לימוד תורה בשעת קריאת התורה - כיצד הבין המשנ"ב את דעת השו"ע?

[ארזי הלבנון]

בעניין השאלה האם מותר ללמוד תורה בשעת קריאת התורה, כתב השו"ע (קמו, ב):

כיון שהתחיל הקורא לקרות בספר תורה אסור לספר אפילו בדברי תורה אפילו בין גברא לגברא ואפילו אם השלים הוא הפרשה.
ויש מתירים לגרוס בלחש
ויש אומרים שאם יש עשרה דצייתי לספר תורה מותר לספר (בדברי תורה)...

על ה'יש מתירים' העיר המשנ"ב (סק"ח):

מיירי דאיכא עשרה דצייתי לספר תורה מבלעדו...

ובכן, אם כדבריו - מה ההבדל בין ה'יש מתירים' ל'יש אומרים'?
כלומר, אם תתיר לגרוס בלחש דווקא כשיש עשרה, אז מה בא להתיר ה'עשרה דצייתי', ללמוד בקול? ייתכן, אך לענ"ד דחוק מאד.

חיפשתי אם יש מי שהתייחס להערת המשנ"ב ולא מצאתי, מלבד הרב דוד יוסף ב'הלכה ברורה' (חלק ז עמ' רסד) שמכח קושיא זו דחה דברי המשנ"ב.

כיצד הבין המשנ"ב את השו"ע?

[כשתילי זיתים]

ובכן, אם כדבריו - מה ההבדל בין ה'יש מתירים' ל'יש אומרים'?
כלומר, אם תתיר לגרוס בלחש דווקא כשיש עשרה, אז מה בא להתיר ה'עשרה דצייתי', ללמוד בקול? ייתכן, אך לענ"ד דחוק מאד.

לכאורה זה לא דחוק כלל, דיועיין בטור שהביא קושיית הראשונים למה היה מותר לרב ששת ללמוד בשעת קריאה"ת, והביא כמה תירוצים, רש"י תירץ שהיה גורס בלחש לכן מותר, והבה"ג תירץ דמיירי שהיה עשרה שומעים בלעדיו, ומשמע להבה"ג דאין נפק"מ בין ללמוד בקול או בלחש. רק גם לדעת רש"י שמותר לגרוס בלחש, כתב המשנה ברורה דהיינו דוקא כשיש עשרה שומעים.
נמצא נפק"מ בין רש"י לבה"ג אם מותר ללמוד בקול, או דוקא בלחש.