מה הדין באדם שיש לו כלי עם בליעה שאינה אסורה בהנאה, והכלי אינו בן יומו, האם מותר לתיתו לישראל אחר בלי להודיע לו כלום?
הצד להתיר הוא, שהרי עפ"י דין אין בכלי שום איסור עצמי, אלא אסרו משום גזרה - לאו בן יומו משום בן יומו, וא"כ אם נותנו לאדם אחר שאינו יודע כלל מהבליעה לכאו' ליכא לחשש זה, ולמה לנו לאסור.
הדבר יועיל ביותר בכלי חרס שלולא זה אין לו תקנה (לדעת הפוסקים שאין בזה היתר הפ"מ).
מן הסתם יש בזה איסור (וכך מוכח מהכת"ס בדין מכירה לנכרי), אך אני מחפש מי שהתייחס בפירוש לסברא הנ"ל, ובחיפוש באוצה"ח לא מצאתי.
(הדבר נוגע לי לדיון אחר בפוסקים בדיני לפני עיור וגניבת דעת, שמצאתי פוסק קדמון לא כ"כ ידוע שהביא ראיה מהנידון הנ"ל, ולכן מעניין אותי התייחסות פוסקים נוספים, אם מדבריהם ניתן ללמוד לכאן או לכאן).