היי, התעוררתי לבדוק כיצד התייחסו חכמי ישראל (בתקופת הגאונים והראשונים) לאורך הדורות לתוספתא, כוונתי הן מבחינת השימוש בה והן מבחינת התוקף ההלכתי שמייחסים לה, תמיד הייתה לי הרגשה שהחכמים הספרדים מתייחסים ונותנים לתוספתא יותר תוקף מאשר חכמי אשכנז, חפשתי מקורות וזה מה שמצאתי:
1. בחולין ל: רב פפי מסתפק גבי סכין שהחלידה במיעוט סימנים האם השחיטה כשרה וסליק בתיקו. לא נכנס עכשיו לסוגיא אך בקיצור רש"י הרא"ש פוסקים להחמיר ואילו הרמב"ם פוסק להקל. והרא"ש הסביר שם שהרמב"ם פשט את ספק הגמ' ע"פ תוספתא אך דעתו שלו ש
"ואיכא למימר כיון דסליק גמרא בתיקו בבעיא דחלדה ושהייה יש לנו להחמיר כדברי רש"י דמסתבר טפי למימר שלא רצה בעל הש"ס להביא הברייתא השנויה בתוספתא המכשרת במיעוט בתרא ולפשוט הבעיא משום דקים ליה דלא מיתניא בר' חייא(י) ור' אושעיא אין לסמוך עליה ממה שנאמר שלא ידע בעל הש"ס. ומסתבר שכל תוספתא שלא נתפשטה עד אחר סידור הש"ס לאו דסמכא היא. דמסתמא כיון שרצו חכמי ישראל לעשות חבור קיים אמת חקרו וחזרו לידע כל הספרים שנכתבו על דברי חכמים וביררו אותם שהם בר סמכא ועל ידם חברו הש"ס(כ) הילכך אין לסמוך על תוספתא זו כיון שאין בעל הש"ס מסכים עליה"
2. וכעי"ז גבי השאלה האם כיום גר מצרי מותר מיד כיוון שסנחריב בלבל את האומות או שאומרים שבלבל רק גבי מואבי ועמוני, דעת הרא"ש (יבמות עח.) שרק גבי מצרי ואדומי אומרים שסנחריב בלבל את אומות העולם. הרמב"ם (אב"א פ"יב ה"כה) פסק שגם מצריים בולבלו ע"י סנחריב. והמאירי כותב שמקור דבריו זה תוספתא שתחילתה מוזכרת בגמ', מנימין אמר שהוא ישא מצרית ואז בנו יהיה מצרי שני. בתוספתא יש עוד משפט שר"ע אומר למנימין שהוא כבר מותר ולא צרי לחכות עד שיהיה מצרי שלישי כיוון שסנחריב בלבל את האומות. (הרא"ש לא מזכיר את התוספתא הזאת, אם כי הוא מביא תוספתא אחרת לראיה לדבריו, אך את התוספתא שהביא המאירי הוא לא מזכיר, וכנראה שלא הכירה- מה שמחזק את ההשערה שחכמי אשכנז לא היו בקיאים בתוספתא). היש"ש (פ"ח סי' כד') מזכיר את התוספתא שהזכיר המאירי אך לדעתו הלכה כרא"ש כיוון שש"ס דידן לא הזכיר את דברי ר"ע.
3. הרמב"ם במעשר שני (פ"א ה"י) פוסק ע"פ התוספתא והראב"ד תמה עליו שהוא פוסק ע"פ תוספתא.
4. ביו"ד קעח' הב"י דן גבי דרכי האמורי וז"ל "ובאמת שהרבה דברים שנויים באותה תוספתא שיש בהם משום דרכי האמורי והרבה בני אדם נכשלים בהם ואין איש שם על לב ושמא משמע להו שאין לחוש משום דרכי האמורי אלא לדברים שהוזכרו בגמרא בלבד וכל שאר דברים השנויים בתוספתא הוו דלא כהלכתא דאם לא כן לא הוה שתיק תלמודא מינייהו"
מישהו מכיר עוד דוגמאות דומות? מישהו שמתייחס לזה?