הודעהעל ידי יואל שילה » ו' פברואר 08, 2019 1:04 am
כעס
לכעס יש כמה חלקים:
א'- החלק הרעיוני, שהאדם בתחושה שהוא השולט בעולם וממילא מי שעושה משהו שלא כרצונו - מיפר את ריבונותו.
ב'- חלק התסיסה, הוא הצורך הבוער להגיב כאן מייד ובמלא העוצמה, וללא שהייה אין רגיעה.
ג'- חלק התגובה הוא התגובה שלא בשליטה מלאה, תוך אבדן המעצורים.
הפתרון לחלק הראשון, שהוא החשוב ביותר, היא ההפנמה שאני לא הבוס, אלא יש בוס מעלי, שהוא קובע בדיוק את כל הפרטים של מה שקרה לי ויקרה לי, והוא קבע שבדיוק יקרה כעת מה שקרה, ע"י מי שזה קרה דרכו, וממילא אין סיבה לכעס.
הפתרון לחלק השני, הוא לדמיין שוב ושוב שלא בשעת מעשה כאילו אני נמצא בסיטואציות מכעיסות, ומלמד את עצמי לבלום ולא להתפרץ, אלא להמתין עוד ועוד, ובכך גם בזמן אמת תחושת הכעס לא תגרור התפרצות.
הפתרון לחלק השלישי, הוא ההחלטה הנחרצת היכן יהיו גבולות הכעס, ושהן יסתיימו רק בפעולה כזו וכזו [כלומר, מי שמורגל בשליפת סכין רח"ל - ירגיל את עצמו רק להכות, מי שמורגל להכות - ירגיל את עצמו רק לצעוק, מי שמורגל לצעוק ירגיל את עצמו רק לשבור חפץ, השובר ירגיל עצמו רק לבקר, הביקורתי ירגיל עצמו רק לעשות פרצוף שאינו מרוצה, ובכך ילמד להקטין את נזקיו למינימום].
העבודה הקשה על כל הפרמטרים הללו - מניבה תוצאות ברוכות בס"ד.
בדרך כלל הכעס מצוי אצל רודפי הכבוד, בעלי הגאוה, היהירים, ורודפי השררה [וכן אצל האנוכיים], ויש לבאר את מהותם.
כבוד גאוה יהירות שררה חנופה ובקשת הערכה
ישנם מושגים דומים, אך שונים במהות:
כבוד - כבוד הוא מלשון כבדות, כלומר, חשיבות וערך.
גאוה - היא תחושת העליונות של יחיד או קבוצה, הן מפני מעלות פנימיות והן מפני מעלות חיצוניות.
יהירות - היא החצנה של גאוה, שבעוד שגאוה עשויה להוותר בלב, אך היהירות היא התשדורת החיצונית של מי שחש עצמו נעלה על אחרים.
שררה - היא הרצון לשלוט ולקבוע מה יֵעשה.
חנופה - היא ההתייחסות לדבר כחיובי, אף שהוא איננו ראוי לכך.
בקשת הערכה - היא היחס לדבר כחיובי.
בפשטות כל אדם מעוניין בהערכה, כלומר שאחרים יתייחסו אליו ולמעשיו בחיוב, הן כשמעשיו אציליים, והן כשהוא גנב ומעוניין בהערכת חבריו לכנופיה - וזאת מאחר ותדמית האדם על עצמו מושפעת בעיקר מאיך שאחרים מתייחסים אליו.
תחושת האדם כמוערך היא הדחף הגדול לפעול, ולהמשיך במעשיו, ובכח המוערך להתגבר על קשיים רבים.
לכבוד יש חלק פנימי של הערכה למה שמוגדר אצלו כחיובי, אך גם חלק חיצוני של יחס מכבד לדבר, כקימה בפני ס"ת, הוספת תואר כבוד לאדם, וכדו'.
מאחר והביטויים החיצוניים של כיבוד נותנים תחושה של מוערכות - הרי שבפעמים רבות אנשים יעדיפו להסתפק בקבלת ביטויים חיצוניים בלי להתאמץ להיות ראויים להערכה אמיתית, ולעתים רבות ניתן לקנות אותם ע"י ביטויים חיצוניים אלו אף ע"י מי שלא באמת מעריך אותו, ולזאת יקרא חנופה.
הבעייתיות בחנופה היא הן מצד המחניף והן מצד המוחנף: המחניף מנסה לקבל טובות הנאה שלא בהכרח מגיעות לו ע"י רכישת המוחנף, ובפעמים רבות הן על חשבון מי שבאמת ראוי להן [אך איננו מחניף]; והמוחנף 'מורדם' ומקבל תחושת כיבוד/הערכה אף שלא באמת ראוי לה, ודי לו בכך, ולכן נמנע מלעשות פעולות חיוביות אמיתיות, שיכולות היו לזכות אותו בהערכה אמיתית.
החנופה מותרת כדי להנצל מנזקים וכדי להרבות שלום, אך אין בכלל זה החנופה כדי לקדם את המעמד האישי, ואצ"ל שחנופה לאדם על מעשיו הרעים היא אסורה, כי בכך מחזקו בהם.
הגאוותן חש עצמו נעלה על אחרים, הן בשל תכונותיו כגון זכרון והתמדה, הן בשל מעשיו כגון שהגיע להשגים, הן בשל מעמדו כגון ייחוס, השתייכות חברתית, וכל כיו"ב.
הגאוה עלולה לשתק פעילות חיובית אמיתית, שמאחר והוא חש עצמו כבר בצמרת, אין לו בשביל מה להתאמץ להוסיף השגים חיוביים.
מי שהורגל בתחושת העליונות מגיל צעיר עלול להתמכר לה, ולהמשיך בזאת גם כשיהיה בקרב כאלו שעלו עליו בהשגיהם, ועלול להכשל ברצון או נסיון להוריד אותם מגדולתם, שהרי חש שהצלחתם היא על חשבונו - כי הרי הוא הוא מאז ומתמיד היה המוערך ביותר, ובמקום להתאמץ יותר - הוא עלול לרכז את כשרונותיו בריסוק זולתו.
כשהגאוה לא נותרת בלבו אלא גם פורצת החוצה, הרי הוא עלול להיות מהיהירים, שלא משוחחים מתרועעים, משתדכים וכו' עם כל אחד, אלא רק עם מי שמעמדו הרם מאפשר לו להתרועע עמו.
אין צורך לומר שבד"כ הגאוותן וק"ו היהיר אינם חשופים לביקורת, ואדרבה, יעשו כל שבידם כדי לבטל את המוכיח ואת התוכחות, שהרי התוכחות הן כחץ מושחז בלבם, ובשל כך קטן סיכויים לתקן את משגיהם, ולא יחושו בכך.
יש לציין שלא בהכרח הגאוותן סובל מיצר הכבוד, ובפעמים רבות קל לו להשאר בצד, לרום מעלתו.
המשתרר הוא מי שמטרתו היא שרצונותיו יבוצעו.
השררה עלולה לנבוע מחמת גאוה, כלומר שבטוח שמחשבותיו ורצונותיו הם הטובים והחשובים ביותר, וראוי לו לקבוע לאחרים מה יהיה; אך עלולה לנבוע גם מחמת בקשת הכבוד - כדי להיות זה שנמצא בראש ואליו יופנה הכיבוד החיצוני; לעתים המשתרר מפיק את עיקר הנאתו מכך שנכנעים אליו אלו שלא מעריכים אותו - שהרי זה מעיד על עוצמת שלטונו.
המשתרר מחמת הגאווה לא בהכרח ישאף להיות הראש, אלא לעתים יעדיף להיות בעמדת השפעה על מי שבראש, כלומר - יספק למי שבראש את הכיבוד באמצעות החנפה, ויקבל בתמורה את עמדת השליטה, בבחינת הצוואר המסובב את הראש; ואילו המשתרר מחמת הכבוד לא בהכרח יחשוק בקביעת הדברים בפועל, אלא העיקר אצלו שיכירו בו כראש.
המשתרר מחמת גאווה - עשוי לדאוג לטובת מי שתחתיו, שהרי הפגם שלו הוא במה שחושב שדרך הבנתו היא הנכונה ביותר, אך אין לו עניין לראות ברעת זולתו, ואדרבה בטוח שהחלטותיו הן הטוב עבורם [אלא שיהירותו לא מאפשרת לו לקבל ביקורת, וממילא כלל לא נועץ במי שתחת שליטתו מה הוא חושבים שטוב לו, אלא מחליט עבורו], ואילו המשתרר מחמת דרישת הכבוד - לא באמת מעוניין בטובת מי שתחתיו, אלא רק בהפקת השלטון והכיבוד. אלו ואלו עלולים להשתמש בכחם כדי לעשות בממון הציבור כבתוך שלהם, או כי חושבים שלהם נאה לקבוע מה יעשה 'לטובת הציבור' או כי לא אכפת להם מממון הציבור.
התכונות שצויינו מצויות ביותר גם אצל אנשים יראי שמים, שבטוחים שאופן חשיבתם היא האמת המוחלטת, וכופים על הציבור את הבנתם, ואינם פתוחים לביקורת.
כמה יש להעריך את מי שלא חושק בכיבוד חיצוני, ולא חושב את עצמו כנעלה, ולא מעוניין להיות ראש או לקבוע לאחרים, אלא די לו במעשיו החיובים, בשקט והצנע; מחלקו יהא חלקנו.