בתוספת מעשה רב אות לט מסופר: "שפעם אחת (במוצ"ש) חלה והקיא וכשהבריא מעט ציוה להעומדים לפניו לראות אם עדיין לא האיר השחר (שילעסו) [שילעיסו] אותו כזית פת בעל כרחו כדי לקיים מצות מלוה מלכה".
ולכאו' אם לא היה מעונין כלל לאכול (והיו צריכים להלעיס אותו בעל כרחו), למה לא חשיב כאכילה גסה.
ונראה דאכילה גסה היינו כאשר אינו מעוניין לאכול מחמת שביעתו, שאז אין כאן שם אכילה שהיא מילוי החסרון, אבל כשסיבת מאיסתו במאכל היא מחמת חולי, לא חשיב אכילה גסה.
ובאמת שיש עוד להעיר על הנהגת הגר"א הזו, דודאי בסעודות שבת אין מצוה לאכול בעל כרחו, וכמ"ש בסי' רפח, ומאי שנא הכא. וי"ל דבשבת איכא דין 'עונג', משא"כ במלוה מלכה הרי כבר אינו שבת, ועל הגברא כבר אין דין עונג, אלא רק כבוד שבת יש במה שעורך סעודה ללוות את המלך, ועל כן אין לפטור את האדם כאשר אינו נהנה מהסעודה, דסו"ס יש כאן כבוד שבת (ואילו בשבת, העונג עדיף על הכבוד).