קצה הלחם
על דברים אחדים אחז"ל שהמה קשים לשכחה, ועל אחרים אמרו שהם מועילים לזכרון. יש מהם שנפסקו להלכה, ויש שלא. וצריך לידע, שיש אומרים שהעושה או אוכל דברים הקשים לשכחה עובר בלאו שנא' "השמר לך פן תשכח" והוא גורם לשכח תלמודו. (א"ר סי' קע' ס"ק כג'. עי' שו"ת משנה הלכות ח"ג סי' סב', ועי' בס' שיח השדה בהקדמה לדברים הקשים לשכחה).
במאמר שלפנינו נדבר בעז"ה אודות מימרא השגורה בפי המון העם: שהאוכל מקצות הלחם גורם הוא לשכחה. האם יש לכך מקור?
אך בראשית דברינו יש לציין שהנוהגין כן, יש להם להוריד את קצות הלחם (או הלחמניה וכו') אך ורק אחר ברכת המוציא, ולא לפניה, מפני שצריך לברך על לחם שלם (עי' שו"ע סי' קסז' סעי' א').
ונחזור לענין דידן. השו"ע (שם) כותב, שאדם שנטל ידיו לאכילה ורוצה לברך על הלחם ולאכול, הוא בוצע לכבוד הברכה במקום שנאפה היטב, דהיינו במקום הקשה, ולא במקום הרך באמצעיתו (מ"ב שם). ובספר טעמי המנהגים (קעו') כתב בשם ספר יערות דבש עוד טעם לזה, וז"ל: טעם דיש לברך על היכא דקדים בשולא דפת המוציא, כי בזה נאחזים החיצוני' על היותו מוקדם, ולכך צריכים לברך עליו ולקדשו בברכ' ולבטל ממנו כוח דיצה"ר. ובהגה"ה הוסיף, כי כל ראשית, סט"א שולטת בו. כי קליפה קדמה לפרי, ובראשית היה תהו ובהו וכו'. ולכך ביכורי ראשית תביא בית ה', כי לולא זאת שולטים חיצונים בו, עד שאמרו כי לכך נאמר במרגלים: והימים ימי ביכורי ענבים. להורות כי בביכורים שולט יצה"ר, כי בכל המוקדם, לחצונים אחיזה. ומרגלים אכלו מהם ובאו לידי חטא, ולכך צותה תורה: קדש לי כל בכור. להוציאן במצוה זאת מעול יצה"ר, ע"ש. וכתב בהגה"ה (שם), ונראה דעל כן נוהגין דהפת שיש לו קצה אחד או שני קצוות, חותכין מעט מהקצוות כדי לבטל כחם, ורמז לזה: כל ערל לא יאכל בו.
והנה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' ח') נשאל על כך, וז"ל: שמעתי אומרים שאין לאכול מקצה האחרון של פת לחם, שזהו קשה לשכחה, האם יש מקור לזה בש"ס או שאר ספרים? והשיב: הנני לא ידעתי מקור לזה, אבל גם אני נוהג כן מעולם, ומטעם דאיתא בירושלמי (תרומות פ"ח ה"ג), צריכין למיחש למאי דברייתא חוששין, ועי' ספר חסידים (סי' רס"א) שכתב, לפי שכל דבר שתופסין אותו בחזקת סכנה וכו', ובתשו' הרשב"א (סי' ט'), כתב, שכל דבר שיש קבלה ביד זקנים וזקנות, לא נסתר קבלתם, ע"ש.
גם שו"ת משנה הלכות (חלק יא' סי' קמח') נשאל על כך, וז"ל: בדבר שאלתו מה שנהג עלמא שלא לאכול קצוות החלה (וכן קצוות שאר פת וחלה לאו דוקא) מה טעם יש לזה? והשיב: והנה מורגל בפי העולם שהאוכל כל הקצה קשה לשכחה, ולפענ"ד אמרתי עוד דמחזי כרעבתנותא שלא משייר כלום, עוד י"ל לפ"מ דקיי"ל בא"ח (סי' ק"פ ס"ב), דכל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם, ולכן נהג עלמא לשייר מהסוף של הלחם ומינה נשתרבב המנהג שאין לאכול הקצה וממילא ישייר קצת מן הפת.
ומה שרגילים לומר דקשה לשכחה, אולי י"ל דהרי רש"י פי' דצריך לשייר כדי שיהא מזומן לעני שאם יבא, וכ"כ הלבוש. ובא"ר הוסיף שהוא כעין מה שאמרו המאריך בשלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו דלמא אתא עניא ויהיב לו. וא"כ האוכל ולא שייר כלום הרי שכח מהעני שיוכל לבא ולא הניח לו, וא"כ הוא מדה כנגד מדה שהאוכל הקצה ושכח מהעני קשה לשכחה שהוא העונש על ששכח מהעני.
אמנם בספר ארחות רבינו הקהילות יעקב (ח"ג) כתב, העולם נזהר מלאכול את קצה הלחם הקשה, ואומרים הטעם משום שקשה לשכחה. אמר לי הגר"ח קנייבסקי שליט"א, ששאלוהו על כך ולא מצא מקור לזה, ובבית אביו זצ"ל, לא חששו לזה ואכלו את קצה הלחם.
ובספר גבורות הארי (הנהגות מרבי ליבוש הלברשטאם, מצנאז ז'ימגראד) כתב, שמה שכתוב שאין לאכול קצה הלחם כי קשה לשכחה, זה היה בזמניהם, מאחר שהלחם בקצהו לא היה אפוי כראוי והוי מותרות (עי' גמ' הוריות יג'), אבל בימינו שהלחם בקצהו אפוי כראוי כמו באמצע ליכא קפידא בזה. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)