פורום אוצר החכמה

סב"ל, האם יש שיעצו לברך עכ"פ בהרהור כדי להרויח את שיטת הרמב"ם?

עושה חדשות כתב:סב"ל, האם יש שיעצו לברך עכ"פ בהרהור כדי להרויח את שיטת הרמב"ם?

במחילה ,איני יודע כמה מודעים כלל לרמבם הזה

נזכרתי שהאחרו' דנו בזה הרבה, האם לפ"ז גם בהרהור ברכה לבטלה יש איסור, (ואולי מ"מ יועיל תנאי), וכו'.
אבל עדיין אני שואל האם יש המורים כך למעשה, וכגון מי שלא מברך על תש"ר, שיהרהר עכ"פ, וכיו"ב.
(זכורני שמועה בשם החזו"א, ול"מ כעת).

כ"כ הבא"ח בהרבה מקומות. (אינני זוכר אם הוא מפרש להדיא שהוא ע"פ הרמב"ם).

עושה חדשות כתב:נזכרתי שהאחרו' דנו בזה הרבה, האם לפ"ז גם בהרהור ברכה לבטלה יש איסור, (ואולי מ"מ יועיל תנאי), וכו'.
אבל עדיין אני שואל האם יש המורים כך למעשה, וכגון מי שלא מברך על תש"ר, שיהרהר עכ"פ, וכיו"ב.
(זכורני שמועה בשם החזו"א, ול"מ כעת).

מה שטענתם שיתכן שיש בזה משום ברכה לבטלה למ"ד הרהור כדיבור, הלא מסתבר מאד שזה אינו, וכמו שלענין שומע כעונה ודאי שלא נימא כן. וכמו שלענין לצאת יד"ח מהני שומע כעונה אך הפסק אינו כמבואר בראשונים בסוכה.

ואם זכרוני אינו בכזיב, הרי שרע"א בתשובה המפורסמת לענין כתיבה כדיבור הוכיח מהא דכותב את שם ד' איך הותר לו אם כתיבה כדיבור. ובצעירותי שמעתי לדחות דבעינן "הוגה את השם באותיותיו" ובזה צריך להיות ממש הוגה ולא רק דין דיבור.

קצ"ע על הפתרון הזה, למה לא תיקנוהו חז"ל בשום מקום - לא בדמאי וכיו"ב ולא ביוט"ש וכיו"ב.
ואותה קושיא יש לי גם על אלו שאמרו לברך בארמית (ועליהם חלק במפורש בעל התניא בסידורו וכתב שגם בלע"ז יש את כל איסורי הזכרת ש"ש לבטלה (ולכן הי' רגיל על לשונו לומר "גימ"ל אל"ף טי"ת במקומות ששאר האנשים אמרו את שם ה' ביידיש כהרגלם) וכל איסורי ברכות לבטלה).

זכור שהגר"מ אליהו יעץ כך כדי להרויח את הרמב"ם

עושה חדשות כתב:סב"ל, האם יש שיעצו לברך עכ"פ בהרהור כדי להרויח את שיטת הרמב"ם?

כאשר יש ספק גמור? אני רגיל שכך נוהגים (לא כתוב כן בפוסקים?), ועכ''פ כך נהג ר''א מבעלז.

זה מובא בגליון הרעק"ע בשו"ע על הדף בהלכות ברכת המזון בשם [? אין הספר תח"י כעת] ושם כתוב ג"כ להדיא דאין חסרון ברכה לבטלה בהרהור לבטלה.

נשים המסופקות אם בירכו ברכהמ"ז כתבמרן הגרע"י זצ"ל ביחו"ד (ח"ו סימן י) ובחזו"ע (ברכות עמ' רכד ואילך ומסקנתו בעמוד רלד) שיהרהרו וז"ל:

"ומ"מ טוב שתהרהר ברכהמ"ז בליבה הואיל ולדעת הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות ה"ז) אם בירך ברכהמ"ז בליבו בדיעבד יצא. וכן פסק הסמ"ג. ואילו איסור ברכה שאינה צריכה שסמכוהו חכמים על הפסוק לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא, אינו אלא כשמוציא בשפתיו (וראה בזה בשו"ת יביע אומר ח"ד או"ח סי' ב אות יב)".

ובזה מתיישבת השאלה על היחו"ד (ח"ד סימן לא) השומע ברכה על ההלל בר"ח לא יענה אמן בפה אלא בהרהור הלב (אף שאמן יתומה חמורה).

כמובן ידוע שיש שהציעו פתרונות נוספים כמו הפנ"י ברכות יב. ויעויין עוד בתשובת הגרעק"א (קמא, כה) ובשיעורי מרן הגריש"א ברכות כא.

שמעתי פעם שהקשו על שיטת הראשונים שהשומע קדושה או קדיש כשהוא בתפלת עמידה ישתוק ויקשיב כשומע כעונה שהרי אם הוא כעונה אז מפסיק בתפלה ותירצו שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה אבל מחשבה רעה לא אז אולי ה"ה הכא שברכה לבטלה לא נחשב בהרהור אבל ברכה כן

מה שהבאת מובא כמדומני בשם המגיד ממעזריטש או מאחד מתלמידיו.

אני מכיר יראים ושלמים שנוהגים כן בס' ברכות (ומצויות המה לרוב עד בלי די ואדם דש אותם בעקביו, מים בתוך הסעודה, ברכה אחרונה על כזית של זמננו, ברכת ענט"י קודם מנחה וערבית, ברכת התורה אחרי שינת צהרים).

כדכד כתב:שמעתי פעם שהקשו על שיטת הראשונים שהשומע קדושה או קדיש כשהוא בתפלת עמידה ישתוק ויקשיב כשומע כעונה שהרי אם הוא כעונה אז מפסיק בתפלה ותירצו שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה אבל מחשבה רעה לא אז אולי ה"ה הכא שברכה לבטלה לא נחשב בהרהור אבל ברכה כן

זה וורט. אבל התירוץ הפשוט הוא שבשומע כעונה לא נחשב שמדבר בפועל אלא שיוצא כאילו אמר.

כוונת הרב אוצר החכמה "שיוצא" - "שיוצא ידי חובה" כנראה כי אחרת אין מובן לתירוצו.
לגוף האשכול - ראיתי השבת ספר "ליבון הברכה" לבעל "וזאת הברכה" שעוסק בזה בהרחבה

לענין כתב:אני מכיר יראים ושלמים שנוהגים כן בס' ברכות (ומצויות המה לרוב עד בלי די ואדם דש אותם בעקביו, מים בתוך הסעודה, ברכה אחרונה על כזית של זמננו, ברכת ענט"י קודם מנחה וערבית, ברכת התורה אחרי שינת צהרים).

איך נזהרים שלא 'יחדור' לתוך זה הרהור אחר שלא מענין הברכה, האם יש דרגות בחוזק של ההרהור, או שלא איכפ"ל שמהרהר לסירוגין גם במשהו אחר.

רון כתב:מה שטענתם שיתכן שיש בזה משום ברכה לבטלה למ"ד הרהור כדיבור, הלא מסתבר מאד שזה אינו...

לא טענתי, אלא ציינתי שכך דנו האחרו', ואכן רובם נקטו כדבריך.

לא כל מחשבה בעלמא נקראת 'הרהור' שגדרו כדיבור אלא דוקא 'מחשבה חזקה', ואני מצרף כאן מש"כ בזה בפ"ב דברכות.

ועד"ז י"ל דגם במצוות אי"ז כשמהרהר בסתמא במה שהולך לומר [דהא לעולם קודם שאמר חושב הוא על כך], אלא כאשר כוונתו היא שיעלה לו זה במקום דיבור, דאז חשוב הוא הרהורו להיות לו קביעות וחשיבות כמו שנאמר, ואז זה כדוגמת 'אחשביה'. ומה"ט מי שהרהר בתוך תפלתו בדברים בטלים אי"ז הפסק ואף לרבינא [וכן פשיטא לבאור הלכה סי' נ"ט, ובזה יישב הקה"י סי' י"ב לקו' הנ"ל שביד אליהו סי' י"ב. ויש להעיר דענין זה הוא גם כשמתפלל בהרהור, ול"ח זה כחילוק מחשבות].
והנה בטורי אבן מגילה י"ט ב' הק' למה אמרו שם דהשומע מחש"ו לא יצא, והלא כיון שמטה אזנו לשמוע א"כ נפיק שפיר ע"י הרהור דנפשיה, וכיו"ב הק' בשו"ת רבי עקיבא איגר תניינא סי' קנ"א אהא דלק' כ' ב' שאם נשים בברכת המזון דרבנן אינן מוציאות את האנשים, ולפי הנ"ל ניחא דכיון שהוא אינו מתכוין אלא לשמוע א"כ אין על מחשבתו חשיבות דיבור ולא נפיק בה . שו"ר שכ"כ החזו"א סי' כ"ט ס"ק ח' .

אוצר החכמה כתב:

כדכד כתב:שמעתי פעם שהקשו על שיטת הראשונים שהשומע קדושה או קדיש כשהוא בתפלת עמידה ישתוק ויקשיב כשומע כעונה שהרי אם הוא כעונה אז מפסיק בתפלה ותירצו שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה אבל מחשבה רעה לא אז אולי ה"ה הכא שברכה לבטלה לא נחשב בהרהור אבל ברכה כן

זה וורט. אבל התירוץ הפשוט הוא שבשומע כעונה לא נחשב שמדבר בפועל אלא שיוצא כאילו אמר.

כבר מצאנו קרוב לזה:
כתב הפרישה [דרישה סימן פה אות א] דהרהור לאו כדיבור דמי, ואל יאמר כלל אלא יהרהר ויצטער שרצונו לברך ואי אפשר, והקב"ה מצטרף מחשבה למעשה...

לענין כתב:לא כל מחשבה בעלמא נקראת 'הרהור' שגדרו כדיבור אלא דוקא 'מחשבה חזקה', ואני מצרף כאן מש"כ בזה בפ"ב דברכות.

ועד"ז י"ל דגם במצוות אי"ז כשמהרהר בסתמא במה שהולך לומר [דהא לעולם קודם שאמר חושב הוא על כך], אלא כאשר כוונתו היא שיעלה לו זה במקום דיבור, דאז חשוב הוא הרהורו להיות לו קביעות וחשיבות כמו שנאמר, ואז זה כדוגמת 'אחשביה'. ומה"ט מי שהרהר בתוך תפלתו בדברים בטלים אי"ז הפסק ואף לרבינא [וכן פשיטא לבאור הלכה סי' נ"ט, ובזה יישב הקה"י סי' י"ב לקו' הנ"ל שביד אליהו סי' י"ב. ויש להעיר דענין זה הוא גם כשמתפלל בהרהור, ול"ח זה כחילוק מחשבות].
והנה בטורי אבן מגילה י"ט ב' הק' למה אמרו שם דהשומע מחש"ו לא יצא, והלא כיון שמטה אזנו לשמוע א"כ נפיק שפיר ע"י הרהור דנפשיה, וכיו"ב הק' בשו"ת רבי עקיבא איגר תניינא סי' קנ"א אהא דלק' כ' ב' שאם נשים בברכת המזון דרבנן אינן מוציאות את האנשים, ולפי הנ"ל ניחא דכיון שהוא אינו מתכוין אלא לשמוע א"כ אין על מחשבתו חשיבות דיבור ולא נפיק בה . שו"ר שכ"כ החזו"א סי' כ"ט ס"ק ח' .

ברשותכם, הייתי מגדיר את החילוק קצת אחרת:
הרהור המקדים את הדיבור, הינו רק "הכנה" מה לדבר, והוא טפל אליו, ולכן גם אם הרהר לפני הדיבור (כפי הטבע הרגיל) לא יצא כבר בהרהורו.
ואילו הרהור בלבד שבו רוצה לצאת ידי חובה (כדי "להרוויח" ספק ברכות לדוגמא), עניינו מחשבת ה"שבח" ו"הודאה" לבוי"ת בליבו, (ומסתפקנא, אם צריך בדווקא להרהר בדיוק את כל המילים לפי סדרן כאילו אומרם בפיו, או שאם לא משתנה המשמעות שחושב עליה לשבח את בוראו כפי כוונת הברכה, אף שלא הרהר בדיוק מילה אחר מילה, מ"מ יצא יד"ח), ולכן, אף אם הרהר באמצע במשהו אחר, אין זה נחשב כ"הפסק" בברכה, כי ה"שבח" שבליבו לא יתבטל בהרהור אחר סתם, אלא"כ חשב באמצע מחשבת "גנות" חלילה או "כפירה" כלשהי, ההופכת את ה"שבח" שבליבו ל"פקפוק" וכיוצ"ב.

אליהו בן עמרם כתב:

לענין כתב:לא כל מחשבה בעלמא נקראת 'הרהור' שגדרו כדיבור אלא דוקא 'מחשבה חזקה', ואני מצרף כאן מש"כ בזה בפ"ב דברכות.

ועד"ז י"ל דגם במצוות אי"ז כשמהרהר בסתמא במה שהולך לומר [דהא לעולם קודם שאמר חושב הוא על כך], אלא כאשר כוונתו היא שיעלה לו זה במקום דיבור, דאז חשוב הוא הרהורו להיות לו קביעות וחשיבות כמו שנאמר, ואז זה כדוגמת 'אחשביה'. ומה"ט מי שהרהר בתוך תפלתו בדברים בטלים אי"ז הפסק ואף לרבינא [וכן פשיטא לבאור הלכה סי' נ"ט, ובזה יישב הקה"י סי' י"ב לקו' הנ"ל שביד אליהו סי' י"ב. ויש להעיר דענין זה הוא גם כשמתפלל בהרהור, ול"ח זה כחילוק מחשבות].
והנה בטורי אבן מגילה י"ט ב' הק' למה אמרו שם דהשומע מחש"ו לא יצא, והלא כיון שמטה אזנו לשמוע א"כ נפיק שפיר ע"י הרהור דנפשיה, וכיו"ב הק' בשו"ת רבי עקיבא איגר תניינא סי' קנ"א אהא דלק' כ' ב' שאם נשים בברכת המזון דרבנן אינן מוציאות את האנשים, ולפי הנ"ל ניחא דכיון שהוא אינו מתכוין אלא לשמוע א"כ אין על מחשבתו חשיבות דיבור ולא נפיק בה . שו"ר שכ"כ החזו"א סי' כ"ט ס"ק ח' .

ברשותכם, הייתי מגדיר את החילוק קצת אחרת:
הרהור המקדים את הדיבור, הינו רק "הכנה" מה לדבר, והוא טפל אליו, ולכן גם אם הרהר לפני הדיבור (כפי הטבע הרגיל) לא יצא כבר בהרהורו.
ואילו הרהור בלבד שבו רוצה לצאת ידי חובה (כדי "להרוויח" ספק ברכות לדוגמא), עניינו מחשבת ה"שבח" ו"הודאה" לבוי"ת בליבו, (ומסתפקנא, אם צריך בדווקא להרהר בדיוק את כל המילים לפי סדרן כאילו אומרם בפיו, או שאם לא משתנה המשמעות שחושב עליה לשבח את בוראו כפי כוונת הברכה, אף שלא הרהר בדיוק מילה אחר מילה, מ"מ יצא יד"ח), ולכן, אף אם הרהר באמצע במשהו אחר, אין זה נחשב כ"הפסק" בברכה, כי ה"שבח" שבליבו לא יתבטל בהרהור אחר סתם, אלא"כ חשב באמצע מחשבת "גנות" חלילה או "כפירה" כלשהי, ההופכת את ה"שבח" שבליבו ל"פקפוק" וכיוצ"ב.

אם כהגדרתך, לא ייתכן שיצטרכו לקרוא דוקא בלשון הקדש [כגון ק"ש לחד מ"ד] ויועיל הרהור.

זבולון כתב:

אליהו בן עמרם כתב:

לענין כתב:לא כל מחשבה בעלמא נקראת 'הרהור' שגדרו כדיבור אלא דוקא 'מחשבה חזקה', ואני מצרף כאן מש"כ בזה בפ"ב דברכות.

ועד"ז י"ל דגם במצוות אי"ז כשמהרהר בסתמא במה שהולך לומר [דהא לעולם קודם שאמר חושב הוא על כך], אלא כאשר כוונתו היא שיעלה לו זה במקום דיבור, דאז חשוב הוא הרהורו להיות לו קביעות וחשיבות כמו שנאמר, ואז זה כדוגמת 'אחשביה'. ומה"ט מי שהרהר בתוך תפלתו בדברים בטלים אי"ז הפסק ואף לרבינא [וכן פשיטא לבאור הלכה סי' נ"ט, ובזה יישב הקה"י סי' י"ב לקו' הנ"ל שביד אליהו סי' י"ב. ויש להעיר דענין זה הוא גם כשמתפלל בהרהור, ול"ח זה כחילוק מחשבות].
והנה בטורי אבן מגילה י"ט ב' הק' למה אמרו שם דהשומע מחש"ו לא יצא, והלא כיון שמטה אזנו לשמוע א"כ נפיק שפיר ע"י הרהור דנפשיה, וכיו"ב הק' בשו"ת רבי עקיבא איגר תניינא סי' קנ"א אהא דלק' כ' ב' שאם נשים בברכת המזון דרבנן אינן מוציאות את האנשים, ולפי הנ"ל ניחא דכיון שהוא אינו מתכוין אלא לשמוע א"כ אין על מחשבתו חשיבות דיבור ולא נפיק בה . שו"ר שכ"כ החזו"א סי' כ"ט ס"ק ח' .

ברשותכם, הייתי מגדיר את החילוק קצת אחרת:
הרהור המקדים את הדיבור, הינו רק "הכנה" מה לדבר, והוא טפל אליו, ולכן גם אם הרהר לפני הדיבור (כפי הטבע הרגיל) לא יצא כבר בהרהורו.
ואילו הרהור בלבד שבו רוצה לצאת ידי חובה (כדי "להרוויח" ספק ברכות לדוגמא), עניינו מחשבת ה"שבח" ו"הודאה" לבוי"ת בליבו, (ומסתפקנא, אם צריך בדווקא להרהר בדיוק את כל המילים לפי סדרן כאילו אומרם בפיו, או שאם לא משתנה המשמעות שחושב עליה לשבח את בוראו כפי כוונת הברכה, אף שלא הרהר בדיוק מילה אחר מילה, מ"מ יצא יד"ח), ולכן, אף אם הרהר באמצע במשהו אחר, אין זה נחשב כ"הפסק" בברכה, כי ה"שבח" שבליבו לא יתבטל בהרהור אחר סתם, אלא"כ חשב באמצע מחשבת "גנות" חלילה או "כפירה" כלשהי, ההופכת את ה"שבח" שבליבו ל"פקפוק" וכיוצ"ב.

אם כהגדרתך, לא ייתכן שיצטרכו לקרוא דוקא בלשון הקדש [כגון ק"ש לחד מ"ד] ויועיל הרהור.

לא הבנתי.
הגבתי לשאלת הרב עושה חדשות בענין הרהור זר בתוך הרהור שרוצה לצאת בו לפי הרמבם. ולתשובתו של הרב לענין.

אליהו בן עמרם כתב:

זבולון כתב:אם כהגדרתך, לא ייתכן שיצטרכו לקרוא דוקא בלשון הקדש [כגון ק"ש לחד מ"ד] ויועיל הרהור.

לא הבנתי.
הגבתי לשאלת הרב עושה חדשות בענין הרהור זר בתוך הרהור שרוצה לצאת בו לפי הרמבם. ולתשובתו של הרב לענין.

התכוונתי לפשוט את הספק שלך האם מספיק להרהר העניין או שצריך להרהר את התיבות עצמם.

זבולון כתב:

אליהו בן עמרם כתב:

זבולון כתב:אם כהגדרתך, לא ייתכן שיצטרכו לקרוא דוקא בלשון הקדש [כגון ק"ש לחד מ"ד] ויועיל הרהור.

לא הבנתי.
הגבתי לשאלת הרב עושה חדשות בענין הרהור זר בתוך הרהור שרוצה לצאת בו לפי הרמבם. ולתשובתו של הרב לענין.

התכוונתי לפשוט את הספק שלך האם מספיק להרהר העניין או שצריך להרהר את התיבות עצמם.

עדין לא הבנתי. הא בקר'ש לא מהני הרהור אף לדעת הרמבם כמו שכבר דקדקו בלשונו. והסיבה כדכתיב 'ודברת בם'.

אליהו בן עמרם כתב:עדין לא הבנתי. הא בקר'ש לא מהני הרהור אף לדעת הרמבם כמו שכבר דקדקו בלשונו. והסיבה כדכתיב 'ודברת בם'.

הלא על ק"ש (לפי' רבים מהראשונים) קאי סוגיית הגמ' דבעל קרי מהרהר בלבו ואמרו שם דלמ"ד הרהור כדבור יוצא י"ח.

זבולון כתב:

אליהו בן עמרם כתב:עדין לא הבנתי. הא בקר'ש לא מהני הרהור אף לדעת הרמבם כמו שכבר דקדקו בלשונו. והסיבה כדכתיב 'ודברת בם'.

הלא על ק"ש (לפי' רבים מהראשונים) קאי סוגיית הגמ' דבעל קרי מהרהר בלבו ואמרו שם דלמ"ד הרהור כדבור יוצא י"ח.

נכון. אבל מה שהבאת שצריך לקרוא בלשון הקודש, האם זה גם לפי הפוסקים שיוצא בהרהור ובאופן שיוצא בהרהור ולא בדיבור? או שזה לפי הפוסקים שלא יוצא בהרהור אלא רק בדיבור?
ובל נשכח שכל השאלה בתחילת האשכול, לפי הרמב"ם שפוסק בברכהמ"ז שמהני הרהור, אבל גם הוא לא אומר כך בקר"ש.

אליהו בן עמרם כתב:

זבולון כתב:

אליהו בן עמרם כתב:עדין לא הבנתי. הא בקר'ש לא מהני הרהור אף לדעת הרמבם כמו שכבר דקדקו בלשונו. והסיבה כדכתיב 'ודברת בם'.

הלא על ק"ש (לפי' רבים מהראשונים) קאי סוגיית הגמ' דבעל קרי מהרהר בלבו ואמרו שם דלמ"ד הרהור כדבור יוצא י"ח.

נכון. אבל מה שהבאת שצריך לקרוא בלשון הקודש, האם זה גם לפי הפוסקים שיוצא בהרהור ובאופן שיוצא בהרהור ולא בדיבור? או שזה לפי הפוסקים שלא יוצא בהרהור אלא רק בדיבור?
ובל נשכח שכל השאלה בתחילת האשכול, לפי הרמב"ם שפוסק בברכהמ"ז שמהני הרהור, אבל גם הוא לא אומר כך בקר"ש.

שוב ראיתי שמפורש בדברי רבינו הרשב"א [ברכות טו.] כדבריך וז"ל:

ונראה לפרש דהכי קאמר כיון דדרשת מינה כל לשון שאתה שומע ממילא שמעת מינה דהוא צריך להשמיע לאזנו דאי לא ל"ל דאצטריך רחמנא למשרי כל לשון שהוא שומע פשיטא שהרי אם אינו צריך להשמיע לאזנו אפילו בהרהור הלב בעלמא שרי וכדמשמע לקמן [כ' ב'] גבי בעל קרי ובהרהור הלב לא שייך לשון וממילא שמעי' שאין קפידה בין לשון הקודש לכל שאר הלשונות אלא ודאי מדאיצטריך רחמנא למשרי כל לשון ממילא שמעינן דצריך להשמיע לאזנו

זבולון כתב:שוב ראיתי שמפורש בדברי רבינו הרשב"א [ברכות טו.] כדבריך וז"ל:

ונראה לפרש דהכי קאמר כיון דדרשת מינה כל לשון שאתה שומע ממילא שמעת מינה דהוא צריך להשמיע לאזנו דאי לא ל"ל דאצטריך רחמנא למשרי כל לשון שהוא שומע פשיטא שהרי אם אינו צריך להשמיע לאזנו אפילו בהרהור הלב בעלמא שרי וכדמשמע לקמן [כ' ב'] גבי בעל קרי ובהרהור הלב לא שייך לשון וממילא שמעי' שאין קפידה בין לשון הקודש לכל שאר הלשונות אלא ודאי מדאיצטריך רחמנא למשרי כל לשון ממילא שמעינן דצריך להשמיע לאזנו

יישר כח גדול. שמחתני.

ראיתי אריכות אצל הגרמ"ש בתשוה"נ בנושא זה והמסתעף.

א-עו
ג-עז
ג-קנה
ד-קי
ועוד...

יש בחזו"א בשני מקומות נידון על הרהור כדיבור, האם זה הרהור המילות או ציורי הדברים. [סימן יד סק"א, סימן כט סק"ח].

שום בעל בכי כתב:יש בחזו"א בשני מקומות נידון על הרהור כדיבור, האם זה הרהור המילות או ציורי הדברים. [סימן יד סק"א, סימן כט סק"ח].

אם זה ציורי הדברים, אז אין נפק"מ במה שכתב הגר"מ שטרנבוך בדעת החזו"א כאן, כי זה היינו הך, ויועיל או מצד השלמת הכוונה לאמירה הקודמת, או מצד הרהור כדיבור דהיינו ציורי הדברים.

זבולון כתב:

אליהו בן עמרם כתב:

זבולון כתב:

אליהו בן עמרם כתב:עדין לא הבנתי. הא בקר'ש לא מהני הרהור אף לדעת הרמבם כמו שכבר דקדקו בלשונו. והסיבה כדכתיב 'ודברת בם'.

הלא על ק"ש (לפי' רבים מהראשונים) קאי סוגיית הגמ' דבעל קרי מהרהר בלבו ואמרו שם דלמ"ד הרהור כדבור יוצא י"ח.

נכון. אבל מה שהבאת שצריך לקרוא בלשון הקודש, האם זה גם לפי הפוסקים שיוצא בהרהור ובאופן שיוצא בהרהור ולא בדיבור? או שזה לפי הפוסקים שלא יוצא בהרהור אלא רק בדיבור?
ובל נשכח שכל השאלה בתחילת האשכול, לפי הרמב"ם שפוסק בברכהמ"ז שמהני הרהור, אבל גם הוא לא אומר כך בקר"ש.

שוב ראיתי שמפורש בדברי רבינו הרשב"א [ברכות טו.] כדבריך וז"ל:

ונראה לפרש דהכי קאמר כיון דדרשת מינה כל לשון שאתה שומע ממילא שמעת מינה דהוא צריך להשמיע לאזנו דאי לא ל"ל דאצטריך רחמנא למשרי כל לשון שהוא שומע פשיטא שהרי אם אינו צריך להשמיע לאזנו אפילו בהרהור הלב בעלמא שרי וכדמשמע לקמן [כ' ב'] גבי בעל קרי ובהרהור הלב לא שייך לשון וממילא שמעי' שאין קפידה בין לשון הקודש לכל שאר הלשונות אלא ודאי מדאיצטריך רחמנא למשרי כל לשון ממילא שמעינן דצריך להשמיע לאזנו

דכירנא שראיתי מפורש בתוס' דשייך 'לשון' בהרהור [דלא כרשב"א] ולפו"ר נראה דלפי"ז יש לומר דספיקת החזו"א המובא להלן תלוי בפלוגתת התוס' והרשב"א.

עושה חדשות כתב:

שום בעל בכי כתב:יש בחזו"א בשני מקומות נידון על הרהור כדיבור, האם זה הרהור המילות או ציורי הדברים. [סימן יד סק"א, סימן כט סק"ח].

אם זה ציורי הדברים, אז אין נפק"מ במה שכתב הגר"מ שטרנבוך בדעת החזו"א כאן, כי זה היינו הך, ויועיל או מצד השלמת הכוונה לאמירה הקודמת, או מצד הרהור כדיבור דהיינו ציורי הדברים.