העוסק בצרכי ציבור משכח תלמודו (תנחומא). למה?

[שייף נפיק]

בתנחומא ריש וארא "...כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה כשהחכם מתעסק בדברים הרבה הן מערבבין אותו מן החכמה..." ושם מבואר שקאי על עוסק בצרכי ציבור, וכן היה במשה. יעויי"ש.
וזה תמוה טובא, כי הלא אם שלוחי מצוה אינם ניזוקין בשאר נזקים, איך יתכן שעל ידי העסק בצרכי ציבור יאבד תלמודו.
ועכ"פ אפשר להבין מה שפירשו מקצת סנהדרין ממרדכי דהוצרך לשכוח מתלמודו, והלכו למי שאינו עוסק בצ"צ שלא שוכח מתורתו.

[דרומי]

יש ענינים שהוטבעו בטבע הבריאה, ואינם משתנים אפילו לצורך מצוה.

דוגמא נוספת, יש כלל 'הבא לידי כעס בא לידי טעות', ומביאים ע"ז דוגמא ממשה רבינו ש'ויקצוף משה' - ולאחר מכן בא לכלל טעות כו'. אמנם יש בספרים שמבארים שבאמת משה היה צריך לקצוף, והיה בזה מצוה של 'הוכח תוכיח' כו' - ואעפ"כ בא לכלל טעות, כי כן הוא הכלל שכעס מביא לטעות.

ודנו בזה בכמה מקומות ואינו תח"י כרגע.

[מחולת המחנים]

יש מימרא מפורסמת מהח"ח זצ"ל שהשמש בציצית היה ארוך וגדול משאר החוטים, וכיון שהתעסק בצרכי ציבור התקטן ונהיה כמו השאר.

[דמשק]

חשבתי פעם בהא דרבי אלעזר בן ערך אימשיך אבתרייהו ואיעקר תלמודיה (שבת קמז:), דאולי הוא עפ"י המבואר בשוח"ט עה"פ והיה כעץ שתול, דרבי אלעזר בן ערך היה יועץ עצות והיו מתקיימות ומצליחות עיי"ש, ואולי היינו דאמשיך אבתרייהו היינו שהתחיל לעסוק בצרכי ציבור ולייעץ להם ולכן איעקר תלמודיה.

[ביליצר]

צ"ב קצת הרי מבואר דהעוסק בצרכי ציבור כעוסק בתורה ומ"ש מחסידים הראשונים שהיו שוהים וכו, דתורתם משתמרת מתוך חסידותם ,?
ואולי חסידים יביאו מכאן ראיה עם משנה תוקף,