פורום אוצר החכמה

פשטות לשונות הראשונים שגם לד' ר"ת שנשים יכולות לברך על מ"ע שהז"ג, אינו חובה אלא רשות.
ולענ"ד יש מקום גדול לומר שיהיו חייבות לברך, ואולי יש לבאר כן בדעת כמה ראשונים. האם יש מי שכתב כך להדיא?

כגון זה?
מחזור ויטרי סימן שנט

כן הורה ר' יצחק הלוי שאין מונעים מן הנשים לברך על לולב וסוכה. דהא אמרי' בפ"ק דקידושין כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. לאפוקי דאינן חייבות ואינן צריכות. אבל אם חפיצות להביא עצמם בעול המצוה הרשות בידה. ואין מוחין לה. דלא גרעא ממי שאינו מצווה ועושה. ומאחר דמקיימת מצוה היא אי איפשר בלא ברכה.

תודה.
אתה בטוח שדעתו שחייבות לברך? כי בתחילת דבריו כותב "אין מונעין מן הנשים לברך" ומשמע שאינו חיוב. אבל אולי משום שמסתפק בדין.

כנראה הוא הולך בהדרגה, בתחילה קמ"ל שלילת דעת האוסרים, ואח"כ את סוף דעתו.

[והרוצה יפלפל בתלית שאלה זו בנדון אם ברכת המצוה היא ענין לעצמו או כחלק מקיום המצוה וכו'].

ספר העיטור הלכות ציצית דף עג טור ד
אר"י אמר רב טלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית דכתיב כסותך למעוטי שאולה, ואע"ג דפטורה מיהו א[י איכא ]טלית בציצת כיון דבת חיובא מברך עלי' ואיהו נמי חייב ציצת ומחייב לברוכי, ול"ד לסדין דאמר (רבא) [רב האי, שער החדש] מאן דמברך בטלית של פשתן עובר משום לא תשא, דההיא לאו בר חיובא היא כלל, וסומא נמי דפטור מן (הציצת) [המצוות, שעה"ח] ונשים במצות עשה שהז"ג (ו)מצאתי בשם רבינו יעקב דמברך עליהן כדקאמרינן בפ"ק דקידושין א"ר יוסף מריש הוה אמינא וכו' מדקאמר עבידנא יום טוב לרבנן ש"מ וצ"ע

ברכ"י סו"ס תקפ"ט
והנה כשתסתכל בדברי הרא"ם בתוספותיו [הכוונה לפי' הרא"ם לסמ"ג, ש"ש] אתה הראת לדעת דמשמע ליה דלר"ת אם הנשים עבוד מצות עשה שהזמן גרמא חיבות לברך. יע"ש היטב. ואין נראה כן מדברי הראב"ד בהשגות פ"ג דציצית (ה"ט) ומהרא"ש פ"ק דקידושין (סי' מט) ופ"ד דר"ה (סי' ז) ומהרשב"א בתשו' סי' קכ"ג ומהריטב"א פ"ק דקידושין (לא א) ומהר"ן פ"ד דר"ה (ט ב) ורפ"ב דסוכה. דמדברי כל הגדולים הנז' מוכח ממ"ש בהדיא או מדקדוק דבריהם, דמותרות לברך, ולא חייבות. ומאחר שכן גם דברי הסמ"ג דקאי בהו הרא"ם, צריכנא לפרושי הכי, כאשר יראה המעיין. ודוק כי קצרתי.

אולי יש עוד מקורות?

שש ושמח כתב:

ספר העיטור הלכות ציצית דף עג טור ד
אר"י אמר רב טלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית דכתיב כסותך למעוטי שאולה, ואע"ג דפטורה מיהו א[י איכא ]טלית בציצת כיון דבת חיובא מברך עלי' ואיהו נמי חייב ציצת ומחייב לברוכי ... וסומא נמי דפטור מן הציצת ונשים במצות עשה שהז"ג (ו)מצאתי בשם רבינו יעקב דמברך עליהן כו'

אי"ז ענין לנד"ד.
כוונת העטור שהוא 'בר חיובא' בעיקר מצות ציצית עש"ה, משא"כ סומא ונשים. ואח"כ כתב שדעת ר"ת בהפך שאפי' אשה מברכת, וסיים בצ"ע (ר"ל באשה).
ואין למחוק הו' בתיבת ומצאתי. ושם מתחיל משפט חדש.

יתכן שהנך צודק שבציצית שאולה יש יותר סברא לחייב מאשר בנשים מכיון שהגברא בר חיובא [אף שלכאו' זה לא משפיע על עצם האפשרות לברך אלא על האפשרות לומר וציונו],
[ועוד יש לדחות הראיה מהעיטור, שהעיטור פוסק (ע"ו ע"ב) ציצית חובת טלית היא, ואם נאמר שלמ"ד ציצית חובת טלית המשאיל חייב להטיל בה כשהיא ביד השואל, הרי מתקיים בטלית זו מצות ציצית בכל רגע, ויש יותר סברא לברך ע"ז. - אבל הרא"ש (ציצית סי' ב') הביא מד' העיטור אף שפוסק שציצית חובת גברא].

אך מה שכתבת שלא למחוק הו', נ"ל ששיטפא דלישנא נראה יותר כדעתי בין היתר, ממה שהזכיר בתחילת דבריו סומא שפטור מן המצוות, והיה לו לפתוח ולדבר באשה שזה המקרה המצוי. אבל אם כוונתו לצטט כאן את דברי ר"ת מובן הדבר, שהרי ראיית ר"ת היא מסומא [לתועלת המעיינים השלמתי את לשון העיטור המובאת לעיל], ובפרט שבהל' ר"ה (צ"ט ד') הביא העיטור שנשים רשאות לברך על התיקעה ולא הזכיר פקפוק.

מה בכך שאשה מצויה יותר מסומא? הוא קודם מדבר על איש היוצא מהכלל, ואח"כ על נשים שכולן פטורות.
לדבריך מהו סומא 'נמי'.
לא הבנתי מה הראיה מהל' ר"ה? סו"ס כאן הוא נשאר בצ"ע ושם סותם. וגם את מה הוא מניח בצ"ע?
ואם הצ"ע כאן הוא האם חייבות לברך או רק רשאות, מלבד מה שלא נראה כן כלל, הלא בין כה בהל' ר"ה הוא כותב ש'רשאות' לברך, ואי ההתאמה בין דבריו כאן לדבריו בר"ה במקומו עומד.
לענ"ד דבריו פשוטים כנ"ל, וא"צ לשלוח בו יד ולהגיה.