בתמצית הענין:
הרעק"א על המשניות בתחילת תרומות כותב שאפשר להפריש תרומה במחשבה ולא בעי דיבור בדווקא, ומקורו מתוס' בבכורות נח: ועוד.
הרעק"א בשו"ת (פסקים - חלק א' סימן ל') הביא קושיית הגאון ר' ישעיה פיק זצ"ל על הבית יוסף שאומר שלא מברכים על ביטול חמץ כי נעשה ב"מחשבה", מהא דמפרישין תרומה במחשבה ומ"מ מברכים עליה ברכת המצוות. ותירץ הרעק"א, וז"ל: "כיון דשורש ענין הפרשה הווי מעשה ליתנו לכהן, אף שעתה אינו עושה מעשה, מ"מ מחשבתו לקראו בשם תרומה שסופו לבוא לידי מעשה מקרי מעשה, משא"כ בביטול בלב דנגמר ונעשה הכל במחשבה".
וא"כ צריך לי עיון:
א. האם צדקו דברי רבינו הרעק"א גם לשיטת הראשונים (רמב"ן), ששתי מצוות יש בהפרשת תרומה, האחת - ההפרשה, והשניה - הנתינה לכהן? או שלשיטתם אי אפשר לומר שהמצוה המקויימת ע"י מחשבה נגמרת ב"מעשה", כי איננה אותה מצוה. (ואם צדקו דברי, למה לא כתב כן לחלק, שכל תירוצו רק לדברי האומרים ש"הפרשה" ו"נתינה" - מצוה אחת הן)
ב. כהיום הזה, שבפועל לא מקיימים מצוות נתינה לכהן, האם יש להקפיד להפריש בדיבור דווקא ולא להסתפק במחשבה, כאשר צריך לברך (בטבל וודאי)? כי הרי מחשבתו איננה נגמרת ב"מעשה", ונשארת "מחשבה" בלבד, בדיוק כמו ביטול חמץ.