בענין שחט חצי סימן בעוף, אשכחן פלוגתא בחולין כ"ח ב' בין רב לר' כהנא, והכי אמרינן התם: 'רב אמר: מחצה על מחצה כרוב. רב כהנא אמר: מחצה על מחצה אינו כרוב. רב אמר מחצה על מחצה כרוב, הכי אמר ליה רחמנא למשה: לא תשייר רובא; רב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב, הכי אמר ליה רחמנא למשה: שחוט רובא'. ופירשו התוספות (שם כ"ט א' ד"ה זיל) דרב ס"ל בעצם דמחצה כרובא מפני חשיבות המחצה, ומש"ה סבר דשחט חצי סימן כשר, משום דהוי כרוב.
וקשה לי טובא מהא דאמרינן באהלות פ"ב מ"א: 'אלו מטמאין באהל כו', ורוב בנינו ורוב מנינו של מת אף על פי שאין בהם רובע טמאין. כמה הוא רוב מנינו מאה ועשרים וחמשה'. ולפי תוספות דמחצה חשוב כרוב, א"כ למה לא סגי בקכ"ד אברים, דהרי גוף האדם הוא רמ"ח אברים כדאמרינן בפ"א דאהלות.
ונניח שנמצא תירוץ לקושיא זו, מ"מ קשה הא דשקיל וטרי בבכורות (מ"ה א'): 'איזהו רוב מנינו, קכ"ה. א"ל רבינא לרבא: תנא מניינא אתא לאשמועינן? קמ"ל כדתניא: חסר שאין בו אלא מאתים, ויתר שיש בו מאתים ושמונים וא', כולן עולין למנין קכ"ה; זיל בתר רובא דאינשי'. וקשה, דאה"נ דתנא לא אתא לאשמועינן מניינא, אלא אתא לאשמועינן דאע"ג דבכל מקום אמרינן דמחצה חשיב כרוב, הכא מאיזה טעם שהוא אמרינן דמחצה אינו חשוב כרוב, וא"כ מאי האי דמקשי 'תנא מניינא אתא לאשמועינן'.