ברכה על מצוה קיומית?

[אליהו בן עמרם]

בסוכה דף מא מצינו שאנשי ירושלים היו נוטלים הלולב גם בעת התפילה וקריאת שמע, ועוד במשך היום.
ולכאורה, לא נראה שהם סוברים שיש חיוב להחזיק בלולב כל היום, אלא שאם החזיק קיים מצוה. וזה ממש כאכילת מצה בשאר הימים של פסח שלדעת רבינו הגרא זצל מקיים בזה מצוה קיומית.

ומה עם ברכה למנהגם של אנשי ירושלים?
אומר המאירי בסוגיא הנ'ל בסוכה, שיש מצריכים לברך כל שעה שבא ליטלו על דרך מה שהיה מנהגם שהיו הולכים כל היום ולולבם בידם.

ואם כן, מצינו ברכה למצוה קיומית....

ואם כך, למה ההולכים בשיטת הגר'א בפסח לא מברכים על אכילת מצה כל אימת שואוכלים ומקיימים מצוה קיומית באכילתם?

[אב בבינה]

וכן יש להוכיח מברכה על תפילין כל היום לדעת הפו' שתפילין כל היום קיומית. וכן שמברכין כל פעם שנכנסים לסוכה מעיקר הדין.

[אליהו בן עמרם]

וכן יש להוכיח מברכה על תפילין כל היום לדעת הפו' שתפילין כל היום קיומית. וכן שמברכין כל פעם שנכנסים לסוכה מעיקר הדין.

אשמח למקור בענין תפילין. כי בפשטות לענד היא חיובית. אלא שיוצאים גם בשיעור קטן יותר מיום שלם.
ובסוכה לענד היא חיובית כל הזמן

[אב בבינה]

וכן יש להוכיח מברכה על תפילין כל היום לדעת הפו' שתפילין כל היום קיומית. וכן שמברכין כל פעם שנכנסים לסוכה מעיקר הדין.

אשמח למקור בענין תפילין. כי בפשטות לענד היא חיובית. אלא שיוצאים גם בשיעור קטן יותר מיום שלם.
ובסוכה לענד היא חיובית כל הזמן

בענין תפילין זה מחלוקת ראשונים ואחרונים. דעת הריטב"א בסוגיא דאלישע בעל הכנפים, וכן דעת הפרמ"ג והמנחת חינוך שהוא חובה פעם אחת ביום. כתבתי בזה בקונטרס רמוני זהב. עי' כאן: viewtopic.php?f=17&t=29044&start=40#p404823
להיות בסוכה סתם בלי אכילה שתיה ושינה, ודאי הוי קיום מצוה, כי אם יצא לדבר רשות לא ביטול שום עשה [עכ"פ לדעת הפוסקים, ודלא כהיסוד ושורש העבודה].

[משה שריפי]

השוחט לכלבים אינו מברך.

[עושה חדשות]

הריב"ש בסי' שצח כ' "השוחט את המסוכנת אע"פ שאין דעתו לאכלה מברך על השחיטה".

[אליהו בן עמרם]

הריב"ש בסי' שצח כ' "השוחט את המסוכנת אע"פ שאין דעתו לאכלה מברך על השחיטה".

איזה קיומית זאת לדעת מר?
קיומית כמו מצה בשבעת הימים להגר'א? כי אין דעתו לאכלה.
או קיומית כמו מצות שחיטה רגילה, שהגדרתה המדויקת יותר: חיובית בתנאי.
ואם כהצד השני: מכאן אין שאלה לקיומית של הגר'א במצה, למה לא מברכים על אכילת מצה.

[אליהו בן עמרם]

בסוכה דף מא מצינו שאנשי ירושלים היו נוטלים הלולב גם בעת התפילה וקריאת שמע, ועוד במשך היום.
ולכאורה, לא נראה שהם סוברים שיש חיוב להחזיק בלולב כל היום, אלא שאם החזיק קיים מצוה. וזה ממש כאכילת מצה בשאר הימים של פסח שלדעת רבינו הגרא זצל מקיים בזה מצוה קיומית.

ומה עם ברכה למנהגם של אנשי ירושלים?
אומר המאירי בסוגיא הנ'ל בסוכה, שיש מצריכים לברך כל שעה שבא ליטלו על דרך מה שהיה מנהגם שהיו הולכים כל היום ולולבם בידם.

ואם כן, מצינו ברכה למצוה קיומית....

ואם כך, למה ההולכים בשיטת הגר'א בפסח לא מברכים על אכילת מצה כל אימת שואוכלים ומקיימים מצוה קיומית באכילתם?

מצאתי גם בקובץ שעורים עמ"ס קידושין (כמדומני דף ל) בסוגיא דנשים פטורות ממצוות עשה שהז"ג, שכתב לבאר את שיטת ר"ת דנשים מברכות על מצות עשה שהז"ג, על פי הראב"ד, שבעצם אשה שמקיימת את המצות עשה שהז"ג אינה כעושה דבר שפטורה ממנו, אלא היא מקיימת מצוה קיומית, כי איננה פטורה ממש אלא "רשאית" לעשות או לא לעשות, ואם עשתה מקיימת מצוה קיומית, כמו מצה בששת הימים לפי דעת הגר"א. ולכן הראב"ד אומר שיכולה ללכת עם טלית של כלאיים, כי מקיימת מצות ציצית והיא דוחה לאו דכלאיים. ולפי זה מבאר גם את דעת ר"ת בחולין וקידושין, שאשה מברכת על מצות עשה שהז"ג, כי בעצם מקיימת מצוה קיומית.
ולפי זה, מצאנו עוד מקור לברכה על מצוה קיומית.

(אמנם בסוגריים מקשה שם בקוב"ש, דא"כ לפ"ז למה לא מברכים על אכילת מצה בששת הימים, לפי דעת הגר"א.
ולענ"ד אולי לא כ"כ קשה, כי אולי ניתן לומר, שרצו להבחין באיש המקיים עצמו, בין עשייתו מצוה החיובית לעשיית המצוה הקיומית, שזאת עם ברכה וזאת בלי ברכה.
או בנוסח אחר: לפי השמועה מהג"ר שלמה פישר שליט"א, שכל מצוה קיומית, צריכה התחלה חיובית, לכן לא נתקנה למצה הקיומית ברכה, כי היא נסמכת על החיובית של "בערב תאכלו מצות" ועליה כבר תיקנו ברכה. ועוד יש לעיין בזה, כי ר' אלחנן זצ"ל הי"ד הלא מחדש באשה שיכולה לעשות מצוה קיומית גם מבלי "התחלה" חיובית)

[אוצר החכמה]

מצאתי גם בקובץ שעורים עמ"ס קידושין (כמדומני דף ל) בסוגיא דנשים פטורות ממצוות עשה שהז"ג, שכתב לבאר את שיטת ר"ת דנשים מברכות על מצות עשה שהז"ג, על פי הראב"ד, שבעצם אשה שמקיימת את המצות עשה שהז"ג אינה כעושה דבר שפטורה ממנו, אלא היא מקיימת מצוה קיומית, כי איננה פטורה ממש אלא "רשאית" לעשות או לא לעשות, ואם עשתה מקיימת מצוה קיומית,

אני לא מבין את המילים האלה וגם יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא.

מה פירוש המילים היא לא פטורה אלא רשאית לעשות ורשאית לא לעשות מי שרשאי לעשות ורשאי לא לעשות זה נקרא שהוא פטור. אלא מה תגיד שהיא מקיימת מצווה כשהיא עושה, ברור זה מה שאמר רבינו תם ומה השימוש במילים מצווה קיומית הסביר כאן משהו. אדרבה דברי רבינו תם מובנים ופשוטים וההגדרה של מצווה קיומית היא המסובכת יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא.

[שומע ומשמיע]

ואם כך, למה ההולכים בשיטת הגר'א בפסח לא מברכים על אכילת מצה כל אימת שואוכלים ומקיימים מצוה קיומית באכילתם?

למה לא מברכים על כל אכילת מצה זו שאלה שנידונה בראשונים.

[אליהו בן עמרם]

מצאתי גם בקובץ שעורים עמ"ס קידושין (כמדומני דף ל) בסוגיא דנשים פטורות ממצוות עשה שהז"ג, שכתב לבאר את שיטת ר"ת דנשים מברכות על מצות עשה שהז"ג, על פי הראב"ד, שבעצם אשה שמקיימת את המצות עשה שהז"ג אינה כעושה דבר שפטורה ממנו, אלא היא מקיימת מצוה קיומית, כי איננה פטורה ממש אלא "רשאית" לעשות או לא לעשות, ואם עשתה מקיימת מצוה קיומית,

אני לא מבין את המילים האלה וגם יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא.

מה פירוש המילים היא לא פטורה אלא רשאית לעשות ורשאית לא לעשות מי שרשאי לעשות ורשאי לא לעשות זה נקרא שהוא פטור. אלא מה תגיד שהיא מקיימת מצווה כשהיא עושה, ברור זה מה שאמר רבינו תם ומה השימוש במילים מצווה קיומית הסביר כאן משהו. אדרבה דברי רבינו תם מובנים ופשוטים וההגדרה של מצווה קיומית היא המסובכת יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא.

לענ"ד יש 2 נוסחאות באחרונים לבאר את דברי ר"ת:
א. מכניס עצמו לחיוב. ואז הפשט לענ"ד שמצוותה בדיוק כמו של האיש. אלא שהאיש צווה בזה מלכתחילה, והאשה אמנם לא צוותה מלכתחילה, אך היא יכולה להחשב כמצווה, כי התנדבה להיות כמצווה. ולכן יכולה לברך כמו האיש, ויכולה לומר "וציוונו", כי אפשר בהתנדבות להכנס לגדר של "וציוונו" - כמי שמקבל עליו עול מצוות. ואז אין מקום להשוואה למצוה הקיומית של אכילת מצה בשאר הימים לפי חלק מהראשונים והגר"א. אלה שני דברים שונים.
ב. הנוסח של ר' אלחנן זצ"ל הי"ד, שמקיימת מצוה קיומית, כמו מצה בשאר הימים לדעת הגר"א.
לענ"ד ר' אלחנן סובר, שמי ש"פטור" ממצוה מסוימת לא יכול "להכניס עצמו לחיוב", כי הרי פטור. ומי שבכל אופן ייטול ארבעת המינים על אף שפטור, הרי זה כמי שנטל מלפפון, עגבניה, חסה ותפוז בחנוכה...ואם עוד יברך עליהם - ברכתו לבטלה.
רק באשה אמרו, שאם לא תעשה מצות עשה שהז"ג - לא תבטל מצות עשה, ואם תעשה - תקיים מצוה. כלומר, זה בדיוק עונה להגדרת מצוה "קיומית" כ"אכילת מצה" בשאר הימים לדעת הגר"א, שלא חייב לאכול, ואם לא אכל - לא ביטל מצות עשה, אך אם אכל - קיים מצוה של "אכילת מצה". ולפי זה באר את דעת ר"ת שאפשר לברך על זה, כי לדעתו יש ברכה על מצוה קיומית (ולכן שאל למה אין ברכה על מצה בשאר הימים - לדעת הגר"א).

[אליהו בן עמרם]

ואם כך, למה ההולכים בשיטת הגר'א בפסח לא מברכים על אכילת מצה כל אימת שואוכלים ומקיימים מצוה קיומית באכילתם?

למה לא מברכים על כל אכילת מצה זו שאלה שנידונה בראשונים.

האם המקורות שמר מדבר עליהם סוברים שיש מצוה קיומית באכילת המצה בשאר הימים?
או שסבורים שאין כלל מצוה חוץ מ"בערב תאכלו מצות", ואז זה לענ"ד נידון אחר.

[אוצר החכמה]

בעיני ההבדל שאתה יוצר בין שני ההסברים הוא מלאכותי לחלוטין. בסופו של דבר אתה אומר שאדם יכול לעשות מצווה אע"פ שאינו חייב בה. זה בדיוק מה שאמר רבינו תם וזה פשוט וברור. זה שתוסיף לזה הגדרת מתנדב לא משנה כלום (זה לא כמו קרבנות שההתנדבות יוצרת חיוב הבאה)
אני כשלעצמי לא חושב שזה הפשט בדברי הגר"א אלא שזה כמו סוכה שאם הוא רוצה לאכול פת צריך לאכול מצה ולמה לא מברכים ע"ז זה מה שדן הרז"ה. אבל זה לא משנה גם לשיטתך אתה רק יכול לומר שמצה דומה לאשה אבל באשה לא הסברת כלום בהבדל בין שני הפירושים.
הדבר היחיד שאפשר לטעון נגד הדימוי מאשה למצה לשיטתך הוא שאם יש מישהו שחייב במצווה לגמרי את אפשר שמישהו אחר יעשה אותו מרצונו אבל שתהיה מצווה שכל עניינה ללא חובה זה אינו קיים. אבל שוב זה הסבר למה יש קושי במצה אבל באשה ההסבר נשאר אותו דבר.

[י. אברהם]

מצאתי גם בקובץ שעורים עמ"ס קידושין (כמדומני דף ל) בסוגיא דנשים פטורות ממצוות עשה שהז"ג, שכתב לבאר את שיטת ר"ת דנשים מברכות על מצות עשה שהז"ג, על פי הראב"ד, שבעצם אשה שמקיימת את המצות עשה שהז"ג אינה כעושה דבר שפטורה ממנו, אלא היא מקיימת מצוה קיומית, כי איננה פטורה ממש אלא "רשאית" לעשות או לא לעשות, ואם עשתה מקיימת מצוה קיומית, כמו מצה בששת הימים לפי דעת הגר"א. ולכן הראב"ד אומר שיכולה ללכת עם טלית של כלאיים, כי מקיימת מצות ציצית והיא דוחה לאו דכלאיים. ולפי זה מבאר גם את דעת ר"ת בחולין וקידושין, שאשה מברכת על מצות עשה שהז"ג, כי בעצם מקיימת מצוה קיומית.
ולפי זה, מצאנו עוד מקור לברכה על מצוה קיומית.
(אמנם בסוגריים מקשה שם בקוב"ש, דא"כ לפ"ז למה לא מברכים על אכילת מצה בששת הימים, לפי דעת הגר"א.

ניתי ספר וניחזי
תביא את דברי הקוב"ש ונראה מה אמר ומה לא

[אליהו בן עמרם]

בעיני ההבדל שאתה יוצר בין שני ההסברים הוא מלאכותי לחלוטין. בסופו של דבר אתה אומר שאדם יכול לעשות מצווה אע"פ שאינו חייב בה. זה בדיוק מה שאמר רבינו תם וזה פשוט וברור. זה שתוסיף לזה הגדרת מתנדב לא משנה כלום (זה לא כמו קרבנות שההתנדבות יוצרת חיוב הבאה)
אני כשלעצמי לא חושב שזה הפשט בדברי הגר"א אלא שזה כמו סוכה שאם הוא רוצה לאכול פת צריך לאכול מצה ולמה לא מברכים ע"ז זה מה שדן הרז"ה. אבל זה לא משנה גם לשיטתך אתה רק יכול לומר שמצה דומה לאשה אבל באשה לא הסברת כלום בהבדל בין שני הפירושים.
הדבר היחיד שאפשר לטעון נגד הדימוי מאשה למצה לשיטתך הוא שאם יש מישהו שחייב במצווה לגמרי את אפשר שמישהו אחר יעשה אותו מרצונו אבל שתהיה מצווה שכל עניינה ללא חובה זה אינו קיים. אבל שוב זה הסבר למה יש קושי במצה אבל באשה ההסבר נשאר אותו דבר.

מודה ומתוודה שהחילוק שכתבתי הינו חילוק דק, ובכלל כל הגדרת מצוה קיומית במצה לדעת הגר"א, הוא לא פשוט, כפי שנכתב בהרחבה באשכול בענין מצוה קיומית בעבר.
ממש בקצרה, על מנת לא להלאות במה שכבר נידון בהרחבה, יש לדוגמא קושי בהגדרת "קיומית", כי "מצוה" פירושה הפשוט דבר שמישהו צווה בו, וא"כ מה שייך לא להיות מצווה, וכן לזכות ב"שכר" מצוה (ובכוונה נתתי את ה"שכר" כהסבר פשטני למה שמשפיע ה"קיום" של מי שבעצם לא חייב). זה מצד אחד.
ומצד שני, לבאר באור של "מכניס עצמו לחיוב", מה בדיוק המשמעות של זה, וכי מי שפטור, יכול להחשב חייב? הרי הוא פטור. מקסימום אפשר לקרוא לו "מתנדב", אבל לומר בגלל ההתנדבות שלו "וציוונו", מאן דכר שמיה.
בקיצור, אלה הגדרות דקות לענ"ד, שמבקשות באור יותר בהיר, מאשר רק להשאר ב"כותרות" למדניות. זאת לעניות דעתי. ולכן ניסיתי לבאר את החילוק דלעייל, והבוחר יבחר.

[אליהו בן עמרם]

מצאתי גם בקובץ שעורים עמ"ס קידושין (כמדומני דף ל) בסוגיא דנשים פטורות ממצוות עשה שהז"ג, שכתב לבאר את שיטת ר"ת דנשים מברכות על מצות עשה שהז"ג, על פי הראב"ד, שבעצם אשה שמקיימת את המצות עשה שהז"ג אינה כעושה דבר שפטורה ממנו, אלא היא מקיימת מצוה קיומית, כי איננה פטורה ממש אלא "רשאית" לעשות או לא לעשות, ואם עשתה מקיימת מצוה קיומית, כמו מצה בששת הימים לפי דעת הגר"א. ולכן הראב"ד אומר שיכולה ללכת עם טלית של כלאיים, כי מקיימת מצות ציצית והיא דוחה לאו דכלאיים. ולפי זה מבאר גם את דעת ר"ת בחולין וקידושין, שאשה מברכת על מצות עשה שהז"ג, כי בעצם מקיימת מצוה קיומית.
ולפי זה, מצאנו עוד מקור לברכה על מצוה קיומית.
(אמנם בסוגריים מקשה שם בקוב"ש, דא"כ לפ"ז למה לא מברכים על אכילת מצה בששת הימים, לפי דעת הגר"א.

ניתי ספר וניחזי
תביא את דברי הקוב"ש ונראה מה אמר ומה לא

ניסיתי לחפש במקורות ממוחשבים ולצערי לא הצלחתי, ואיני ליד הספר.
אולי במחילה אבקש ממי שבידו לעזרני. אודה לו מאד.

[אליהו בן עמרם]

אגב, בענין ברכה על מצוה קיומית, אעתיק מה שכתבתי לראיה בזה באשכול אחר:

לפי הירושלמי שיש מצוה בעשית סוכה ומברכין עליה וכן בעשית תפילין וכן לולב
שהרי אם מצא סוכה מן המוכן אינו חייב לעשות
ואם כן אין זה אלא מצוה קיומית, אם עשה סוכה
(אך ניתן להרהר בזה, אולי דווקא כשאין לו מן המוכן אז חייב ואין זה אלא מצוה מותנית)

ואם כנים הדברים שעשית סוכה היא קיומית לדעת הירושלמי. א"כ יצא לנו מהירושלמי דבר חידוש, שמברכין גם על מצוה קיומית...

[אליהו בן עמרם]

ניתי ספר וניחזי
תביא את דברי הקוב"ש ונראה מה אמר ומה לא

קוב'ש חלק א' - סוף חידושיו לקדושין - אות קמג

[אליהו בן עמרם]

אני כשלעצמי לא חושב שזה הפשט בדברי הגר"א אלא שזה כמו סוכה שאם הוא רוצה לאכול פת צריך לאכול מצה

לענ"ד אין זה נכון.
אם רוצה לאכול פת, אסור לו לאכול חמץ, ולכן אין לו ברירה אלא לאכול מצה. (ומצה זו שאוכל מחמת איסור חמץ לא צריכה להיות עשויה לשמה).
ואם רוצה לאכול פת, ולכן אוכל מצה מחמת איסור אכילת חמץ, אין זה מכריח שמקיים מצות "אכילת מצה", אלא שבסה"כ מונע עצמו מן האיסור.
ומה שבראשונים ובגר"א איתא שמקיים מצוה אכילת מצה, הלא אין זה פועל יוצא מוכרח מחמת זה שמנע עצמו מאכילת חמץ.
ואם בכל אופן, הם אומרים שמקיים מצות אכילת מצה, על כרחך שאין לזה קשר להמנעות שלו מאיסור אכילת חמץ. וזאת ה"קיומית" לדבריהם.

ובסוכה שאני (ואינני נכנס בכוונה לכל ההגדרות הלמדניות שיש באחרונים בענין זה, כגון הגרש"ש והמנח"ח), כי אין איסור מפורש על אכילה מחוץ לסוכה כאיסור אכילת חמץ. דבר זה לא נכתב בשום מקום. כל מה שנכתב בסוכה זה מצוות ישיבת סוכה, שעל אף שאיננה מחייבת לאכול פת גם אם לא ירצה לאכול (בשונה מלילה הראשון), אך אם ירצה לאכול פת הרי הוא מחויב לאכול את זה בסוכה מחמת מצות ישיבת סוכה, וזאת בעצם מצוה חיובית (התלויה בתנאי - אם ירצה לאכול פת) ולא קיומית.

[אליהו בן עמרם]

הדבר היחיד שאפשר לטעון נגד הדימוי מאשה למצה לשיטתך הוא שאם יש מישהו שחייב במצווה לגמרי את אפשר שמישהו אחר יעשה אותו מרצונו אבל שתהיה מצווה שכל עניינה ללא חובה זה אינו קיים. אבל שוב זה הסבר למה יש קושי במצה אבל באשה ההסבר נשאר אותו דבר.

אם הבנתי את כוונתך היטב, אבקש להוסיף את מה שידוע לי כביאורו של הגר"ש פישר שליט"א במצה, שלדבריו באמת אין אפשרות של מצוה שכל כולה "קיומית" (כהגדרתי) כמצוה העומדת בפני עצמה. ולכן, במצה הוא מבאר, שה"קיומית" של שאר הימים הינה המשך של ה"חיובית" בליל הסדר. כאילו אמרו, עד סוף הלילה הראשון אתה חייב, ומכאן ולהבא יורדת דרגה ואת אותה מצוה ניתן לקיים, אך לא חייבים.
ולפי זה דווקא ניתן להבין יותר את הקיומית של "מצה" בשאר הימים, ופחות להבין את ה"קיומית" של אשה במצוות עשה שהז"ג, כי מה שייך שאשה "תמשיך" את ה"חיובית" של האיש, או תהיה קשורה אליה באיזשהו אופן.
אבל משום מה נראה למר להפך, וזה לענ"ד פחות מובן.

[אוצר החכמה]

אבל זה בדיוק מה שטענתי. שאת העניין הזה שאשה יכולה לקיים מצוות של גבר ואינה כישראל המנסה לברך ברכת כהנים זה עצם מהות טענת רבנו תם או יותר מזה זה היה פשוט לפני דברי רבינו תם ורבינו תם רק טען שאפשר לברך אבל זה שאינו מצווה ועושה מיקרי שעושה מצווה זו היתה ההנחה הפשוטה.
לכן כתבתי שהמצב הפוך באשה אין צורך בשום הסברים נוספים. וההסבר של הגר"ש פישר הוא דווקא במצה.

[אוצר החכמה]

אני כשלעצמי לא חושב שזה הפשט בדברי הגר"א אלא שזה כמו סוכה שאם הוא רוצה לאכול פת צריך לאכול מצה

לענ"ד אין זה נכון.
אם רוצה לאכול פת, אסור לו לאכול חמץ, ולכן אין לו ברירה אלא לאכול מצה. (ומצה זו שאוכל מחמת איסור חמץ לא צריכה להיות עשויה לשמה).
ואם רוצה לאכול פת, ולכן אוכל מצה מחמת איסור אכילת חמץ, אין זה מכריח שמקיים מצות "אכילת מצה", אלא שבסה"כ מונע עצמו מן האיסור.
ומה שבראשונים ובגר"א איתא שמקיים מצוה אכילת מצה, הלא אין זה פועל יוצא מוכרח מחמת זה שמנע עצמו מאכילת חמץ.
ואם בכל אופן, הם אומרים שמקיים מצות אכילת מצה, על כרחך שאין לזה קשר להמנעות שלו מאיסור אכילת חמץ. וזאת ה"קיומית" לדבריהם.

ובסוכה שאני (ואינני נכנס בכוונה לכל ההגדרות הלמדניות שיש באחרונים בענין זה, כגון הגרש"ש והמנח"ח), כי אין איסור מפורש על אכילה מחוץ לסוכה כאיסור אכילת חמץ. דבר זה לא נכתב בשום מקום. כל מה שנכתב בסוכה זה מצוות ישיבת סוכה, שעל אף שאיננה מחייבת לאכול פת גם אם לא ירצה לאכול (בשונה מלילה הראשון), אך אם ירצה לאכול פת הרי הוא מחויב לאכול את זה בסוכה מחמת מצות ישיבת סוכה, וזאת בעצם מצוה חיובית (התלויה בתנאי - אם ירצה לאכול פת) ולא קיומית.

אני לא רואה למה העובדה שיש לאו משנה את העניין. היא משנה במובן הזה שגם אם לא היה כתוב שבעת ימים תאכלו מצות היה אסור לאכול חמץ ובסוכה אינו כן אבל למה זה צריך לשנות לגבי העשה איני מבין. מכל מקום נראה לי פשוט שהבעל המאור (שהוא המקור להבנה שאתם מייחסים להגר"א) הבין כמוני שסוכה ומצה דומים ולכן חילק את חילוקו שבסוכה אי אפשר בלא שינה וזה סברא בברכה.