ספק ברכות להקל! - האמנם?

[אליהו בן עמרם]

נתקשיתי:
יש פוסקים שאם אכל והסתפק אם ברך ברכה ראשונה (ברכת הנהנין), שיכול להמשיך לאכול הלאה ללא ברכה.
מקובל בדרך כלל לבאר הלכה זו, מחמת הדין הידוע דספק ברכות להקל, משום דחיוב ברכה ראשונה מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא.

וקיי"ל שבכל ספק דרבנן (לעניין מאכל, לצורך הדיון) לא אמרינן לקולא כאשר "יש לו מתירין". (כפי שלא מתירים מחמת ביטול ברוב ב"יש לו מתירין").

וא"כ, לכאורה קשה, כל מי שספק לו אם ברך בורא פה"ע על ה"תפוח" לדוגמא, למה שימשיך לאכלו מצד ספיקא דרבנן לקולא, והרי יש לו אפשרות לקחת "תפוז" ולברך עליו בורא פרי העץ ולכוון לפטור את ה"תפוח" המסופק. ואם יש באפשרותו לעשות כך, ייחשב ה"תפוח" כ"דבר שיש לו מתירין", ואסור יהיה להמשיך לאכלו.
"ועד שיאכלנו באיסור - יאכלנו בהיתר"

(או שיחכה שיעבור הזמן, ובינתיים יעשה מעצמו כל מיני פעולות שהיה ממילא עושה אותן, שיחייבו אותו ברכה מחדש, כגון: יציאה ממקומו וכיוצ"ב. ואם יש אפשרות כזאת: למה שלא יחשב כ"דבר שיש לו מתירין" ויאסר ה"תפוח" באכילה כבר מהרגע הראשון?)

(הערה: מבחינת ה"יש לו מתירין", כעיין הנ"ל בדומה אולי, שיטת הריף בחולין בענין פת שאפאה עם צלי בתנור, שתהא אסורה לאכלה עם חלב וריח הבשר לא יתבטל, כי יכול לאכלה עם בשר, והווי דבר שיש לו מתירין)

[קראקובער]

וא"כ, לכאורה קשה, כל מי שספק לו אם ברך בורא פה"ע על ה"תפוח" לדוגמא, למה שימשיך לאכלו מצד ספיקא דרבנן לקולא, והרי יש לו אפשרות לקחת "תפוז" ולברך עליו בורא פרי העץ ולכוון לפטור את ה"תפוח" המסופק. ואם יש באפשרותו לעשות כך, ייחשב ה"תפוח" כ"דבר שיש לו מתירין", ואסור יהיה להמשיך לאכלו.
"ועד שיאכלנו באיסור - יאכלנו בהיתר"

לא בטוח שבכה"ג מברך העץ על התפוח ויתכן שברכתו שהכל כיון שכוונתו רק לפטור. (זכור לי משהו בפוסקים כעי"ז)

[אליהו בן עמרם]

וא"כ, לכאורה קשה, כל מי שספק לו אם ברך בורא פה"ע על ה"תפוח" לדוגמא, למה שימשיך לאכלו מצד ספיקא דרבנן לקולא, והרי יש לו אפשרות לקחת "תפוז" ולברך עליו בורא פרי העץ ולכוון לפטור את ה"תפוח" המסופק. ואם יש באפשרותו לעשות כך, ייחשב ה"תפוח" כ"דבר שיש לו מתירין", ואסור יהיה להמשיך לאכלו.
"ועד שיאכלנו באיסור - יאכלנו בהיתר"

לא בטוח שבכה"ג מברך העץ על התפוח ויתכן שברכתו שהכל כיון שכוונתו רק לפטור. (זכור לי משהו בפוסקים כעי"ז)

לעצם השאלה זה לא כל כך משנה.
דעדיין הווי דבר שיש לו מתירין וייאסר לאכלו.

[מיכאל1]

לעשות טצדקי שיתחייב בברכה זו שאלה של ברכה שאינה צריכה.
ולאכול תפוז זה לא עושה את זה לדבר שיש לו מתירין כי אינו רוצה/חייב/צריך לאכול תפוז.
ובודאי מי שבכל ספק ברכות ימצא אופן להפטר קדוש ייאמר לו אך אין זה נחשב עי"ז לדבר שיש לו מתירין.

דהיינו מי שלא אוכל שוקולד אא"כ לפני כן אוכל תפוח ושותה מים לצמאו, קדוש ייאמר לו אך אין חיוב לעשות כן.

[פרי יהושע]

דבר שיש לו מתירין הכוונה שהאיסור עצמו יותר, ולא שימצא טצדקי לאכול בהיתר (וגם בדוגמא של הרי"ף נראה דהיינו שלא לבטל האיסור ולאכול הדבר בעצמו בהיתר).

[אליהו בן עמרם]

לעשות טצדקי שיתחייב בברכה זו שאלה של ברכה שאינה צריכה.
ולאכול תפוז זה לא עושה את זה לדבר שיש לו מתירין כי אינו רוצה/חייב/צריך לאכול תפוז.
ובודאי מי שבכל ספק ברכות ימצא אופן להפטר קדוש ייאמר לו אך אין זה נחשב עי"ז לדבר שיש לו מתירין.

דהיינו מי שלא אוכל שוקולד אא"כ לפני כן אוכל תפוח ושותה מים לצמאו, קדוש ייאמר לו אך אין חיוב לעשות כן.

לעייל הבאתי בהערה מהריף בחולין. וגם שם לא חייב או צריך לאכול את הפת עם בשר. ובכל אופן נחשב כיש לו מתירין כי 'יכול' לאכול הפת עם בשר...

[אש משמים]

אולי דבר שיש לו מתירין הוא רק כשיש איסור חפצא על דבר מסוים ואפשר להנצל מהאיסור בצורה כלשהיא, אך בנדו"ד שאין איסור אכילה על התפוח אלא על האדם יש חובה להודות עליו (ומה שאמרו שהוא כגוזל אין הוא כפשוטו לענין זה) ורק אח"כ לאוכלו, בזה לא שייך דבר שיש לו מתירין משום שהתפוח מותר אלא שיתכן שהאדם לא עשה את חובתו. ומנ"ל בזה דבר שיש לו מתירין?

[אליהו בן עמרם]

אולי דבר שיש לו מתירין הוא רק כשיש איסור חפצא על דבר מסוים ואפשר להנצל מהאיסור בצורה כלשהיא, אך בנדו"ד שאין איסור אכילה על התפוח אלא על האדם יש חובה להודות עליו (ומה שאמרו שהוא כגוזל אין הוא כפשוטו לענין זה) ורק אח"כ לאוכלו, בזה לא שייך דבר שיש לו מתירין משום שהתפוח מותר אלא שיתכן שהאדם לא עשה את חובתו. ומנ"ל בזה דבר שיש לו מתירין?

ראיתי מעיין דברי מר בשם הגרשז"א זצ"ל. ומי אשר יבוא לעזרתנו להעתקתם... אודה לו.
רק הדברים מוקשים לכאורה מלשון חז"ל בגמרא וגם מלשונות בפוסקים, כפי שציינת בעצמך... אסור להנות העוה"ז בלי ברכה, או כאילו מעל וכו' וכו'
ואדרבה, מה כוונתך "לא כפשוטם..."

[אש משמים]

יסודות וחקירות.PNG (92 KiB) נצפה 8043 פעמים

עי' שו"ת אבני נזר סי' לז שנראה מדבריו שיש איסור מעילה ממש קודם ברכה.

היכן דברי הגרש"ז?

[קראקובער]

יסודות וחקירות.PNG

עי' שו"ת אבני נזר סי' לז שנראה מדבריו שיש איסור מעילה ממש קודם ברכה.

היכן דברי הגרש"ז?

מחלוקת אחרונים וכמדומני שיש מהרש"א בנושא.

[אליהו בן עמרם]

יסודות וחקירות.PNG

עי' שו"ת אבני נזר סי' לז שנראה מדבריו שיש איסור מעילה ממש קודם ברכה.

היכן דברי הגרש"ז?

מחלוקת אחרונים וכמדומני שיש מהרש"א בנושא.

כמדומני מתכוון מר למחלוקת אם מותר להמשיך לאכול בספק אם ברך. בזה איתא דברי המהרשא שאוסר להמשיך לאכול.
אך אני שאלתי לפי המתירים להמשיך לאכול.
והרב אש משמים מדבר ביסוד וסיבת ההיתר לאכול.

[אליהו בן עמרם]

יסודות וחקירות.PNG

עי' שו"ת אבני נזר סי' לז שנראה מדבריו שיש איסור מעילה ממש קודם ברכה.

היכן דברי הגרש"ז?

ראיתי מביאים משו"ת מנחת שלמה, שאין בידי.
וראיתי ציטוט ממנו (מקוה שהוא נאמן למקור) כדלהלן:
"עיקר חיוב ברכת הנהנין הוא משום שחייבו חכמים להודות ולהלל לה' קודם שהוא אוכל ושותה, רק אלמוהו רבנן לחיוב הברכה ואמרו דכל זמן שלא בירך הוי כאילו מעל או גזל. ונמצא לפי זה דטעמא דחשיב גזל הוא רק משום דמחוייב לברך. ומשום הכי בעל קרי ואונן, כיון דלא מחייבי בברכה, שפיר מותר להם לאכול ולשתות בלא ברכה, כיון שעיקר איסור הנאה בלא ברכה איננו כלל איסור עצמי, אלא מסתעף ממה שחייבוהו חכמים בברכה, ולכן כל שהוא פטור מן הברכה אינו עובר כלל בשום איסור"

ובאמת שדבריו הינם חידוש גדול וצריך עוד עיון ותלמוד אם מסתדר בכל מקום.
מ"מ אשמח לציטוט דברי החולקים כמו רבינו האבנ"ז זצ"ל. ומה נעשה לדבריהם עם הקושיא מ"דבר שיש לו מתירין"?

(ובשולי הדברים: אולי יש נפק"מ נוספת בין אם נאמר שיש איסור עצמי לאכול בלי ברכה ("חפצא"), או שיש רק חיוב ברכה וממנו נובע איסור האכילה. והוא:
מה יהיה הדין אם יפול מאכל החייב בברכה לתוך רוב מאכלים שאינם חייבים בברכה? האם בכה"ג אמרינן ביטול ברוב ולא יברך על אכילת התערובת הזאת?
ואולי, אם נימא שיש במאכל החייב ברכה - איסור "חפצא" - אז יהיה כאן ביטול ברוב, ויאכל מן התערובת ללא ברכה.
ואם נימא שאין איסור "חפצא" - הלא נחשב הדבר כביטול היתר בהיתר כמו מין במינו ולא בטיל, ולא יאכל מן התערובת ללא ברכה...) (ויש לכאורה עוד לפלפל....)

[פלוריש]

(הערה: מבחינת ה"יש לו מתירין", כעיין הנ"ל בדומה אולי, שיטת הריף בחולין בענין פת שאפאה עם צלי בתנור, שתהא אסורה לאכלה עם חלב וריח הבשר לא יתבטל, כי יכול לאכלה עם בשר, והווי דבר שיש לו מתירין)

הרי"ף לא דן מצד דשיל"מ. הרי"ף הסביר שהסיפור הוא בלאחר מעשה, שצלו בתנור ובאו לפני לוי לשאול האם מותר, והגמרא הביאה כך בדווקא.
ר' עקיבא איגר שם כתב שהסיבה לכך היא שלמרות שהריח אינו כגוף האיסור, מכל מקום נחשב כ'משהו' של איסור המתערב בהיתר, שאמנם בטל ברוב גדול ומותר, אך אין מבטלים איסור לכתחילה.

[אש משמים]

בתחילה (אות ג'-ד') נראה שאומר דהוי איסור חפצא והוא באמת רק לשיטת הריטב"א ובאות ח' נוקט דהוא איסור גברא.

אבני נזר 1.PNG (162.02 KiB) נצפה 8005 פעמים

אבני נזר2.PNG (159.11 KiB) נצפה 8005 פעמים

אבני נזר 3.PNG (155.4 KiB) נצפה 8005 פעמים

באיכות ירודה ועמכם הסליחה.

[אליהו בן עמרם]

(הערה: מבחינת ה"יש לו מתירין", כעיין הנ"ל בדומה אולי, שיטת הריף בחולין בענין פת שאפאה עם צלי בתנור, שתהא אסורה לאכלה עם חלב וריח הבשר לא יתבטל, כי יכול לאכלה עם בשר, והווי דבר שיש לו מתירין)

הרי"ף לא דן מצד דשיל"מ. הרי"ף הסביר שהסיפור הוא בלאחר מעשה, שצלו בתנור ובאו לפני לוי לשאול האם מותר, והגמרא הביאה כך בדווקא.
ר' עקיבא איגר שם כתב שהסיבה לכך היא שלמרות שהריח אינו כגוף האיסור, מכל מקום נחשב כ'משהו' של איסור המתערב בהיתר, שאמנם בטל ברוב גדול ומותר, אך אין מבטלים איסור לכתחילה.

דברי הריף בחולין צג: ברור מיללו, לאסור מצד דבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל.
זה נכון, שהראשונים במקום (הר"ן ועוד) הקשו עליו טובא מסיבות אחרות, אך לא זה עיקר העניין, וגם אין עניין להכנס לעומק הסוגיא שם (וכמדומני אין מבטלין איסור וכו' זה באור הבית מאיר ולא הרעק"א, וגם זה לא סיבה לאסור גם בדיעבד ולא רק לכתחילה...). אני רק הבאתי את דבריו לענין דבר שיש לו מתירין על פי מה שמפורש בדבריו שם (על אף שהם קשים מסיבות אחרות).

[אליהו בן עמרם]

דבר שיש לו מתירין הכוונה שהאיסור עצמו יותר, ולא שימצא טצדקי לאכול בהיתר (וגם בדוגמא של הרי"ף נראה דהיינו שלא לבטל האיסור ולאכול הדבר בעצמו בהיתר).

אם נניח שהמתיר לאכול את המאכל זה הברכה, וזה האופן העיקרי/הקבוע לאכלו בהיתר, הרי שהגענו לאותה תוצאה "שהאיסור עצמו יותר".
ומאי שנא מהתרת נדרים למאכל שנאסר בקונם, שנחשב דבר שיש לו מתירין.

וחוץ מזה - מה ראיית מר לחילוק זה, ולכל הפחות מה הסברא לחלק בין זה לזה? או מה בין זה לזה חוץ מהחילוק עצמו?

[פרי יהושע]

דבר שיש לו מתירין הכוונה שהאיסור עצמו יותר, ולא שימצא טצדקי לאכול בהיתר (וגם בדוגמא של הרי"ף נראה דהיינו שלא לבטל האיסור ולאכול הדבר בעצמו בהיתר).

אם נניח שהמתיר לאכול את המאכל זה הברכה, וזה האופן העיקרי/הקבוע לאכלו בהיתר, הרי שהגענו לאותה תוצאה "שהאיסור עצמו יותר".
ומאי שנא מהתרת נדרים למאכל שנאסר בקונם, שנחשב דבר שיש לו מתירין.

וחוץ מזה - מה ראיית מר לחילוק זה, ולכל הפחות מה הסברא לחלק בין זה לזה? או מה בין זה לזה חוץ מהחילוק עצמו?

התרת נדרים מתיר המאכל עצמו מחמת שחכם עוקר הנדר מעיקרו, משא"כ שיכול לברך ברכה אחרת על מאכל אחר, או אפי' לעשות טצדקי לצאת מהמקום שהוא נמצא בו, ולהתחייב זה לא נקרא להתיר המאכל עצמו שיסתלק ממנו הספק שיש בו, ולא חשיב דבר שיש לו מתירין.
ומהסברא כן, שלא מצינו דבר כזה דחשיב שיש לו מתירין, ועיקר דין דבר שיש לו מתירין הלא הוא נאמר בביטול ברוב שהאיסור לא בטל בהיתר מפני שלמחרת יהיה מותר, וידועים דברי הר"ן בנדרים שהוא משום שאין האיסור מתנגד להיתר כ"כ כיון ועשוי להיות מותר ולא אמרינן בכהאי גוונא ביטול ברוב, ולפי זה ברור שהאיסור עצמו בעי להיות מותר, ואף שלעניין ספק אנו מוכרחים לסברת רש"י דעד שיאכלה באיסור יאכלנה בהיתר, עכ"פ מסתבר שזה אינו אלא הרחבה לעניין העקרי שמצינו בו דין זה שהוא מכלל כל הדברים שלא בטלים ברוב, וכמו מין במינו לרבי יהודה, ועל כן אף הכא מסתבר שהוא נאמר דווקא כשהאיסור עצמו עתיד להפך להיתר.

[אליהו בן עמרם]

דבר שיש לו מתירין הכוונה שהאיסור עצמו יותר, ולא שימצא טצדקי לאכול בהיתר (וגם בדוגמא של הרי"ף נראה דהיינו שלא לבטל האיסור ולאכול הדבר בעצמו בהיתר).

אם נניח שהמתיר לאכול את המאכל זה הברכה, וזה האופן העיקרי/הקבוע לאכלו בהיתר, הרי שהגענו לאותה תוצאה "שהאיסור עצמו יותר".
ומאי שנא מהתרת נדרים למאכל שנאסר בקונם, שנחשב דבר שיש לו מתירין.

וחוץ מזה - מה ראיית מר לחילוק זה, ולכל הפחות מה הסברא לחלק בין זה לזה? או מה בין זה לזה חוץ מהחילוק עצמו?

התרת נדרים מתיר המאכל עצמו מחמת שחכם עוקר הנדר מעיקרו, משא"כ שיכול לברך ברכה אחרת על מאכל אחר, או אפי' לעשות טצדקי לצאת מהמקום שהוא נמצא בו, ולהתחייב זה לא נקרא להתיר המאכל עצמו שיסתלק ממנו הספק שיש בו, ולא חשיב דבר שיש לו מתירין.
ומהסברא כן, שלא מצינו דבר כזה דחשיב שיש לו מתירין, ועיקר דין דבר שיש לו מתירין הלא הוא נאמר בביטול ברוב שהאיסור לא בטל בהיתר מפני שלמחרת יהיה מותר, וידועים דברי הר"ן בנדרים שהוא משום שאין האיסור מתנגד להיתר כ"כ כיון ועשוי להיות מותר ולא אמרינן בכהאי גוונא ביטול ברוב, ולפי זה ברור שהאיסור עצמו בעי להיות מותר, ואף שלעניין ספק אנו מוכרחים לסברת רש"י דעד שיאכלה באיסור יאכלנה בהיתר, עכ"פ מסתבר שזה אינו אלא הרחבה לעניין העקרי שמצינו בו דין זה שהוא מכלל כל הדברים שלא בטלים ברוב, וכמו מין במינו לרבי יהודה, ועל כן אף הכא מסתבר שהוא נאמר דווקא כשהאיסור עצמו עתיד להפך להיתר.

אכן נגעת בנקודות הכואבות.
א. סברת הקושיא שלי נשענת באמת יותר על באור רשי. עד שיאכלנה וכו. ולדברי רשי אין לחלק כחילוקא דמר וכפי שכתבת די מפורש בעצמך.
ב. את באור הרן קשה יותר להלום עם מה שלא עניינו ביטול ברוב. כגון ספק דרבנן. והוא נידון דידן, ולכן קשה עוד יותר קושייתי כי רק באורו של רשי נראה לבאר בזה.
ג. אבל אחר כל זאת, לטעון שהעיקר גם בספק דרבנן כהרן, ולכן הכל מיושב. זה תימה גדולה מאד מאד...(ואיך שלא יהיה אתה חייב לומר שהכריעו להלכה כטעמו של הרן....וזה מניין?)

[פרי יהושע]

אכן נגעת בנקודות הכואבות.
א. סברת הקושיא שלי נשענת באמת יותר על באור רשי. עד שיאכלנה וכו. ולדברי רשי אין לחלק כחילוקא דמר וכפי שכתבת די מפורש בעצמך.
ב. את באור הרן קשה יותר להלום עם מה שלא עניינו ביטול ברוב. כגון ספק דרבנן. והוא נידון דידן, ולכן קשה עוד יותר קושייתי כי רק באורו של רשי נראה לבאר בזה.
ג. אבל אחר כל זאת, לטעון שהעיקר גם בספק דרבנן כהרן, ולכן הכל מיושב. זה תימה גדולה מאד מאד...(ואיך שלא יהיה אתה חייב לומר שהכריעו להלכה כטעמו של הרן....וזה מניין?)

ידידי היקר

כל לומד נבון את הסוגיא בריש ביצה, מבין שהבסיס של דין דבר שיש לו מתירין הוא בביטול ברוב, והוא מכלל כל הדינים שנאמרו כמו דבר חשוב וקבוע וכו', אלא מאי שמסקנת הגמ' לרב אשי שאמרו כן גם בספק דרבנן, (ולכן הר"ן טרח לבאר שורש הדין והניח מלבאר שזה באמת מתבאר ע"ד רש"י בלבד אף שכמובן אינו יושב מרווח לדבריו).

ולכן צריך ללכת אחר שורש הדין, ודברי הר"ן היו רק ראיה שהיסוד כאן הוא הביטול של האיסור בעצמו למחר וכדו'.

[פרי יהושע]

וכיו"ב בזה למה לא נשאל עוד על כל ספק דרבנן לקולא, מפני מה לא יצטרך למצוא כל טצדקי שבעולם נניח ספק לא נטל ידיו, יצטרך לנגוע במקום המכוסה, מדין עד שיהיה באיסור יהיה בהיתר, אלא שלא אמרו רק על אכילה?, ומה הסברא בכך רבינו אב"ע.

[הא לחמא עניא]

בעלון בית מרן - שיעורו של הראשל"צ הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א - פרשת וירא, בתו"ד באמצע השיעור זכור אני שהוא מביא מו"מ ע"כ וגם את דעת אביו הגדול בענין זה.
תא חזי.

[אליהו בן עמרם]

בעלון בית מרן - שיעורו של הראשל"צ הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א - פרשת וירא, בתו"ד באמצע השיעור זכור אני שהוא מביא מו"מ ע"כ וגם את דעת אביו הגדול בענין זה.
תא חזי.

אין בידי. האם יוכל מר להביאו כאן?

[הא לחמא עניא]

בעלון בית מרן - שיעורו של הראשל"צ הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א - פרשת וירא, בתו"ד באמצע השיעור זכור אני שהוא מביא מו"מ ע"כ וגם את דעת אביו הגדול בענין זה.
תא חזי.

אין בידי. האם יוכל מר להביאו כאן?

אשתדל לחפש ולהעלות זאת, ואולי מישהו מחו"ר הפורום יקדימני ותע"ב.

[אליהו בן עמרם]

לעשות טצדקי שיתחייב בברכה זו שאלה של ברכה שאינה צריכה.
ולאכול תפוז זה לא עושה את זה לדבר שיש לו מתירין כי אינו רוצה/חייב/צריך לאכול תפוז.
ובודאי מי שבכל ספק ברכות ימצא אופן להפטר קדוש ייאמר לו אך אין זה נחשב עי"ז לדבר שיש לו מתירין.

דהיינו מי שלא אוכל שוקולד אא"כ לפני כן אוכל תפוח ושותה מים לצמאו, קדוש ייאמר לו אך אין חיוב לעשות כן.

הנה כתב מר ב"דבר שיש לו מתירין" שצריך שיהיה "רוצה/חייב/צריך" להתיר.
מקור הדברים כפה"נ מגמרא נדרים נ"ט גבי שאלה בהפרשת תרומות וממעשרות לעומת שאלה בנדרים, שהגמרא אומרת שבנדרים מצוה/צריך להשאל עליהם, משא"כ בתרומ"ע.
אך אחר העיון מצאתי בס"ד בט"ז ובש"ך ביו"ד סימן שכ"ג, שהט"ז שואל מהיכי תיתי שרק באופן זה נקרא דבר שיש לו מתירין, והלא לא קיי"ל הכי?
ומשיב הש"ך שם, שדווקא בתרומ"ע שיש דין מיוחד שלא נשאלים על ההקדשות אלא מחמת הדחק, בכה"ג צריך שיהיה מחויב/צריך וכו' להשאל עליהם ולהתירם, אך באופן כללי אין דין כזה ש"דבר שיש לו מתירין" צריך להיות חייב או צריך וכיוצ"ב.

[הפשטן]

אולי דבר שיש לו מתירין הוא רק כשיש איסור חפצא על דבר מסוים ואפשר להנצל מהאיסור בצורה כלשהיא, אך בנדו"ד שאין איסור אכילה על התפוח אלא על האדם יש חובה להודות עליו (ומה שאמרו שהוא כגוזל אין הוא כפשוטו לענין זה) ורק אח"כ לאוכלו, בזה לא שייך דבר שיש לו מתירין משום שהתפוח מותר אלא שיתכן שהאדם לא עשה את חובתו. ומנ"ל בזה דבר שיש לו מתירין?

לא ברור לי החילוק שאתה עושה, בין איסור "חפצא" לבין חובת "גברא", לעניין "דבר שיש לו מתירין".

לגבי דבר שיש לו מתירין - החילוק הנכון הוא זה הידוע כבר מהש"ס - בין "איסור" לבין "חובה", כלומר בין איסור אשר כידוע - אינו מתבטל - אם הוא "דבר שיש לו מתירין", לבין חובה אשר כידוע - כן יוצאים ידי חובה זו - גם אם מנסים למלאה ע"י "דבר שיש לו פוטרין", וזה בלי קשר לעניין "חפצא" ו"גברא".

למשל, מצינו חילוק כנז' בין תפילין לבין ציצית: הנחת תפילין היא "חובה" - לא "איסור", ולכן ברגע שהאדם יצא ידי חובת הנחת תפילין - כי כבר הניח זוג תפילין, הרי הוא כבר נפטר מלהניח זוג אחר של תפילין. אבל לבישת טלית בעלת ארבע כנפות, היא - לא "חובה" (שהרי במקום ללובשה רשאי האדם ללבוש טלית בעלת שלוש כנפות שפטורה מציצית) - אלא היא "איסור" בגוונא דהטלית בלתי מצוייצת (ליתר דיוק: לבישת הטלית בכה"ג היא "לאו" הבא מכלל עשה), ולכן - גם אם האדם כבר הטיל ציצית על הטלית בעלת ארבע הכנפות שאח"כ הולבשה עליו - עדין אסור לו ללבוש טלית אחרת בעלת ארבע כנפות שאינה מצוייצת, כי כאמור מדובר - ב"איסור" - לא ב"חובה".

והנפ"מ, מתוך חילוק זה שבין "איסור" לבין "חובה", הוא (בין השאר) לענין "דבר שיש לו מתירין/פוטרין". למשל, אם בתוך אלף טליתות (בעלות ארבע כנפות) מצוייצות כשרות - התערבבה טלית אחת (בעלת ארבע כנפות) בעלת ציצית שלא נקשרה לשמה, אז אינו רשאי לשלוף מתוך התערובת טלית אחת וללובשה כמות-שהיא, כי זה "דבר שיש לו מתירין", שהרי יכול לקחת את הטלית שנשלפה - להתיר מעלי' את קשרי-הציצית - ולקושרם מחדש באופן כשר לשמה. מה שאין כן, אם התערבבו אלף זוגות תפילין כשרים בזוג אחד של תפילין פסולים, רשאי לצאת ידי חובה ע"י שיניח זוג תפילין אחד שישלף מתוך התערובת, אע"פ שהוא "דבר שיש לו פוטרין" (שהרי יכול להניח זה אחר זה את כל אחד ואחד מזוגות התפילין שבתערובת, ואז בודאי יוכל לצאת ידי חובה ממ"נ).

והנה, אכילת תפוח ללא ברכה - היא "איסור" - לא "חובה", שהרי שלא כמו "חובת" הנחת תפילין או "חובת" אכילת מצה בליל הסדר - אין "חובה" לאכול תפוח עם ברכה (שהלא במקום לאוכלו רשאי האדם לצום) - אלא יש רק "איסור" לאכול תפוח בלי ברכה (לכן, אגב, זה יותר דומה לציצית מאשר לתפילין, כי כאמור אין "חובה" ללבוש טלית מצוייצת בעלת ארבע כנפות - אלא יש רק "איסור" ללבוש טלית בלתי מצוייצת בעלת ארבע כנפות - איסור שהוא כאמור בבחינת "לאו" הבא מכלל עשה). לכן, שייך בזה עניין של "דבר שיש לו מתירין".

[אליהו בן עמרם]

נתקשיתי:
יש פוסקים שאם אכל והסתפק אם ברך ברכה ראשונה (ברכת הנהנין), שיכול להמשיך לאכול הלאה ללא ברכה.
מקובל בדרך כלל לבאר הלכה זו, מחמת הדין הידוע דספק ברכות להקל, משום דחיוב ברכה ראשונה מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא.

וקיי"ל שבכל ספק דרבנן (לעניין מאכל, לצורך הדיון) לא אמרינן לקולא כאשר "יש לו מתירין". (כפי שלא מתירים מחמת ביטול ברוב ב"יש לו מתירין").

וא"כ, לכאורה קשה, כל מי שספק לו אם ברך בורא פה"ע על ה"תפוח" לדוגמא, למה שימשיך לאכלו מצד ספיקא דרבנן לקולא, והרי יש לו אפשרות לקחת "תפוז" ולברך עליו בורא פרי העץ ולכוון לפטור את ה"תפוח" המסופק. ואם יש באפשרותו לעשות כך, ייחשב ה"תפוח" כ"דבר שיש לו מתירין", ואסור יהיה להמשיך לאכלו.
"ועד שיאכלנו באיסור - יאכלנו בהיתר"

(או שיחכה שיעבור הזמן, ובינתיים יעשה מעצמו כל מיני פעולות שהיה ממילא עושה אותן, שיחייבו אותו ברכה מחדש, כגון: יציאה ממקומו וכיוצ"ב. ואם יש אפשרות כזאת: למה שלא יחשב כ"דבר שיש לו מתירין" ויאסר ה"תפוח" באכילה כבר מהרגע הראשון?)

(הערה: מבחינת ה"יש לו מתירין", כעיין הנ"ל בדומה אולי, שיטת הריף בחולין בענין פת שאפאה עם צלי בתנור, שתהא אסורה לאכלה עם חלב וריח הבשר לא יתבטל, כי יכול לאכלה עם בשר, והווי דבר שיש לו מתירין)

ראיתי באשכול אחר מה הביא הרב שלמה בן חיים, שאולי נוגע לנדו"ד, וז"ל שם:
"מהכתוב אצלי:
כתב בספר יד יהודא (בפי' הארוך ובפי' הקצר ריש הסי') שביש לו ספק אם יש שש שעות מסיום אכילת הבשר או לא, צריך להחמיר ולהמתין עד שיהא ודאי שש שעות. ואף שהוא ספק דרבנן, כיון דהוי דבר שיש לו מתירין לא אזלינן לקולא, וכמבואר בגמרא ביצה (דף ד ע"א). ובדרכי תשובה (סק"ה) השיג על זה דלא הוי בכלל דבר שיש לו מתירין, דהנה כתב הצל"ח (פסחים דף ט ע"ב, ביצה דף כד ע"ב, נודע ביהודא מהדו"ת אהע"ז סי' לח) דהא דדבר שיש לו מתירין לא בטל היינו לענין אכילה דממה נפשך מה שיאכל היום לא יאכל למחר אם כן אכילה זו שרוצה לאכול היום באיסור יאכל למחר בהיתר. אבל לענין טלטול מוקצה לאיזה צורך לא שייך דבר שיש לו מתירין שהרי יכול לטלטלו היום וגם למחר, וטלטול זה שעושה היום לא יעשה למחר, אם כן שימוש זה שרוצה להשתמש כעת אין לו מתירין. וממילא הכא לא שייך ענין דבר שיש לו מתירין שהרי יכול לאכול גבינה עתה וגם לאחר שש שעות, וזמן זה שרוצה לאכול בו חלב אין לו מתירין. [ואף שעיקר דברי הצל"ח לא מוסכמים לכל הפוסקים , וגם לשיטת הצל"ח הי' מקום לדון בזה דהכא שאני שאולי יש לומר דנחשב שמתירין אכילה זו, ואכילה זו יש לה מתירין אחר שש שעות, יותר מסתבר כהדרכי תשובה שההיתר על הזמן להתיר בו אכילת חלב ולא על האכילה, והזמן הזה אין לו מתירין. ואף שעיקר חידושו של הצל"ח לא מוסכם ודאי יש לסמוך על זה לדידן דשש שעות אינו אלא ממנהגא והוי ספק מנהג בדבר שיש לו מתירין."

[פרי יהושע]

נתקשיתי:
יש פוסקים שאם אכל והסתפק אם ברך ברכה ראשונה (ברכת הנהנין), שיכול להמשיך לאכול הלאה ללא ברכה.
מקובל בדרך כלל לבאר הלכה זו, מחמת הדין הידוע דספק ברכות להקל, משום דחיוב ברכה ראשונה מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא.

וקיי"ל שבכל ספק דרבנן (לעניין מאכל, לצורך הדיון) לא אמרינן לקולא כאשר "יש לו מתירין". (כפי שלא מתירים מחמת ביטול ברוב ב"יש לו מתירין").

וא"כ, לכאורה קשה, כל מי שספק לו אם ברך בורא פה"ע על ה"תפוח" לדוגמא, למה שימשיך לאכלו מצד ספיקא דרבנן לקולא, והרי יש לו אפשרות לקחת "תפוז" ולברך עליו בורא פרי העץ ולכוון לפטור את ה"תפוח" המסופק. ואם יש באפשרותו לעשות כך, ייחשב ה"תפוח" כ"דבר שיש לו מתירין", ואסור יהיה להמשיך לאכלו.
"ועד שיאכלנו באיסור - יאכלנו בהיתר"

(או שיחכה שיעבור הזמן, ובינתיים יעשה מעצמו כל מיני פעולות שהיה ממילא עושה אותן, שיחייבו אותו ברכה מחדש, כגון: יציאה ממקומו וכיוצ"ב. ואם יש אפשרות כזאת: למה שלא יחשב כ"דבר שיש לו מתירין" ויאסר ה"תפוח" באכילה כבר מהרגע הראשון?)

(הערה: מבחינת ה"יש לו מתירין", כעיין הנ"ל בדומה אולי, שיטת הריף בחולין בענין פת שאפאה עם צלי בתנור, שתהא אסורה לאכלה עם חלב וריח הבשר לא יתבטל, כי יכול לאכלה עם בשר, והווי דבר שיש לו מתירין)

לא נקרא דבר שיש לו מתירין בגמ'
רק אם הדבר נהיה מותר מצד עצמו אחר זמן כמו ביצה שנולדה ביו"ט
ומה שנמצא בפוסקים לעניין התרת הנדר יש לעיין אם זה לא מחמת שעוקר הנדר מעיקרו
וכאילו הוא איסור רופף מעיקרו
ויש לעיין

[אליהו בן עמרם]

לא נקרא דבר שיש לו מתירין בגמ'
רק אם הדבר נהיה מותר מצד עצמו אחר זמן כמו ביצה שנולדה ביו"ט
ומה שנמצא בפוסקים לעניין התרת הנדר יש לעיין אם זה לא מחמת שעוקר הנדר מעיקרו
וכאילו הוא איסור רופף מעיקרו
ויש לעיין

להלן מדברי הרא"ש בפסקים נדרים פרק הנודר מן המבושל סימן ג':
"והכי איתא בירושלמי ה"ח, זה הכלל היה ר' שמעון אומר משום ר' יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני הקדש וחמץ לא נתנו להם חכמים שיעור אלא מין במינו בכל שהו ושלא במינו בנותן טעם, וכל שאין לו מתירין כגון חלה ותרומה וערלה וכלאי הכרם נתנו להם חכמים שיעור בין במינו ובין שלא במינו בנותן טעם. ואלו נדרים מה את עביד להון, כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין, מסתברא מי עבדינן כדבר שיש לו מתירין. התני תמן כתובות עד: שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו, כלומר וכיון שעוקר אותו מעיקרו נמצא שלא נאסר מעולם ולא הוי דבר שיש לו מתירין. אמרי אין עוקרו אלא מכאן ולהבא, כלומר עיקר העיקר מכאן ולהבא שהרי היה אסור עד עתה, ואע"פ שעוקרו מעיקרו, מכל מקום היה אסור עד היום, הלכך חשיב דבר שיש לו מתירין. והא מתניתין עבדא לי' כדבר שאין לו מתירין דתנו תמן הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם אוסר, תיפתר מין בשאינו מינו בדבר שיש לו מתירין" עכ"ל.

העולה לנו לכאו' מדברי הירושלמי לגירסת הרא"ש:
א. נדר הווי דבר שיש לו מתירין, כי אפשר להתירו, או בגלל שמצוה להתירו (אפשר או מצוה - תלוי במחלוקת הפוסקים. עיין שו'ע יו'ד סי' ק'ב). כלומר לא רק איסור שהופך למותר מצד עצמו - הווי דבר שיש לו מתירין.
ב. אדרבה, אילולא היסוד של הירושלמי לפי באור הרא"ש של "מכאן ולהבא ולמפרע" היה קשה לומר שנדר הווי דבר שיש לו מתירין. כי מצב ש"יש לו מתירין" קיים רק בדבר שפעם היה אסור ואחר כך הותר. אבל דבר שמתברר בהתרת חכם שמעולם לא נאסר - לא חשיב דבר שיש לו מתירין. וכמו שבארו באחרונים (הובאו דברים בנו'כ על שו'ע יו'ד סימן ק'ב), ממה נפשך, אם יתירו לו את נדרו, הרי שמאז ומעולם היה מותר, ואם לא יתירו לו, היה אסור ונשאר אסור.

[אליהו בן עמרם]

לא נקרא דבר שיש לו מתירין בגמ'
רק אם הדבר נהיה מותר מצד עצמו אחר זמן כמו ביצה שנולדה ביו"ט
ומה שנמצא בפוסקים לעניין התרת הנדר יש לעיין אם זה לא מחמת שעוקר הנדר מעיקרו
וכאילו הוא איסור רופף מעיקרו
ויש לעיין

העולה לנו לכאו' מדברי הירושלמי לגירסת הרא"ש:
א. נדר הווי דבר שיש לו מתירין, כי אפשר להתירו, או בגלל שמצוה להתירו (אפשר או מצוה - תלוי במחלוקת הפוסקים. עיין שו'ע יו'ד סי' ק'ב). כלומר לא רק איסור שהופך למותר מצד עצמו - הווי דבר שיש לו מתירין.

שו'ע יו'ד סי' ק'ב סעיף ב':
"יש מי שאומר שלא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא כשהמתיר עתיד לבא על כל פנים או אם המתיר בידו לעשותו בלא הפסד"