שנאה קמאית-כדרך בעבודת ה'

[אליהו בן עמרם]

קרירות באמונה - כיצד נטפל בה? כיצד נשרש אותה?
לכאורה עדיף באמצעים שכליים. בדרך של והשבות אל לבבך. בדרך של לימוד ניתוח והוכחות שכליות.
ואולי לא.
כפי הנראה לכאורה מזכירת מעשה עמלק. שתוצאת מעשיו: קרירות באמונה החושית שנרכשה בניסי יציאת מצרים. התלבטויות וספיקות.
ומדברי הרמבם בספר המצוות (עשין, קפט) עולה לכאורה שעניינה של מצות הזכירה לנטור את השנאה הקמאית שלא תחלש חלילה. ולאו דווקא כהכנה למצות המחיה, אלא כעומדת בפני עצמה, ואולי אף מצות המחיה הינה כלי ביטוי לשנאה התהומית והיא בעצם מטרתה.
וכל זאת למה?
אולי ככלי מלחמה באותה קרירות אמונית שחדרה ללבבות מאותו עמלק. לשירושה וביעורה מתוכנו.
אם כן נמצינו למדים לכאורה, שכלי המלחמה המועדף לטיפול בקרירות הנ'ל איננו 'שכלי', אלא דווקא 'רגשי'. ולא סתם 'רגשי' אלא באמצעות 'רגש' הנחשב אולי ל'נמוך' במדרג הרגשות (ובזהירות המתבקשת ורק כדי לחדד, רגש זה אף עלול להעלות ריח פרימיטיביות...).
ואם כנים הדברים, צריך תלמוד: למה כך?

[שייף נפיק]

שנאה לבדה איננה דרך!
ורגשות הם דברים חולפים עוברים, אי אפשר לבנות שום דבר רציני מרגשות! כוחו שלדבר שהושרש מכח שכל הוא עמוק וקבוע בנפש. רגשות הם דבר שחולף ומשתנה. יעידו על כך אין ספור מאורעות שעברו על האדם ולא שינו בו מאומה, כי מן הרגש באו, וממנו יצאו.
עמלק קירר באמצעות הפירוד והניתוק מהקדושה, על ידי הטלת ספק "היש ה' בקרבינו אם אין''
והעבודה היא חיזוק בקיווי, ''שכל קוויך לא יבושו".עבודה תמידית על אמונה וקיווי בה'. השנאה היא כחלק מתזכורת תמידית מהסכנה הזו של הפירוד והניתוק מהקדושה מכח חסרון אמונה ויאוש מחששות ממין "היש ה' בקרבנו אם אין'' לרבים ובפרט ליחיד. המונעת ועוצרת מהתקדמות כל שהיא ברוחניות ואף מדרדרת.
שמעתי בזה נפלאות מהגר"נ רוטמן, הוא דיבר מזה היום בכמה מקומות, תנסה להשיג, אם לא אשתדל לכתוב.

[סגי נהור]

תניא ח"א פרק י:

וכל מה שהוא מהסט"א הצדיק גמור הוא שונאו בתכלית השנאה, מחמת גודל אהבתו לה' וקדושתו באהבה רבה בתענוגים וחיבה יתרה הנ"ל, כי הם זה לעומת זה, כדכתיב תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי חקרני ודע לבבי וגו' [כלומר שמתוך עומק השנאה לרע ניתן לחקור ולדעת גודל האהבה שבלבבו, ס"נ], וכפי ערך גודל האהבה לה' כך ערך גודל השנאה לסט"א והמיאוס ברע בתכלית.

[מענה איש]

קרירות באמונה - כיצד נטפל בה? כיצד נשרש אותה?
לכאורה עדיף באמצעים שכליים. בדרך של והשבות אל לבבך. בדרך של לימוד ניתוח והוכחות שכליות.
ואולי לא.
כפי הנראה לכאורה מזכירת מעשה עמלק. שתוצאת מעשיו: קרירות באמונה החושית שנרכשה בניסי יציאת מצרים. התלבטויות וספיקות.
ומדברי הרמבם בספר המצוות (עשין, קפט) עולה לכאורה שעניינה של מצות הזכירה לנטור את השנאה הקמאית שלא תחלש חלילה. ולאו דווקא כהכנה למצות המחיה, אלא כעומדת בפני עצמה, ואולי אף מצות המחיה הינה כלי ביטוי לשנאה התהומית והיא בעצם מטרתה.
וכל זאת למה?
אולי ככלי מלחמה באותה קרירות אמונית שחדרה ללבבות מאותו עמלק. לשירושה וביעורה מתוכנו.
אם כן נמצינו למדים לכאורה, שכלי המלחמה המועדף לטיפול בקרירות הנ'ל איננו 'שכלי', אלא דווקא 'רגשי'. ולא סתם 'רגשי' אלא באמצעות 'רגש' הנחשב אולי ל'נמוך' במדרג הרגשות (ובזהירות המתבקשת ורק כדי לחדד, רגש זה אף עלול להעלות ריח פרימיטיביות...).
ואם כנים הדברים, צריך תלמוד: למה כך?

נכון שבתפיסה הפשוטה שכל ורגשות הם שתי מערכות נפרדות אבל ודאי שיונקים הם אחד מהשני ואפשר לפתח רגשות מכח התבוננות שכלית

[דרומי]

לא רק אפשר אלא שזה הסדר הטבעי

[אוצר החכמה]

מה זה שנאה קמאית ??

[אליהו בן עמרם]

תניא ח"א פרק י:

וכל מה שהוא מהסט"א הצדיק גמור הוא שונאו בתכלית השנאה, מחמת גודל אהבתו לה' וקדושתו באהבה רבה בתענוגים וחיבה יתרה הנ"ל, כי הם זה לעומת זה, כדכתיב תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי חקרני ודע לבבי וגו' [כלומר שמתוך עומק השנאה לרע ניתן לחקור ולדעת גודל האהבה שבלבבו, ס"נ], וכפי ערך גודל האהבה לה' כך ערך גודל השנאה לסט"א והמיאוס ברע בתכלית.

אך לתשומת לב לחילוק:
השנאה הזאת שבעל התניא ע'ה מדבר בה, הינה שנאה טבעית הפורצת מאליה אצל האוהב בעל הדרגה. אך איננה דרך להשגת מטרה.
ואילו בשנאת עמלק קיים ציווי. כלומר צריך לרכוש שנאה זו. למי שאין לו אותה או שנחלשה אצלו.
והציווי מופנה לכל אחד בכל דרגה. ומטרתו לשרש את הקרירות...

[אליהו בן עמרם]

מה זה שנאה קמאית ??

כתבת לי בפרטי:
התכוונתי לשאול איפה מצאת דבר כזה בדברי הרמב"ם. הרמב"ם אומר שצריך להגדיל את השנאה לעמלק, היינו להבין רוע מעלליו וזה מצוות זכור את אשר עשה לך. היינו שלא רק מצווה למחותו אלא מצווה לזכור מה שעשה ולשנאותו בעבור זה.

כתב רבינו הרמב"ם ז"ל:
היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק בהקדימו להרע לנו, ולשנוא אותו בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מהנפשות עם אורך הזמן
לא כתב "להגדיל" השנאה, אלא לשמר אותה באופן של זכירה, כדי שלא תחלש ותחסר במשך הזמן מאז מלחמתם בעם ישראל במדבר.

ובכל מקרה, לא זאת הנקודה המרכזית, אלא שאפשר להבין בדבריו כי זו מצוה בפני עצמה: לשנוא אותו. (ולאו דווקא כהכנה למצות המחיה).
ואפשר לבאר טעמה של מצוה עצמאית זו, כדי לשרש את הקרירות באמונה. ומכאן הגעתי לדיון שלפנינו, שהתורה מצוה לכאורה להלחם בקרירות באמצעות ה"רגש" הנ"ל....

[אליהו בן עמרם]

שנאה לבדה איננה דרך!
ורגשות הם דברים חולפים עוברים, אי אפשר לבנות שום דבר רציני מרגשות! כוחו שלדבר שהושרש מכח שכל הוא עמוק וקבוע בנפש. רגשות הם דבר שחולף ומשתנה. יעידו על כך אין ספור מאורעות שעברו על האדם ולא שינו בו מאומה, כי מן הרגש באו, וממנו יצאו.
עמלק קירר באמצעות הפירוד והניתוק מהקדושה, על ידי הטלת ספק "היש ה' בקרבינו אם אין''
והעבודה היא חיזוק בקיווי, ''שכל קוויך לא יבושו".עבודה תמידית על אמונה וקיווי בה'. השנאה היא כחלק מתזכורת תמידית מהסכנה הזו של הפירוד והניתוק מהקדושה מכח חסרון אמונה ויאוש מחששות ממין "היש ה' בקרבנו אם אין'' לרבים ובפרט ליחיד. המונעת ועוצרת מהתקדמות כל שהיא ברוחניות ואף מדרדרת.
שמעתי בזה נפלאות מהגר"נ רוטמן, הוא דיבר מזה היום בכמה מקומות, תנסה להשיג, אם לא אשתדל לכתוב.

רגשות אינן בהכרח חולפים ועוברים, שהרי אומר הרמב"ם בספר המצוות כפי שהבאתי לעייל, שאפשר לשמר, ומצוה לשמר את השנאה.(בפת"ח וציר"י) (לא יתכן לצוות מה שאי אפשר).
וכן אומר הרמב"ם שם, שהמצוה לשנוא את עמלק "גורם הקרירות" ולא את ה"קרירות", ולא את הספיקות וההתלבטויות, ולא את הניתוק והפירוד כלשונכם.
כאומר, שצריך לשנוא את ה"משנאים" ולא את פעולותיהם. כי הם המקור והשורש לפעולות הרע, לספיקות ולהתלבטויות.
ואולי יותר מכך, מחשבותיו דיבורו ומעשיו של אדם הינם "כלי ביטוי לפנימיותו. של ה"אני" שלו. ואותו "אדם"/"אני" אוהב/מתחבר לאלה שכמותו, והוא "מושפע" מהם, ושונא/מתנתק מאלה שאינם כמותו, וממילא אינו מושפע מהם.
ולכן נצטווינו "לשנוא" כדי להתנתק ולהרחיק מרחק עצום - הנובע מאותה "שנאה"- את כל אלה ש"אסור" לנו להיות "מחוברים" אליהם ומושפעים מהם.
לחזור בעצם למצב ה"מדבר" האידיאלי, בו עם ישראל היה מנותק מכל חיבור לאומות העולם והשפעותיהם, ומחובר באהבה לבוי"ת ולתורה.

[אוצר החכמה]

מה זה שנאה קמאית ??

כתבת לי בפרטי:
התכוונתי לשאול איפה מצאת דבר כזה בדברי הרמב"ם. הרמב"ם אומר שצריך להגדיל את השנאה לעמלק, היינו להבין רוע מעלליו וזה מצוות זכור את אשר עשה לך. היינו שלא רק מצווה למחותו אלא מצווה לזכור מה שעשה ולשנאותו בעבור זה.

כתב רבינו הרמב"ם ז"ל:
היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק בהקדימו להרע לנו, ולשנוא אותו בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מהנפשות עם אורך הזמן
לא כתב "להגדיל" השנאה, אלא לשמר אותה באופן של זכירה, כדי שלא תחלש ותחסר במשך הזמן מאז מלחמתם בעם ישראל במדבר.

ובכל מקרה, לא זאת הנקודה המרכזית, אלא שאפשר להבין בדבריו כי זו מצוה בפני עצמה: לשנוא אותו. (ולאו דווקא כהכנה למצות המחיה).
ואפשר לבאר טעמה של מצוה עצמאית זו, כדי לשרש את הקרירות באמונה. ומכאן הגעתי לדיון שלפנינו, שהתורה מצוה לכאורה להלחם בקרירות באמצעות ה"רגש" הנ"ל....

אני לא יודע מה ההבדל הגדול בין לומר להגדיל השנאה לעמלק לבין לזרז העם .. לא תחלש שנאתו.

אבל עיקר העניין שרציתי להדגיש שלילתו ואתה עצמך חשת בו בפתיחת דבריך (פרימיטיביות??), הוא שלומר שנאה קמאית הוא כביכול לומר שנאה הנובעת משרשים לא רציונליים ובמידת מה לא מוצדקים אלא מושרשים באדם ללא סיבה.

אבל ממש אינו כן. מדובר בשנאה הכי צודקת והכי הגיונית נגד מי שקם על ה' ועל עמו.

אבל זה עניין צדדי.
ולעצם העניין איני מבין למה אתה מסובב את הנושא לקרירות באמונה שלא הוזכרה כאן בכלל בדברי הרמב"ם ולמה לא טוב לך לפרש כפשוטו שצריך לשמר ולעורר את השנאה כדי שבאמת נמחה את זכר עמלק ולא נמנע מזה מתוך רחמנות כוזבת כמו שעשה שאול המלך וירב בנחל ובחמלתו על אגג נולד אויב.

[אליהו בן עמרם]

מה זה שנאה קמאית ??

כתבת לי בפרטי:
התכוונתי לשאול איפה מצאת דבר כזה בדברי הרמב"ם. הרמב"ם אומר שצריך להגדיל את השנאה לעמלק, היינו להבין רוע מעלליו וזה מצוות זכור את אשר עשה לך. היינו שלא רק מצווה למחותו אלא מצווה לזכור מה שעשה ולשנאותו בעבור זה.

כתב רבינו הרמב"ם ז"ל:
היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק בהקדימו להרע לנו, ולשנוא אותו בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מהנפשות עם אורך הזמן
לא כתב "להגדיל" השנאה, אלא לשמר אותה באופן של זכירה, כדי שלא תחלש ותחסר במשך הזמן מאז מלחמתם בעם ישראל במדבר.

ובכל מקרה, לא זאת הנקודה המרכזית, אלא שאפשר להבין בדבריו כי זו מצוה בפני עצמה: לשנוא אותו. (ולאו דווקא כהכנה למצות המחיה).
ואפשר לבאר טעמה של מצוה עצמאית זו, כדי לשרש את הקרירות באמונה. ומכאן הגעתי לדיון שלפנינו, שהתורה מצוה לכאורה להלחם בקרירות באמצעות ה"רגש" הנ"ל....

אני לא יודע מה ההבדל הגדול בין לומר להגדיל השנאה לעמלק לבין לזרז העם .. לא תחלש שנאתו.

אבל עיקר העניין שרציתי להדגיש שלילתו ואתה עצמך חשת בו בפתיחת דבריך (פרימיטיביות??), הוא שלומר שנאה קמאית הוא כביכול לומר שנאה הנובעת משרשים לא רציונליים ובמידת מה לא מוצדקים אלא מושרשים באדם ללא סיבה.

אבל ממש אינו כן. מדובר בשנאה הכי צודקת והכי הגיונית נגד מי שקם על ה' ועל עמו.

אבל זה עניין צדדי.
ולעצם העניין איני מבין למה אתה מסובב את הנושא לקרירות באמונה שלא הוזכרה כאן בכלל בדברי הרמב"ם ולמה לא טוב לך לפרש כפשוטו שצריך לשמר ולעורר את השנאה כדי שבאמת נמחה את זכר עמלק ולא נמנע מזה מתוך רחמנות כוזבת כמו שעשה שאול המלך וירב בנחל ובחמלתו על אגג נולד אויב.

השנאה מוצדקת ויש לה סיבה מוצקה. זה ברור.
אך רגש השנאה עלול להתפס כרגש שאופייני פחות למשכילים...
ברמבם אפשר לבאר כמוך ואפשר לבאר לענד שעומדת השנאה בפני עצמה. וגם אילולא מצות המחיה היינו מחויבים בשנאה.
ומה יש לשנוא?
וכיצד אשנא צאצא של עמלק שרחוק מאות דורות מאבותיו ואף יכול להיות אישיות חיובית מאד...
אך את הקרירות ומקורה אני יכול בהחלט לשנוא, וזה גם מועיל לבנין אמונתי והשלמתה

[מענה איש]

כמדומה שיש עירוב פרשיות בין עמלק ההלכתי לבין עמלק הרעיוני-מחשבתי

[גלרשטיין]

עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם.pdf

(213.77 KiB) הורד 192 פעמים