להתיר איסורים מפני דרכי שלום עד היכן?

[אליהו בן עמרם]

במשנ"ב סימן שמ"ז סק"ז כתב:
"ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכה אם הוא חשוד לעשות בהם מלאכה בשבת אם לא שיש לתלות שיעשה בה מלאכת היתר, ודוקא בדבר המצוי, אבל אם המלאכת היתר אין מצוי לעשות אין תולין בה אם לא מפני דרכי שלום (מ"א)"
בפשטות לכאורה, מדובר על איסור דרבנן של מסייע לעוברי עבירה, דהותר מפני דרכי שלום.
ובחזו"א בשביעית סימן י"ב איתא גבי השאלת כלים בשביעית לחשוד לעבוד עבודות האסורות בשביעית:
"ונראה דהא דהקילו חכמים בספק אע"ג דספק מכשול ודאי אסור ליתן לפני עור והיה ראוי להחמיר בספיקות, משום דאם באנו להחמיר בספיקות נמי נעשה מכשול שנמנע חסד ודרכי חיים ושלו' מעצמנו ומהם, והן רק ע"ה וחייבין אנחנו להחיותם ולהיטיב עמם, וכש"כ שלא להרבות שנאה ותחרות בינינו וביניהם, ועוברין על לא תשנא ועוד כמה לאוין שאין איסורן קל מאיסור זה שאנו באין להציל אותם ממנו [ואף למכור לעכו"מ כן שגם הן מוזהרין על השלו' עם ישראל] וכן אמרו מ"ק י"ז א' במכה בנו גדול, והלכך שקלו חז"ל בפלס עד כמה שיש להתנהג לקונסם ולמשוך ידינו מהם ושלא נגרום מכשולים יותר גדולים להם ולנו, והכריעו לאסור למכרם בזמן שהוא ודאי לעבירה ולהתיר בספק וזו דרך הממוצעת והישרה..."
כלומר לכאורה, על אף שהיה מקום לאסור מדרבנן ספק ד"לפני עיור", אך כשעל כף המאזנים הוטל גם "שנאה ותחרות" וכמה לאוין הכרוכים באי עשיית "דרכי שלום" - התירו חכמים.

וכאן נשאלת השאלה - עד היכן?
א. הזמינו אותי לחתונה, שבה מגישים מזון "כשר" בהכשר מפוקפק עם חששות דאוריתא או דרבנן, או מתנהגים באופן שעלול להכשילני באיסורים "דרבנן", ואם לא אשתתף בחתונה או לא אוכל, יצא מזה סכסוך גדול ושנאה וכו' וכו'. מה עושים? מותר או אסור? (והאם בחשבון צריך להביא אפשרות של "חלול ה'" אם מישהו כמוני יראני מקל בשהייה או באכילה שם, מה שאיננו חושב שראוי לי לעשות...)
ב. יחוד של איש ואישה באופן של איסור דרבנן, כשהצד השני החילוני/המסורתי-דתי עלול להפגע ולא להבין בכלל ממה אני חושש ועל מה אני מדבר (זה לא ב"לקסיקון" שלו), ועלול לצאת מזה סכסוך גדול...
ג. עושים ערב התרמה לארגון, שעלול להשתמש בכסף שלי לאיסורים, ואם לא אתרום כפי מה שמצפים ממני, עלול הדבר לגרום לשנאה וכו'.

ועוד כי האי גוונא, ציבור חו"ר דאתרא הדין מוזמן להכביר בדוגמאות נוספות של איסורים דרבנן - מחד גיסא - ו"שנאה ותחרות" - מאידך גיסא - ומאי גבר? ומה ה"דרך הממוצעת והישרה" בזה?

[כדכד]

נראה לי פשוט לאסור בכל הדוגמאות שהביא כת"ר
נראה לי לקח קשה מדי את מהיכול לקרות מהסירוב שלו. פשוט צריך להסביר בנועם ובתקיפות מה מותר ומה אסור
ולא תהיה תורה שלמה שלנוכפונקית וגם לתורה צריך דרכי שלום

[אליהו בן עמרם]

נראה לי פשוט לאסור בכל הדוגמאות שהביא כת"ר
נראה לי לקח קשה מדי את מהיכול לקרות מהסירוב שלו. פשוט צריך להסביר בנועם ובתקיפות מה מותר ומה אסור
ולא תהיה תורה שלמה שלנוכפונקית וגם לתורה צריך דרכי שלום

האם בחזון איש רואה מר את הדברים המסתברים גם לי שכתבת.
אני לא.
אז מה הגדר?

[כדכד]

נראה לי פשוט לאסור בכל הדוגמאות שהביא כת"ר
נראה לי לקח קשה מדי את מהיכול לקרות מהסירוב שלו. פשוט צריך להסביר בנועם ובתקיפות מה מותר ומה אסור
ולא תהיה תורה שלמה שלנוכפונקית וגם לתורה צריך דרכי שלום

האם בחזון איש רואה מר את הדברים המסתברים גם לי שכתבת.
אני לא.
אז מה הגדר?

הדברים המסתברים זה הגדר

[אליהו בן עמרם]

נראה לי פשוט לאסור בכל הדוגמאות שהביא כת"ר
נראה לי לקח קשה מדי את מהיכול לקרות מהסירוב שלו. פשוט צריך להסביר בנועם ובתקיפות מה מותר ומה אסור
ולא תהיה תורה שלמה שלנוכפונקית וגם לתורה צריך דרכי שלום

האם בחזון איש רואה מר את הדברים המסתברים גם לי שכתבת.
אני לא.
אז מה הגדר?

הדברים המסתברים זה הגדר

קבלה היא? כי אם קבלה היא - נקבל.
האם אי אפשר להתחמק איכשהו מלהשאיל או למכור לחשוד על השביעית?
ואם יש אפשרות כזו למה התירו למכור לו ללא סייג? מפני השנאה

[דודי צח]

זה לשון הרמ"א (יו"ד קיב, טו):
י"א דמי שנזהר מפת של עובד כוכבים ואוכל עם אחרים שאינן נזהרין, מותר לאכול עמהם משום איבה וקטטה, הואיל ואם לא יאכל עמהם פת שהוא עיקר הסעודה, התירו לו משום איבה. ואין ללמוד מכאן לשאר איסורין (ב"י בשם תשובת אשכנזית והוא תשובת מהרי"ל סימן ל"ה).
[ועיין שם במפרשים, שבשאר איסורים הכוונה באיסורי מאכלים שאינם 'לחם', שאז יכול לומר שאינו אוהב את החמאה, משא"כ בלחם שעליו יחיה האדם].


הרי שיש כאן מקור נאמן ובסיסי, למושג שאצל 'אחרים' מפני דרכי שלום, אפשר להקל בחומרות שונות אף שיש להם עיקר. ולכן השאלה במקומה, והדחייה על הסף היא שגויה.


ובירושלמי איתא: כל דבר של צער כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה, ת"ח עושה, ותבוא עליו ברכה. א"ר זעירא ובלחוד דלא יבזה חורנין [=ובלבד שלא יבזה אחרים] (ברכות פ"ב ה"ט)

[אליהו בן עמרם]

נראה לי פשוט לאסור בכל הדוגמאות שהביא כת"ר
נראה לי לקח קשה מדי את מהיכול לקרות מהסירוב שלו. פשוט צריך להסביר בנועם ובתקיפות מה מותר ומה אסור
ולא תהיה תורה שלמה שלנוכפונקית וגם לתורה צריך דרכי שלום

לא ראיתי בחזו'א בתור אופציה ראשונה להסביר 'בנועם ובתקיפות' לחשוד שאסור לעבוד בשביעית...

[כדכד]

זה לשון הרמ"א (יו"ד קיב, טו):
י"א דמי שנזהר מפת של עובד כוכבים ואוכל עם אחרים שאינן נזהרין, מותר לאכול עמהם משום איבה וקטטה, הואיל ואם לא יאכל עמהם פת שהוא עיקר הסעודה, התירו לו משום איבה. ואין ללמוד מכאן לשאר איסורין (ב"י בשם תשובת אשכנזית והוא תשובת מהרי"ל סימן ל"ה).
[ועיין שם במפרשים, שבשאר איסורים הכוונה באיסורי מאכלים שאינם 'לחם', שאז יכול לומר שאינו אוהב את החמאה, משא"כ בלחם שעליו יחיה האדם].


הרי שיש כאן מקור נאמן ובסיסי, למושג שאצל 'אחרים' מפני דרכי שלום, אפשר להקל בחומרות שונות אף שיש להם עיקר. ולכן השאלה במקומה, והדחייה על הסף היא שגויה.


ובירושלמי איתא: כל דבר של צער כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה, ת"ח עושה, ותבוא עליו ברכה. א"ר זעירא ובלחוד דלא יבזה חורנין [=ובלבד שלא יבזה אחרים] (ברכות פ"ב ה"ט)

יש הבדל בין להקל בחמרות לבין להקל באיסורים
לא דחיתי על הסף את השאלה אלא את הדוגמאות שהביא

[כדכד]

נראה לי פשוט לאסור בכל הדוגמאות שהביא כת"ר
נראה לי לקח קשה מדי את מהיכול לקרות מהסירוב שלו. פשוט צריך להסביר בנועם ובתקיפות מה מותר ומה אסור
ולא תהיה תורה שלמה שלנוכפונקית וגם לתורה צריך דרכי שלום

לא ראיתי בחזו'א בתור אופציה ראשונה להסביר 'בנועם ובתקיפות' לחשוד שאסור לעבוד בשביעית...

המקור להתיר השאלת כלים לחשוד על השביעית הוא בחזו"א או קודם?
עכ"פ, יש הבדל בין השאלת כלים לחשוד במקום להסביר לו מה שכנראה לא יבין לבין לעמוד על שלך ולהסביר שאסור יחוד למשל ולכן לא תוכל להסכים לזה

[אליהו בן עמרם]

נראה לי פשוט לאסור בכל הדוגמאות שהביא כת"ר
נראה לי לקח קשה מדי את מהיכול לקרות מהסירוב שלו. פשוט צריך להסביר בנועם ובתקיפות מה מותר ומה אסור
ולא תהיה תורה שלמה שלנוכפונקית וגם לתורה צריך דרכי שלום

לא ראיתי בחזו'א בתור אופציה ראשונה להסביר 'בנועם ובתקיפות' לחשוד שאסור לעבוד בשביעית...

המקור להתיר השאלת כלים לחשוד על השביעית הוא בחזו"א או קודם?
עכ"פ, יש הבדל בין השאלת כלים לחשוד במקום להסביר לו מה שכנראה לא יבין לבין לעמוד על שלך ולהסביר שאסור יחוד למשל ולכן לא תוכל להסכים לזה

המקור: במשנה בשביעית. השאלה שרבינו החזו"א עוסק בה זה, למה מותר? הלא גם אם יש ספק מה יעשה בכלים שמוכרים/משאילים לו, הלא זה ספק דאוריתא של לפני עיוור, וצ"ל אסור, ועל זה מחדש את שיטתו בזה, כאמור לעייל.
נראה לכאורה מתוך דברי החזו"א, שאם על כף המאזנים עומד מצד אחד איסור דרבנן (ספק "לפני עיוור") על חשבון כשלון והכשלה באיסורים הכרוכים בשנאה ותחרות עם מי שאתה "מכשיל" אותו, שמותר "להכשילו" ובלבד שלא יכשל ויכשיל באיסורי שנאה ותחרות ביננו לבינהם וכו'.
והשאלה היא: האם זה היתר מיוחד רק ב"לפני עיור", כי יסוד האיסור שלא להכשיל את רעהו (כלומר, אין זה כאיסור אישי שלי שלא הותר מחמת ה"חשבונות" הנ"ל, אלא כל עניינו להכשיל את חברו, ואז ניתן "לחשבן" כנ"ל), ואם יכשל בעצמו וגם יכשיל באיסורים חמורים יותר, א"כ אין טעם בלהמנע מהכשלה "קטנה" ולהכשל בהכשלה "גדולה".
לפי זה האם לדוגמא, מה שידוע להתיר בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל בענין מתן מזון למי שלא יברך, באופן שתהייה בעיה מצד דרכי שלום, שמקור הדברים בחידושו של החזו"א?
ואולי ה"חשבון" הזה יש לעשותו בכל "איסור דרבנן" על חשבון איסורים דאורייתא שעלולים לנבוע מ"דרכי שלום". וזה מה שקשה כאן, וקשה לחלק, והאמת, שלא הבנתי את החילוקים שמר רצה לחלק. דמאי שנא, אם לא יבין מה הבעיה ב"יחוד" דרבנן. הוא הרי לא רגיל בזה, ויעלב וישנא, וכו' וכו'...

[אוצר החכמה]

מה שלא הבנתי בכל הדיון שלך הוא שהרי החזון איש רק מסביר למה חכמים התירו. מאיפה יוצאת לך המסקנה שאנחנו גם יכולים להתיר על פי שיקול דעתינו.

(הדוגמא של הרמ"א שהביא הרב דודי צח אינה מוכיחה כי כמו שמבואר שם מדובר באיסור שיש נוהגים בו היתר ואינו איסור פשוט וברור (כמו שכתוב שם הנזהר מפת גויים). גם הש"ך שרמז עליו דיבר על חמאה שיש בה מתירים אבל לא על איסור גמור) וכבר כתב בזה הרב כדכד.

[אליהו בן עמרם]

מה שלא הבנתי בכל הדיון שלך הוא שהרי החזון איש רק מסביר למה חכמים התירו. מאיפה יוצאת לך המסקנה שאנחנו גם יכולים להתיר על פי שיקול דעתינו.

(הדוגמא של הרמ"א שהביא הרב דודי צח אינה מוכיחה כי כמו שמבואר שם מדובר באיסור שיש נוהגים בו היתר ואינו איסור פשוט וברור (כמו שכתוב שם הנזהר מפת גויים). גם הש"ך שרמז עליו דיבר על חמאה שיש בה מתירים אבל לא על איסור גמור)

א. יש צדק מסוים בדברי מר, וכן היה לכאורה נראה מדקדוק לשון החזו"א, שמדובר על היתר מיוחד שם בשביעית "שקלו חז"ל בפלס" וכו'. אך החזו"א עצמו מביא ראיה לעקרון ממכה בנו גדול, כלומר היתר זה אינו מצומצם דווקא לשביעית.
ב. גם המשנ"ב מביא מתירים בעניין שבת, ולאו דווקא בענין שביעית. כלומר ניתן ללמוד מהיתר בשביעית.
ג. מה שהבאתי בשם הגרשז"א בענין ברכת הנהנין, יכול שהוא נובע מהעקרון של החזו"א. ושוב, זה הולך עם אותו עקרון...
ויכול להיות שיש עוד דוגמאות, על פי אותו עקרון. ומה זה אומר? שיש עקרון כזה, וזה לא היתר מקומי, בבחינת היתר מיוחד, שדווקא שם ב"שביעית" שקלו בפלס...

ועוד, גם לדברי מר, האם זה אומר שלא צריך להחמיר על "הכשרים מהודרים" כדרכו, כאשר זה ע"ח דרכי שלום? ראה דוגמא לעייל.

[אוצר החכמה]

א-ב. לא אמרתי שזה מצומצם דווקא לשביעית אלא למה שאמרו חז"ל או ראשונים וכנראה אין סיבה שיהיה בהבדל לגבי לפנ"ע בין שבת לשביעית.
ג. בדוגמה של הגרשז"א נ"ל שס"ל שכיוון שמדובר בלפני עיוור הרי זה ממש המשנה בשביעית.

במקרה של הכשר שאינו סומך עליו אם זה דומה לפת גויים בשני הצדדים כלומר שהאוכלים הכשר זה יש להם באמת על מה לסמוך וגם עלול לגרום לקטטה ולא כמו החמאה שיכול להשתמט ולומר שסתם אינו חושק לאכלו נראה לי שזה באמת דומה לדין הרמ"א.
(כל זה באופן שאין שיקולים אחרים כגון אדם חשוב או נתינת יד לפושעים וכדומה וכל ערום יעשה בדעת)

[אליהו בן עמרם]

א-ב. לא אמרתי שזה מצומצם דווקא לשביעית אלא למה שאמרו חז"ל או ראשונים וכנראה אין סיבה שיהיה בהבדל לגבי לפנ"ע בין שבת לשביעית.
ג. בדוגמה של הגרשז"א נ"ל שס"ל שכיוון שמדובר בלפני עיוור הרי זה ממש המשנה בשביעית.

במקרה של הכשר שאינו סומך עליו אם זה דומה לפת גויים בשני הצדדים כלומר שהאוכלים הכשר זה יש להם באמת על מה לסמוך וגם עלול לגרום לקטטה ולא כמו החמאה שיכול להשתמט ולומר שסתם אינו חושק לאכלו נראה לי שזה באמת דומה לדין הרמ"א.
(כל זה באופן שאין שיקולים אחרים כגון אדם חשוב או נתינת יד לפושעים וכדומה וכל ערום יעשה בדעת)

היה אולי מקום לומר שההיתר של חז"ל באיסור דרבנן מפני דרכי שלום, הוא דווקא ב"לפני עיור".
כי אם מדובר, על לעבור איסור "שלי" - כגון אכילת מאכלות אסורות מדרבנן, רק כדי ש"ימצא חן" בעיני אחרים, בזה נאמר, שעדיף להתחמק, וגם אם לא יועיל, "אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך" (ולכאורה אין זה מצוה רבה, כמו הצלה משמד, או מצוה דרבים).
אך ב"לפני עיור" דרבנן (לכה"פ), שענינו לדאוג שלא יעברו עבירות, ואף להציל את חבירו מלעבור עבירות (ע"י המנעות מלמכור לו כלי עבודה בשביעית/שבת, או כמו הדוגמא של החזו"א בינין מכה בנו גדול שרוצה לחנכו ולהצילו אך מכשילו יותר), בזה "מחשבנים" שכר מצוה כנגד הפסדה. ואם יצילנו מעבירה קלה ובה בעת יכשילנו ב"שנאה ותחרות", נמצא מכשילו יותר ומפסיד יותר.

אך צריך עיון עוד בסוגיא של "חטא ע"מ שיזכה חברך", וראה בזה מש"כ המשנ"ב בסימן ש"ו ס"ק נ"ו:
"דקי"ל אם אינו פושע, חייב לעשות איסורא זוטא כדי שלא יעשה חבירו איסורא רבא, אבל אם פשעה אין לו לאביה לחלל שבת עבורה, דאין אומרים לו לאדם חטוא כדי שיזכה חברך, ודוקא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן דעת הא"ר דיש להקל לעבור כדי להצילה"
האם אולי איסורי מאכלות "דרבנן" נחשבים לאיסורא "זוטא" לעומת "לא תשנא" דאורייתא? או שצריך משהו חמור מאד כחשש שמד או עבו"ז, כדי להתיר "חטא ע"מ שיזכה חברך".

[אוצר החכמה]

בעניותי לא הבנתי את הדמיון לחטא כדי שיזכה חברך.
שם מדובר שאותו אחד אינו עומד עתה לעשות איסור במזיד אלא או שיעשה בשוגג כגון שאינו יודע שהוא טבל או שכבר עשה את המעשה ועכשיו יצילו אותו ע"י שירדו את הפת בתנור ובזה מבואר בתוספות שבת ד ע"א שאין אומרים אלא כשלא פשע בתחילה. והמ"ב דימה לזה ג"כ אם לקחו אותה מביתה באונס כמבואר שם.
אבל אתה מדבר על אחד שיחטא בשנאה עכשיו ושנאה הוא מזיד על זה אין שייך בכלל חטא בשביל שיזכה חברך.
ואם נפשך לומר שתינוק שנשבה הוא לעולם שוגג שאינו פושע ולהחשיב אותו גם כתינוק שנשבה על איסור השנאה זה צ"ע גדול וצריך ראיה.

[אליהו בן עמרם]

בעניותי לא הבנתי את הדמיון לחטא כדי שיזכה חברך.
שם מדובר שאותו אחד אינו עומד עתה לעשות איסור במזיד אלא או שיעשה בשוגג כגון שאינו יודע שהוא טבל או שכבר עשה את המעשה ועכשיו יצילו אותו ע"י שירדו את הפת בתנור ובזה מבואר בתוספות שבת ד ע"א שאין אומרים אלא כשלא פשע בתחילה. והמ"ב דימה לזה ג"כ אם לקחו אותה מביתה באונס כמבואר שם.
אבל אתה מדבר על אחד שיחטא בשנאה עכשיו ושנאה הוא מזיד על זה אין שייך בכלל חטא בשביל שיזכה חברך.
ואם נפשך לומר שתינוק שנשבה הוא לעולם שוגג שאינו פושע ולהחשיב אותו גם כתינוק שנשבה על איסור השנאה זה צ"ע גדול וצריך ראיה.

במשנ"ב שהבאתי הביא את קולת הא"ר, שגם בפשעה, אמרינן "חטא - באיסור דרבנן - ע"מ שיזכה חברך באיסורא רבה.
והנה, אותה נערה שפשעה בעצמה והתחברה בפשיעה לאלה שיוציאה לשמד, האם נחשבת כ"שוגג" בעניינה?
ובדברי התוס' בשבת ד' רואים שגם מצות "פריה ורביה" נחשבת ל"מצוה רבה", ולא רק "שמד" ועבו"ז.
וא"כ, בנדו"ד אם כתוצאה מאכילת איסור דרבנן יכול להציל חברו מ"לא תשנא" ועוד איסורים כ"מחלוקת" וכיוצ"ב, על אף שאולי יחשב חברו כ"פושע" בעניין השקפתו המעוותת "לשנוא" את ה"מדקדקים במצוות", (ולא כ"תינוק שנשבה" לענין זה), מ"מ אולי נתיר זאת כדברי הא"ר שהביא במשנ"ב.
האם אותו "מסורתי/דתי" - שפשע באמונתו, וגם התחבר לחברה של עמי ארצות וקלי דעת, אינו כמו אותה נערה שפשעה והתחברה לאותם גויים, שבשלב זה או אחר יוציאה לשמד. שבזה אמרינן במשנ"ב שיעבור על איסור דרבנן על מנת להצילה משמד. (וסליחה על ההשוואה ה"ברוטלית"...)
אך אולי יש לחלק, כי באותה נערה, ההצלה מ"שמד" שנרוויח מלעבור על איסור דרבנן, הינה תמידית, ולא "חד פעמית". כלומר לא מדובר על הצלה מעבירה זמנית גדולה ככל שתהיה (כגון "לא תשנא" ו"מחלוקת"), אלא על החזרתה למוטב והצלתה מפני "שמד" קבוע מכאן ולהבא. וכן, לשחרר חציו עבד וחציו ב"ח, לצורך פריה ורביה מכאן ולהבא.
אבל, מצד שני, בשחרור עבד למנין, מדובר על "מצוה דרבים" - חד פעמית ולא על משהו קבוע מכאן ולהבא.
וא"כ עדיין צריך עיון.

[ידידיה]

במנחת שלמה (א, לה)
מעלה שיקול נוסף שרלוונטי לפעמים, שבהימנעות מ"דרכי שלום" נמצאת מכשילו באיסורים גדולים ר"ל.

הערות בענין איסור לפני עור

א כיבוד באכילה ושתיה למי שיודע שלא יברך.
בהא דצריך כל אדם לשום דרכיו ולכוין מעשיו לשם שמים, חושבני, במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצוה, אבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה, וגם תומך במוסדות תורה וכדומה, ואם הבעה"ב לא יתנהג אתו בנימוס המקובל לכבד אותו במידי דמיכל ומשתי, בגלל זה שמצד הדין אסור ליתן לאכול אלא למי שיודע שנוטל ידיו ומברך (כמבואר בשו"ע או"ח סי' קס"ט סעי' ב'), וכמו כן אם אפילו בצורה מכובדת יבקש ממנו ליטול ידים ולברך, יראה הדבר כפגיעה ועלבון בכבודו, וזה גם ירגיז אותו מאד, ויתכן שבגלל הדבר הזה יתרחק חו"ש ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה, דבכה"ג חושבני, שנכון באמת לכבד אותו באכילה ושתי', ולא לחשוש כלל לאיסור של לפני עור לא תתן מכשול, משום דאף שאין אומרים לאדם לעשות איסורא זוטא כדי להציל אחרים מאיסורא רבה, ואסור ודאי להפריש תרו"מ בשבת כדי להציל בכך אחרים מאיסור חמור של טבל, מ"מ בנידון זה, הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיון שאם לא יתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול, נמצא דליכא כלל שום עבירה, כיון דליכא הכא שום נתינת מכשול, אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאד ע"י זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר קטן

[דורשי יחודך]

בעיקר הנידון של להתיר איסור משום איבה ומחלוקת, יש משמעויות שונות בדברי הראשונים, ולמעשה פסק במשנה ברורה סימן תס"ח סקס"ו שחס ושלום להתיר אפילו איסור דרבנן משום מחלוקת. (ודוקא בפת עכו"ם שהוא חומרא בעלמא ואין חיוב גמור להקפיד עליו, שם הקילו.)

וסברות החזו"א והגרשז"א זצ"ל לכאורה הם דוקא בענין לפנ"ע וכפי שביאר היטב הגרשז"א שכל הענין הוא נתינת מכשול ולכן צריך לשקול איזה מכשול יותר גדול.

ומכל מקום נפקא מינה בהרבה דברים שאנו מחמירים בהם שאינם מעיקר הדין, שאז צריך לשקול את ענין המחלוקת.

[אליהו בן עמרם]

בעיקר הנידון של להתיר איסור משום איבה ומחלוקת, יש משמעויות שונות בדברי הראשונים, ולמעשה פסק במשנה ברורה סימן תס"ח סקס"ו שחס ושלום להתיר אפילו איסור דרבנן משום מחלוקת. (ודוקא בפת עכו"ם שהוא חומרא בעלמא ואין חיוב גמור להקפיד עליו, שם הקילו.)

וסברות החזו"א והגרשז"א זצ"ל לכאורה הם דוקא בענין לפנ"ע וכפי שביאר היטב הגרשז"א שכל הענין הוא נתינת מכשול ולכן צריך לשקול איזה מכשול יותר גדול.

ומכל מקום נפקא מינה בהרבה דברים שאנו מחמירים בהם שאינם מעיקר הדין, שאז צריך לשקול את ענין המחלוקת.

לצערי לא מצאתי את המשנה ברורה שציין מר. האם יש טעות אולי במראה המקום?
לתשומת לב: לא בכל "מחלוקת" איירינן. יש כמה משמעויות ל"מחלוקת"
לדוגמא, אל ישנה אדם מפני המחלוקת, לא חייבים להגיע לשנאה גדולה וקטטה, מספיק שזה שאתה נראה משונה מאחרים, ובזה נאסר לעבור על איסור דרבנן וכו'.
אך יש "שנאה", ו"קטטה", כפי שעלול להגרם אם תמכור כלים לכולם חוץ מהחשודים, או שקרוב משפחה ישב בחתונה בפומבי בין כל האורחים שאוכלים, והוא ימנע מלאכול כל מה שמציעים לו, וכולם גם יודעים למה נמנע ומתחילים להעלב ולהתקוטט, שאז יכולה להתרחש "קטטה", ו"שנאה ותחרות"....

[אוצר החכמה]

בעניותי לא הבנתי את הדמיון לחטא כדי שיזכה חברך.
שם מדובר שאותו אחד אינו עומד עתה לעשות איסור במזיד אלא או שיעשה בשוגג כגון שאינו יודע שהוא טבל או שכבר עשה את המעשה ועכשיו יצילו אותו ע"י שירדו את הפת בתנור ובזה מבואר בתוספות שבת ד ע"א שאין אומרים אלא כשלא פשע בתחילה. והמ"ב דימה לזה ג"כ אם לקחו אותה מביתה באונס כמבואר שם.
אבל אתה מדבר על אחד שיחטא בשנאה עכשיו ושנאה הוא מזיד על זה אין שייך בכלל חטא בשביל שיזכה חברך.
ואם נפשך לומר שתינוק שנשבה הוא לעולם שוגג שאינו פושע ולהחשיב אותו גם כתינוק שנשבה על איסור השנאה זה צ"ע גדול וצריך ראיה.

במשנ"ב שהבאתי הביא את קולת הא"ר, שגם בפשעה, אמרינן "חטא - באיסור דרבנן - ע"מ שיזכה חברך באיסורא רבה.
והנה, אותה נערה שפשעה בעצמה והתחברה בפשיעה לאלה שיוציאה לשמד, האם נחשבת כ"שוגג" בעניינה?
ובדברי התוס' בשבת ד' רואים שגם מצות "פריה ורביה" נחשבת ל"מצוה רבה", ולא רק "שמד" ועבו"ז.
וא"כ, בנדו"ד אם כתוצאה מאכילת איסור דרבנן יכול להציל חברו מ"לא תשנא" ועוד איסורים כ"מחלוקת" וכיוצ"ב, על אף שאולי יחשב חברו כ"פושע" בעניין השקפתו המעוותת "לשנוא" את ה"מדקדקים במצוות", (ולא כ"תינוק שנשבה" לענין זה), מ"מ אולי נתיר זאת כדברי הא"ר שהביא במשנ"ב.
האם אותו "מסורתי/דתי" - שפשע באמונתו, וגם התחבר לחברה של עמי ארצות וקלי דעת, אינו כמו אותה נערה שפשעה והתחברה לאותם גויים, שבשלב זה או אחר יוציאה לשמד. שבזה אמרינן במשנ"ב שיעבור על איסור דרבנן על מנת להצילה משמד. (וסליחה על ההשוואה ה"ברוטלית"...)
אך אולי יש לחלק, כי באותה נערה, ההצלה מ"שמד" שנרוויח מלעבור על איסור דרבנן, הינה תמידית, ולא "חד פעמית". כלומר לא מדובר על הצלה מעבירה זמנית גדולה ככל שתהיה (כגון "לא תשנא" ו"מחלוקת"), אלא על החזרתה למוטב והצלתה מפני "שמד" קבוע מכאן ולהבא. וכן, לשחרר חציו עבד וחציו ב"ח, לצורך פריה ורביה מכאן ולהבא.
אבל, מצד שני, בשחרור עבד למנין, מדובר על "מצוה דרבים" - חד פעמית ולא על משהו קבוע מכאן ולהבא.
וא"כ עדיין צריך עיון.

לא הבנתי מה כתבת אותה נערה שפשעה בעצמה וכולי. במשנה ברורה כתוב וכל זה מיירי שהוציאוה א"י מביתו באונס וכולי אבל אם פשעה אין לו וכולי.
רק אם אתה מתכוון לדבריו בסוף שבאיסור דרבנן סומכים על תירוץ התוספות שבמצווה רבה שרי אפילו אם פשע. אבל בזה יש שני חילוקים שאתה צריך להתייחס אליהם.
הראשון הוא שלא כל דבר הוא מצווה רבה. ברור שלמנוע מלצאת לשמד הוא מצווה רבה אבל שלא ישנא מנין לך.
והשני מה שכתבתי לך לעיל שכל זה מיירי שכבר פשע אבל עכשיו אינו חוטא ואנו מצילין אותו מלחטוא. אבל איפה יש לנו מקרה שמותר לחטוא כדי שלא יחטא עכשיו חברך חטא גדול במזיד.

[דורשי יחודך]

בעיקר הנידון של להתיר איסור משום איבה ומחלוקת, יש משמעויות שונות בדברי הראשונים, ולמעשה פסק במשנה ברורה סימן תס"ח סקס"ו שחס ושלום להתיר אפילו איסור דרבנן משום מחלוקת. (ודוקא בפת עכו"ם שהוא חומרא בעלמא ואין חיוב גמור להקפיד עליו, שם הקילו.)

וסברות החזו"א והגרשז"א זצ"ל לכאורה הם דוקא בענין לפנ"ע וכפי שביאר היטב הגרשז"א שכל הענין הוא נתינת מכשול ולכן צריך לשקול איזה מכשול יותר גדול.

ומכל מקום נפקא מינה בהרבה דברים שאנו מחמירים בהם שאינם מעיקר הדין, שאז צריך לשקול את ענין המחלוקת.

לצערי לא מצאתי את המשנה ברורה שציין מר. האם יש טעות אולי במראה המקום?
לתשומת לב: לא בכל "מחלוקת" איירינן. יש כמה משמעויות ל"מחלוקת"
לדוגמא, אל ישנה אדם מפני המחלוקת, לא חייבים להגיע לשנאה גדולה וקטטה, מספיק שזה שאתה נראה משונה מאחרים, ובזה נאסר לעבור על איסור דרבנן וכו'.
אך יש "שנאה", ו"קטטה", כפי שעלול להגרם אם תמכור כלים לכולם חוץ מהחשודים, או שקרוב משפחה ישב בחתונה בפומבי בין כל האורחים שאוכלים, והוא ימנע מלאכול כל מה שמציעים לו, וכולם גם יודעים למה נמנע ומתחילים להעלב ולהתקוטט, שאז יכולה להתרחש "קטטה", ו"שנאה ותחרות"....

אכן טעיתי במראה מקום ואתכם הסליחה על הטירחא!
המשנה ברורה נמצא שם בסוף ס"ק כג.

[אליהו בן עמרם]

לא הבנתי מה כתבת אותה נערה שפשעה בעצמה וכולי. במשנה ברורה כתוב וכל זה מיירי שהוציאוה א"י מביתו באונס וכולי אבל אם פשעה אין לו וכולי.
רק אם אתה מתכוון לדבריו בסוף שבאיסור דרבנן סומכים על תירוץ התוספות שבמצווה רבה שרי אפילו אם פשע. אבל בזה יש שני חילוקים שאתה צריך להתייחס אליהם.
הראשון הוא שלא כל דבר הוא מצווה רבה. ברור שלמנוע מלצאת לשמד הוא מצווה רבה אבל שלא ישנא מנין לך.
והשני מה שכתבתי לך לעיל שכל זה מיירי שכבר פשע אבל עכשיו אינו חוטא ואנו מצילין אותו מלחטוא. אבל איפה יש לנו מקרה שמותר לחטוא כדי שלא יחטא עכשיו חברך חטא גדול במזיד.

א. אכן אני מתכוון לקולת הא"ר שהביא המשנ"ב בסוף דבריו גבי איסור דרבנן.
ב. בתוך דברי לעייל הבאתי דברי התוס' שגם "פריה ורביה" הווי מצוה רבה ולא רק "שמד". האם "לא תשנא" ו"לא תהיה כקורח ועדתו" גרע מ"פריה ורביה"? צ"ע.
ג. אתה בטוח שאותה נערה, שעתידה לחטוא (לעזוב את דתה) - איננה מזידה? הלא עד עכשיו (כנראה...) גדלה בבית שבו חינכו ולימדו אותה מה אסור ומה מותר. ומ"מ התירו "לתפוס" אותה רגע לפני הקלקול...
ולכאורה הוא הדין בנדו"ד, אתה נמצא איתו בחבורה אחת (בחתונה נניח), וכל מה שתעשה נבחן ב- 7 עיניים, והכל מסתכלים לך "לתוך הפה" (בעיניים שואלות: אתה סומך על ההכשר שלנו או לא....?!), ואתה יכול למנוע את "התפרצות" הקטטה והשנאה רק אם פשוט תאכל איסור דרבנן (או חשש איסורים בלבד)...
ונכון שהוא מזיד ב"לא תשנא" וכו', אבל גם הנערה כאשר תתחיל לעבור על איסורים, זכור תזכור שפעם אבא שלה (וגם ב"בית יעקב") אמרו לה שזה אסור, וגם היא "מזידה".
או שלא הבנתי בדיוק מה החילוק שחילקת...

[אוצר החכמה]

ב. אני חושב שכן פריה ורביה היא מצווה רבה כמבואר בחז"ל ובראשונים אי אפשר להחליט שכל דבר דומה.
ג. לכאורה אתה צודק. שמד הוא פעולת זדון ולא שוגג וממילא הבת הזאת תחטא אח"כ. אבל אם כך הוא זו קושיה על המשנה ברורה שהתיר כשלקחו אותה באונס אפילו איסורים דאורייתא ואסר כשפשעה. מה איכפת לנו אם פשעה אתמול או לא הלא עכשיו היא תפשע בזה שתשמע להם ולא תסרב.
אבל התשובה לפי ענ"ד פשוטה. מדובר בנערה שנלקחת להיות בין גויים (כגון מנזר) וכדומה. הקושי לשמור שם את היהדות במסירות נפש ולהתמודד עם הלחץ ואיומים הוא וודאי גדול מאד ולכן אינה נקראת פושעת על מעשיה במצב זה וכל הדיון הוא איך הגיעה למצב האם באונס או בפשיעה. השתא דאתינן להכי נפל גם הדימוי שלך.