לרעה, ובפרט לחכם שקללתו אפי' על חנם מתקיימת. ואולי לא החזיק עצמו בדרגה זו, או שסבר שבדרך אמירה זו, כשבועה לאמת דבר מסוים, אי"ז קללה כלל.
עזריאל ברגר כתב:ואה"נ שלא התקיימו לו בנים זכרים - כדאיתא בפרק הפועלים.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 295 אורחים