במאמר שלפנינו נדבר בעז"ה אודות מנהג קדמון מאוד המובא בספרי ההלכה והמנהג, והוא 'אפיית חלות לשבת', כ' הרמ"א (סי' רמב' סעי' א'): נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויו"ט, והוא מכבוד שבת ויום-טוב. [הלישה והאפיה הוא מכלל כבוד שבת ויו"ט כמו שמסיים הרמ"א – מ"ב]. ובמג"א הביא סמך לזה דאיתא במסכת תענית (כה' ע"א), דאשת ר' חנינא כל ערב שבת היתה מסקת התנור שיהיו סבורים שאפתה פת. ובאליה רבה הביא סמך לזה מפרק מרובה (ב"ק פב' ע"א), דעזרא תיקן שתהא אשה משכמת בערב שבת ואופה. וטעם המנהג עי' במג"א בשם הדרכי משה, כדי לאכול בשבת ויו"ט פת כשר היינו פת ישראל. וביאר המ"ב (ס"ק ו'), דאפילו הנוהגין לאכול פת פלטר (פי' פת כשירה שנאפתה ע"י נחתום נכרי במאפייתו) של אינו יהודי בחול, מ"מ בשבת ויו"ט נכון ליזהר שלא לאכול כי אם מפת ישראל מפני כבוד השבת ויו"ט, וע"ש. ולפי זה כתב בספר ליקוטי מהרי"ח, אם יש נחתום ישראל אין להקפיד.
אך עי' במג"א שם שכתב עוד טעם לאפיית חולת בער"ש, כדי שהאשה תקיים בערב שבת מצות (הפרשת) חלה לפי שאיבדה חלתו של עולם כדאי' בירושלמי במס' שבת (פ"ב ה"ו), וכן הוא ברש"י שבת (לב' ע"א) שכתב בשם המדרש רבה (ריש פ' יד') בבראשית, שהנשים נצטוו על הפרשת חלה, לפי שהיא איבדה חלתו של עולם שעל ידה נטרד אדם הראשון שנתרם כחלה וכבתה נרו של עולם ושפכה דמו, ע"ש. וזה היה בערב שבת. ולפי טעם זה כתב בספר ליקוטי מהרי"ח שצריך לאפות בערב שבת דוקא. ובסדור בית יעקב כתב זה להדיא ומטעם אחר וז"ל: הלחם צריך לאפותו דוקא בערב שבת, להיות חם ביום הלקחו דוגמת לחם הפנים שנאפין בערב שבת.
ובספר בן איש חי (ש"ב פ' לך לך ו') כתב: אפיית הפת שהוא עיקר סעודת שבת, ודאי צריך לאפות ביום ששי. ואפילו מי שדרכו לקנות פת מן השוק בכל יום, עם כל זאת פת שבת יאפה בביתו, כדי שתוציא אשתו חלה מן העיסה, ודבר בעתו מה טוב, לפי שבערב שבת נברא אדם הראשון שהוא חלתו של עולם, ובו נעשה מה שנעשה, ע"ש. העולה לנו מהנ"ל שישנם שתי ענינים באפיית החלות בערב שבת, א' בכדי לקיים מצות הפרשת חלה. ב' שזה מכבוד שבת ללוש ולאפות לכבודה.
הביאור הלכה (בד"ה והוא) הביא רמז למנהג אפיית החלות בער"ש וז"ל: ויש לזה רמז בכתוב (פ' בשלח): והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו את אשר תאפו אפו וגו'. משמע דיש לאפות בע"ש להכין לשבת, גם בזמן הגמרא היה מנהג קבוע לזה כמו שהביא המ"א, ובעו"ה היום התחילו איזה נשים להשבית המנהג ההוא ולוקחין מן האופה ולאו שפיר עבדי דמקטינים בזה כבוד שבת, ע"כ. אמנם בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק מז' א') כתב, שזה דוקא בזמנם שהיו קונים מן האופה לכבוד שבת לחם רגיל, אך בזמנינו שיש חלות מיוחדות לשבת אף במאפיות והן מעולות בטיבן ובטעמן, שפיר יש בזה כבוד שבת ואין צריך לאפות חלות בבית.
ובליקוטי מהרי"ח כתב עוד טעם למנהג הרמ"א לאפות לחם לשבת ויו"ט, עפ"י דברי הספר חסידים (סי' רע"א) דכתב, מדמצינו גבי איוב שקלל את יומו שתשכון עליו עננה ואל תבוא בו רננה, א"כ גבי שבת דכתיב (פ' בראשית):ויברך אלקים את יום השביעי וגו', צריך להדליק נרות וירנן שבחות ע"ש. כמו"כ כאן דגבי קללת התוכחה (דברים כח') כתיב 'והיו חייך תלויים לך מנגד וגו', ודרשינן במסכת מנחות (דף קג ע"ב) זה הסומך על פת פלטר ע"ש. א"כ גבי שבת דהוא ברכה צריך לאפות פת בביתו ולא לקנות פת פלטר, כ"ז כתבתי בדרך אפשר. ע"ש.
בענין מה שכתנו לעיל שאדם הראשון היה חלתו של עולם, ראוי לציין מה שמובא בספר אספקלריא המאירה (בלק) שכתב בשם מדרש מגורי האריז"ל, שמשה רבינו ע"ה נקרא ראשית שנאמר (דברים לג' כא') 'וירא ראשית לו' ותרומה נקראת ראשית (במדבר טו' כא'), לומר לך שמשה רבינו היה תרומתו של עולם, כי תרומה שיעורה תרי ממאה (2 אחוז), וימי העולם הם ששת אלפים, צא וחשוב לכל מאה שני תרי (2 שנים לכל 100 שנה) ותמצאם ק"כ (120 שנה הם 2 אחוז מ- 6000) שני חיי משה רבינו ע"ה לא פחות ולא יותר (מובא בטעה"מ בקו"א עמ' קטו').
ובשלהי הדברים אביא מה שנלענ"ד לומר בזה הענין, דהנה יש לברר מדוע בשבת נהוג בתפוצות ישראל לאכול פת שמשונה בטעמה ובמראה מפת של כל יום, (לבד מהענין של כבוד שבת) דהנה רש"י בפרשת בשלח (טז' כב') כתב עה"פ: 'לקטו לחם משנה': כשמדדו את לקיטתם באהליהם מצאו כפלים שני העומר לאחד. ומדרש אגדה, לחם משונה אותו היום נשתנה לשבח בריחו וטעמו (מכילתא) (שאם להגיד ששנים היו והלא כתיב שני העומר לאחד אלא משונה בטעם וריח), ע"כ. מבואר בפי' השני של רש"י שהמן שירד לכבוד שבת היה משונה בטעם וריח, ולכן אנו אוכלים בשבת פת שונה מבכל יום. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)