פשטות דברי הרמב"ם שחובת לימוד התורה כוללת את עיקר 'תורה שבעל פה' המצויה בידינו כלומר התלמוד בבלי, או לפחות קיצורו בהשמטת השקלא וטריא וכפי שתיקן הרמב"ם עצמו בחיבורו, וזה עיקר מצוות תלמוד תורה, ולאותה תורה יש את אותו היקף מסוים ומוגדר שבכח בן איש להקיפו, וכך מבואר להדיא גם בסוגיא דתלמוד תורה במנחות על ר' אלעזר בן דמא שלמד כל התורה כולה, וזוהי חובת תלמוד תורה הבסיסית על כל האדם, אלא שכל אחד כפי כוחו ירבה גם שליש בתלמוד, שהוא הבנת דבר מתוך דבר, שלכאורה אצלינו ענינו לעסוק בטעמי הראשונים והאחרונים ובחידושי דינים והלכות שהוציאו, וכך נראה שפסק למעשה גם בהלכות ת"ת שבשולחן ערוך להרב בעל התניא.
ולכאורה מבואר שמלבד חומר הענין ללמוד קודם כל ההלכות המצויות שלא יכשל במעשה שזה עיקר מצוות תלמוד תורה, הנה גם ביחס ללימוד לשם ידיעת התורה בעלמא יש קדימות בסיסית להכרת כלליות ה'תורה שבעל פה' לפני חלק ה'תלמוד' ופלפול החכמים.
והנה אצל כלל הלומדים עכ"פ בדורינו אין מושג כזה כלל, ואין שום שאיפה לפעולה מסדר עדיפות ראשונה להקיף היקף בסיסי בכל דיני התורה כולה, ושרק שלב ב' יהיה הירידה לפרטים שהם בגדר תלמוד, לכאורה אפשר לטעון שכל זה בגדר עת לעשות לה' וכדו' שמשקיעים בעמלה של תורה ובדרכי שימושה, אך מעיון שלי ברוב רובם של החיבורים והמאמרים העוסקים בדורינו בגדריה של מצוות לימוד התורה לא נזכר ענין יסודי זה בכלל, והגדיל לעשות בספר אבי עזרי בהקדמתו ששאל על בן דמא כיצד יתכן שגמר את כל התורה כולה, ומשו"כ עקר את דברי הגמ' מפשוטן.
ובדורו של בעל בית יוסף לא נמצאו מעיינים בהלכות בית הבחירה לרמב"ם אלא שנים ושלוש בדור כמו שהוא מעיד בכסף משנה, וכמדומה שלא היה עיסוק כל כך בהלכות שאינם מצויות, אבל עכ"פ באלו שכן מצויות מן הסתם כן היתה מגמה כזאת.
והיה עולה על הדעת דהנה ידועה דעת הגר"ח מוולזין שחומר איסור שכחת התורה נחלש מאד בזמנינו שהיא כתובה על ספר ואין חשש שתשתכח מישראל, והרב בעל התניא חולק, ושמא תליא הא בהא, אמנם הנה ידוע שהגרי"ז מבריסק ביאר דברי זקנו מוולז'ין שאיסור שכחת התורה הוא פרט בדיני העתקת השמועה ולא בהלכות מצוות תלמוד תורה, ודי קשה לטעון שחובת תלמוד תורה זו גם היא רק מהלכות העתקת השמועה.
ונפשי בשאלתי על איזה מקור שמברר את הענין, יורונו המורים ושכרם כפול מן השמים.