טומאת מת במוות קליני

[נהר שלום]

נשאלתי מה הדין לגבי מי שנגע במת ולאחר מכן חזר המת לחיים. האם טמא טומאת מת? וכן לגבי המת עצמו?
אמרו לי שהחיד"א כותב על כך לגבי מתן תורה.

[לענין]

תו' מפורש - ב''מ קי''ד ב' ד''ה אמר, ודו''ק היטב
(למה תו' כותב שאליהו היה ברור לו שיחיה את המת, ורק אז זה מותר מפני פקוח נפש, והלא גם ספק נפשות דוחה טומאה, וע''כ שבאמת אין היתר פקו''נ לדחות איסורים כדי לחיות מת, מפני שהוא כבר מת, רק כיון שהיה ברור לו שיחיה ממילא למפרע לא יטמא, דומני שכ''כ בדרך שיחה).

[אוצר החכמה]

יש להבחין בין השאלה כמו שנכתבה בהודעה הראשונה לבין הנושא של ההודעה הזו.
אליהו החייה את המת. אדם שמת מוות קליני והתעורר הוברר למפרע שלא מת ולכן גם ברור שמספק מטפלים בו בנסיון להחיותו.

[דמשק]

וכן לגבי המת עצמו?

גמרא נדה ע:

מתים לעתיד לבא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין אמר להן לכשיחיו נחכם להן איכא דאמרי לכשיבא משה רבינו עמהם

[אוצר החכמה]

יש"כ על הציון. למעשה לשאלת נהר שלום יש להוסיף ולציין את דברי התוספות שם שפשוט שבן השונמית אינו צריך הזאה.

[דמשק]

גם יש לציין לדברי הספרי הידועים הנוגע במת וכו' הנוגע טמא ואין המת טמא

[דעת נעימה]

גם יש לציין לדברי הספרי הידועים הנוגע במת וכו' הנוגע טמא ואין המת טמא

תוכל בבקשה להפנות למקור מדויר של הספרי הזה?
פעמים רבות שמעתי חקירה אודות טומאת ה"מת עצמו" ולכאורה זו ראיה מצוינת.

[נהר שלום]

תו' מפורש - ב''מ קי''ד ב' ד''ה אמר, ודו''ק היטב
(למה תו' כותב שאליהו היה ברור לו שיחיה את המת, ורק אז זה מותר מפני פקוח נפש, והלא גם ספק נפשות דוחה טומאה, וע''כ שבאמת אין היתר פקו''נ לדחות איסורים כדי לחיות מת, מפני שהוא כבר מת, רק כיון שהיה ברור לו שיחיה ממילא למפרע לא יטמא, דומני שכ''כ בדרך שיחה).

אכן מתוס' זה אפשר להוכיח את דברי הרב אוצה"ח "אדם שמת מוות קליני והתעורר הוברר למפרע שלא מת ולכן גם ברור שמספק מטפלים בו בנסיון להחיותו."

(עפי"ז למה תוס' היו צריכים להוסיף את הטעם "לכך היה מותר משום פיקוח נפש" הרי אם למפרע אינו מטמא אם ברי לו מותר גם ללא פיקו"נ?)

[נהר שלום]

וכן לגבי המת עצמו?

גמרא נדה ע:

מתים לעתיד לבא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין אמר להן לכשיחיו נחכם להן איכא דאמרי לכשיבא משה רבינו עמהם

לפי' התוס' שם אין ראיה שהרי כל הספק הוא לעתיד לבא משום דכ' (יחזקאל לו) וזרקתי עליכם מים טהורים ומספקא ליה אי הך זריקה הויא שלישי ושביעי אי לא. אבל שלא לעתיד לבא
ולגבי בן שונמית פשיטא ליה משום שהוברר שהיה חי למפרע? א"כ אליהו לא החיה את המת?

[סגי נהור]

גם יש לציין לדברי הספרי הידועים הנוגע במת וכו' הנוגע טמא ואין המת טמא

תוכל בבקשה להפנות למקור מדויר של הספרי הזה?
פעמים רבות שמעתי חקירה אודות טומאת ה"מת עצמו" ולכאורה זו ראיה מצוינת.

ספרי זוטא עה"פ הנוגע במת לכל נפש אדם (במדבר יט, יא), הובא ביל"ש רמז תשסא.

[אוצר החכמה]

וכן לגבי המת עצמו?

גמרא נדה ע:

מתים לעתיד לבא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין אמר להן לכשיחיו נחכם להן איכא דאמרי לכשיבא משה רבינו עמהם

לפי' התוס' שם אין ראיה שהרי כל הספק הוא לעתיד לבא משום דכ' (יחזקאל לו) וזרקתי עליכם מים טהורים ומספקא ליה אי הך זריקה הויא שלישי ושביעי אי לא. אבל שלא לעתיד לבא
ולגבי בן שונמית פשיטא ליה משום שהוברר שהיה חי למפרע? א"כ אליהו לא החיה את המת?

בענ"ד איני מסכים עם מה שכתבת גם כאן וגם בהודעה שלפניה.
מה שאני כתבתי הוא שכיוון שהרופאים היום אינם מחיים מתים אלא מרפאים ברור שמי שמת מות קליני מתברר שלא מת, לעומת זאת בן השונמית שהחיה אותו אלישע או בן הצרפית שהחייה אליהו וודאי וודאי שהיו מתים ואליהו ואלישע החיו אותם.

ולכן תוספות שם לא התכוונו שבן השונמית לא מת. אלא הם כותבים שבעצם מצד הסברא מי שמת וחי לא חייב בהזאה, ולכן על בן השונמית הגמרא לא הסתפקה. רק על מתים שלעתיד לבא כיוון שיש פסוק שמשמע ממנו שתהיה הזאה לכן הגמרא הסתפקה.
מה שכתבתי הוא שדברי התוספות האלה עונים על אחת השאלות שהעלית בשאלה ראשונה מי שמת וקם לתחייה האם חייב הזאה. לדברי התוספות לא.

[סגי נהור]

בן השונמית שהחיה אותו אלישע או בן הצרפית שהחייה אליהו וודאי וודאי שהיו מתים ואליהו ואלישע החיו אותם.

כמפורש בספרי שם: בנה של שונמית כשמת כל שהיה עמו בבית טמא טומאת שבעה, וכשחיה היה [בן השונמית עצמו] טהור לקודש. חזרו ונגעו בו טמאוהו הם, הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני.

[דעת נעימה]

גם יש לציין לדברי הספרי הידועים הנוגע במת וכו' הנוגע טמא ואין המת טמא

תוכל בבקשה להפנות למקור מדויר של הספרי הזה?
פעמים רבות שמעתי חקירה אודות טומאת ה"מת עצמו" ולכאורה זו ראיה מצוינת.

ספרי זוטא עה"פ הנוגע במת לכל נפש אדם (במדבר יט, יא), הובא ביל"ש רמז תשסא.

תודה רבה

[לענין]

תו' מפורש - ב''מ קי''ד ב' ד''ה אמר, ודו''ק היטב
(למה תו' כותב שאליהו היה ברור לו שיחיה את המת, ורק אז זה מותר מפני פקוח נפש, והלא גם ספק נפשות דוחה טומאה, וע''כ שבאמת אין היתר פקו''נ לדחות איסורים כדי לחיות מת, מפני שהוא כבר מת, רק כיון שהיה ברור לו שיחיה ממילא למפרע לא יטמא, דומני שכ''כ בדרך שיחה).

(עפי"ז למה תוס' היו צריכים להוסיף את הטעם "לכך היה מותר משום פיקוח נפש" הרי אם למפרע אינו מטמא אם ברי לו מותר גם ללא פיקו"נ?)

אכן ידידי קושיא עצומה
ואני לכשעצמי מפרש בד' התו' דכיון שהיה מת לא ניתן עליו דין פקו''נ שעיקרו 'וחי בהם' - להשאיר את החי בחייו, ולא להחיות מתים, אכן משום ילפותא דיומא פ''ה חלל עליו שבת אחת כדי וכו' מש''ה אפשר לחלל גם על המת להחיותו, ומ''מ אי''ז אלא בודאי ולא בספק וכמ''ש בגמ' 'אשכחן ודאי ספק מנלן', וכבר פי' כן הנצי''ב, ודפח''ח (אבל טומאה אכן היתה עלין וכדהביאו כאן מהספרי).

[עושה חדשות]

ומ"מ מסתבר דאפילו ב'ודאי' אין היתר לחלל שבת כדי לגרום הריון, אע"ג דעי"ז ישמור שבתות הרבה.

[כולל יונגערמאן]

אינו מובן כלל

אם.על פי הלכה מי שלבו הפסיק לפעום חשיב מת, וכן באמת נהגו בכל הדורות (רק המשכילים טענו שצריך להמתין עם הקבורה לוודא שאכן מת, אבל הפוסקים חלקו על זה בתוקף) אז לכאורה כדבריהם כן הוא. אנו שמאמינים בתחיית המתים יודעים שהגדרת 'מת' לא בהכרח הכוונה שזה סופי סופי ממש.

[תוכן]

עד שאתה שואל על טומאת מת, מה עם ירושתו, ומה עם אשתו האם מותרת היא לעלמא, אפילו כשחזר לתחיה?