עושה חדשות כתב:טושו"ע או"ח סי' רכב -
חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה, כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם, שהיא שמחה לו.
משנ"ב שם -
כדרך שמברך וכו' - כי באמת כל היסורין בין בגוף ובין בממון הוא הכל כפרה על העונות כדי שלא יצטרך להתיסר לע"ל ששם העונש הוא הרבה יותר גדול וכדאיתא במדרש יצחק תבע יסורין [היינו שהוא הכיר גודל מדת הדין שלעתיד וכעין זה אמר ג"כ דהע"ה סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי ותבע בעצמו יסורין כדי שינקה מכל וכל ולא יצטרך לפחוד עוד] א"ל הקדוש ברוך הוא חייך דבר טוב אתה מבקש וממך אני מתחיל שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות.
האם יש כאן טעם אחד, או שהטור והשו"ע מתכוונים להסבר אחר מהמשנ"ב?
על פניו הסבר אחר נראה כאן.
אלא שאם נתעמק קצת בדברי הטור, נמצא אולי דבר חדש.
לכאורה קשה, דורשים מהאדם ו"מחייבים" אותו שיברך ב"שמחה" על הרעה כעל ה"טובה". ואיך יוכל? הרי זה תלוי ברגש שלו, ואין לו. ומה יעשה?
אלא אולי הפשט בדברי הטור הוא, שהדגש לא על הברכה, אלא על קבלת ה"רעה" עצמה. שצריך להסביר לעצמו עם ה"שכל" ולא עם ה"רגש" שזה טוב לו.
ולאחר שיסביר לעצמו עם ה"שכל", אז יכול להגיע לברך על הרעה "
בדעת שלימה ובנפש חפיצה". לא ב"שמחה" ממש כמו על הטובה, כי שמחת הטובה באה לו באופן טבעי על ידי רגשותיו, וממילא כשבא לברך על הטובה מברך ב"נפש חפצה". אך על ה"רעה" אם יקבלה מ"דעת" ע"י שכלו, יכול להגיע לאותה תוצאה גבי ה"ברכה", שיברך אותה ב"נפש חפצה", ולא כמי שכפאו שד...
ואם זהו הבאור הנכון, א"כ גם הטור וגם המשנ"ב לדבר אחד נתכוונו, שהדגש כאן הוא, לבאר לעצמו ע"י טענות שכליות, למה ה"רעה" היא בעצם "טובה" לו, ואז יברך בנפש חפצה.