בלמדי הלכות נדה, ראיתי שהחוו"ד (סוסי׳ קפ"ה) הוסיף דלא רק כאשר פירסה נדה באמצע הביאה חייב לפרוש באבר מת, אלא גם אם נזכר באמצע הביאה שזמן הווסת הוא, חייב לפרוש באבר מת. והתעוררתי בזה, האם הדין הוא דחשבינן ליה לעונת הווסת כאילו פירסה נדה, והיציאה הנאה לו כביאה, ולכן אסור לו לפרוש באבר מת. וחקרתי האם הדין הוא בכל השגגות, שאם נזכר באמצע המעשה, עליו לפרוש באופן שאין בו הנאה? או דדין הוא בעריות, שהואיל והיציאה הנאה לו כביאתה, נמצא דביאה חדשה בעריות הוא. והחידוש של החוו"ד הוא שהחיוב לפרוש סמוך לווסתה מדין עריות אתינן עלה, דחשבינן לה כאילו בא על הנדה.
והנ"מ הוא לגבי ליל יוהכ"פ, שאם נזכר באמצע הביאה שיוהכ"פ הוא, האם עליו לפרוש באבר מת?