ברכת המצוות על קיום מצוה במחשבה

[אליהו בן עמרם]

בתמצית הענין:
הרעק"א על המשניות בתחילת תרומות כותב שאפשר להפריש תרומה במחשבה ולא בעי דיבור בדווקא, ומקורו מתוס' בבכורות נח: ועוד.
הרעק"א בשו"ת (פסקים - חלק א' סימן ל') הביא קושיית הגאון ר' ישעיה פיק זצ"ל על הבית יוסף שאומר שלא מברכים על ביטול חמץ כי נעשה ב"מחשבה", מהא דמפרישין תרומה במחשבה ומ"מ מברכים עליה ברכת המצוות. ותירץ הרעק"א, וז"ל: "כיון דשורש ענין הפרשה הווי מעשה ליתנו לכהן, אף שעתה אינו עושה מעשה, מ"מ מחשבתו לקראו בשם תרומה שסופו לבוא לידי מעשה מקרי מעשה, משא"כ בביטול בלב דנגמר ונעשה הכל במחשבה".

וא"כ צריך לי עיון:
א. האם צדקו דברי רבינו הרעק"א גם לשיטת הראשונים (רמב"ן), ששתי מצוות יש בהפרשת תרומה, האחת - ההפרשה, והשניה - הנתינה לכהן? או שלשיטתם אי אפשר לומר שהמצוה המקויימת ע"י מחשבה נגמרת ב"מעשה", כי איננה אותה מצוה. (ואם צדקו דברי, למה לא כתב כן לחלק, שכל תירוצו רק לדברי האומרים ש"הפרשה" ו"נתינה" - מצוה אחת הן)
ב. כהיום הזה, שבפועל לא מקיימים מצוות נתינה לכהן, האם יש להקפיד להפריש בדיבור דווקא ולא להסתפק במחשבה, כאשר צריך לברך (בטבל וודאי)? כי הרי מחשבתו איננה נגמרת ב"מעשה", ונשארת "מחשבה" בלבד, בדיוק כמו ביטול חמץ.

[ביליצר]

בתמצית הענין:
הרעק"א על המשניות בתחילת תרומות כותב שאפשר להפריש תרומה במחשבה ולא בעי דיבור בדווקא, ומקורו מתוס' בבכורות נח: ועוד.
הרעק"א בשו"ת (פסקים - חלק א' סימן ל') הביא קושיית הגאון ר' ישעיה פיק זצ"ל על הבית יוסף שאומר שלא מברכים על ביטול חמץ כי נעשה ב"מחשבה", מהא דמפרישין תרומה במחשבה ומ"מ מברכים עליה ברכת המצוות. ותירץ הרעק"א, וז"ל: "כיון דשורש ענין הפרשה הווי מעשה ליתנו לכהן, אף שעתה אינו עושה מעשה, מ"מ מחשבתו לקראו בשם תרומה שסופו לבוא לידי מעשה מקרי מעשה, משא"כ בביטול בלב דנגמר ונעשה הכל במחשבה".

וא"כ צריך לי עיון:
א. האם צדקו דברי רבינו הרעק"א גם לשיטת הראשונים (רמב"ן), ששתי מצוות יש בהפרשת תרומה, האחת - ההפרשה, והשניה - הנתינה לכהן? או שלשיטתם אי אפשר לומר שהמצוה המקויימת ע"י מחשבה נגמרת ב"מעשה", כי איננה אותה מצוה. (ואם צדקו דברי, למה לא כתב כן לחלק, שכל תירוצו רק לדברי האומרים ש"הפרשה" ו"נתינה" - מצוה אחת הן)
ב. כהיום הזה, שבפועל לא מקיימים מצוות נתינה לכהן, האם יש להקפיד להפריש בדיבור דווקא ולא להסתפק במחשבה, כאשר צריך לברך (בטבל וודאי)? כי הרי מחשבתו איננה נגמרת ב"מעשה", ונשארת "מחשבה" בלבד, בדיוק כמו ביטול חמץ.

גם לדעת הרמבן שורש עניין הפרשתו לצורך נתינתו לכהן אלא דמקיים שני מצוות ,
כך כותב מפורש וז"ל,ושלא יעלה בלבנו שנרים אותה להוציא העיסה מאיסור ונעזבנה או נשליך אותה באש צוה אותנו יתברך בנתינתינו לכהן שנאמר וכו,

[ביליצר]

אולי יש למאן דהו כונה אחרת בדברי הרמבן אלו שציטטתי?
הרמבן אפשר למצוא בקל בשרש שנים עשר לספר המצוות להרמב"ם ,ד"ה וכן הדין,

[ש. ספראי]

אגב, רש"י כותב בב' מקומות שתרומה אינה ניטלת במחשבה, אלא נותן עיניו בצד זה ואומר...

[אליהו בן עמרם]

אגב, רש"י כותב בב' מקומות שתרומה אינה ניטלת במחשבה, אלא נותן עיניו בצד זה ואומר...

אכן הרעק'א בתחילת מס' תרומות מביא ראייתו מדברי תוס' בדווקא.

[אליהו בן עמרם]

בתמצית הענין:
הרעק"א על המשניות בתחילת תרומות כותב שאפשר להפריש תרומה במחשבה ולא בעי דיבור בדווקא, ומקורו מתוס' בבכורות נח: ועוד.
הרעק"א בשו"ת (פסקים - חלק א' סימן ל') הביא קושיית הגאון ר' ישעיה פיק זצ"ל על הבית יוסף שאומר שלא מברכים על ביטול חמץ כי נעשה ב"מחשבה", מהא דמפרישין תרומה במחשבה ומ"מ מברכים עליה ברכת המצוות. ותירץ הרעק"א, וז"ל: "כיון דשורש ענין הפרשה הווי מעשה ליתנו לכהן, אף שעתה אינו עושה מעשה, מ"מ מחשבתו לקראו בשם תרומה שסופו לבוא לידי מעשה מקרי מעשה, משא"כ בביטול בלב דנגמר ונעשה הכל במחשבה".

וא"כ צריך לי עיון:
א. האם צדקו דברי רבינו הרעק"א גם לשיטת הראשונים (רמב"ן), ששתי מצוות יש בהפרשת תרומה, האחת - ההפרשה, והשניה - הנתינה לכהן? או שלשיטתם אי אפשר לומר שהמצוה המקויימת ע"י מחשבה נגמרת ב"מעשה", כי איננה אותה מצוה. (ואם צדקו דברי, למה לא כתב כן לחלק, שכל תירוצו רק לדברי האומרים ש"הפרשה" ו"נתינה" - מצוה אחת הן)
ב. כהיום הזה, שבפועל לא מקיימים מצוות נתינה לכהן, האם יש להקפיד להפריש בדיבור דווקא ולא להסתפק במחשבה, כאשר צריך לברך (בטבל וודאי)? כי הרי מחשבתו איננה נגמרת ב"מעשה", ונשארת "מחשבה" בלבד, בדיוק כמו ביטול חמץ.

גם לדעת הרמבן שורש עניין הפרשתו לצורך נתינתו לכהן אלא דמקיים שני מצוות ,
כך כותב מפורש וז"ל,ושלא יעלה בלבנו שנרים אותה להוציא העיסה מאיסור ונעזבנה או נשליך אותה באש צוה אותנו יתברך בנתינתינו לכהן שנאמר וכו,

אדרבה, נראה לכאו' שהוא מטעים דווקא את מצות הנתינה ולא מרחיב את מצות ההפרשה.
כלומר, הואיל ומצות הפרשה נועדה להתיר את הטבל, א"כ אם רק מצוה זו היתה נאמרת, הרי שבכך היינו מסתפקים: להתיר הטבל ותו לא, ולכן באה התורה וציוותה לנו גם נתינה. אך אין זה "מרחיב" או נותן טעם נוסף ל"הפרשה". אלא "הפרשה" - לחוד, ו"נתינה" - לחוד. כל מצוה לייעודה. זאת להתרה, וזאת לנתינה לכהן.

[אליהו בן עמרם]

בתמצית הענין:
הרעק"א על המשניות בתחילת תרומות כותב שאפשר להפריש תרומה במחשבה ולא בעי דיבור בדווקא, ומקורו מתוס' בבכורות נח: ועוד.
הרעק"א בשו"ת (פסקים - חלק א' סימן ל') הביא קושיית הגאון ר' ישעיה פיק זצ"ל על הבית יוסף שאומר שלא מברכים על ביטול חמץ כי נעשה ב"מחשבה", מהא דמפרישין תרומה במחשבה ומ"מ מברכים עליה ברכת המצוות. ותירץ הרעק"א, וז"ל: "כיון דשורש ענין הפרשה הווי מעשה ליתנו לכהן, אף שעתה אינו עושה מעשה, מ"מ מחשבתו לקראו בשם תרומה שסופו לבוא לידי מעשה מקרי מעשה, משא"כ בביטול בלב דנגמר ונעשה הכל במחשבה".

וא"כ צריך לי עיון:
א. האם צדקו דברי רבינו הרעק"א גם לשיטת הראשונים (רמב"ן), ששתי מצוות יש בהפרשת תרומה, האחת - ההפרשה, והשניה - הנתינה לכהן? או שלשיטתם אי אפשר לומר שהמצוה המקויימת ע"י מחשבה נגמרת ב"מעשה", כי איננה אותה מצוה. (ואם צדקו דברי, למה לא כתב כן לחלק, שכל תירוצו רק לדברי האומרים ש"הפרשה" ו"נתינה" - מצוה אחת הן)
ב. כהיום הזה, שבפועל לא מקיימים מצוות נתינה לכהן, האם יש להקפיד להפריש בדיבור דווקא ולא להסתפק במחשבה, כאשר צריך לברך (בטבל וודאי)? כי הרי מחשבתו איננה נגמרת ב"מעשה", ונשארת "מחשבה" בלבד, בדיוק כמו ביטול חמץ.

גם לדעת הרמבן שורש עניין הפרשתו לצורך נתינתו לכהן אלא דמקיים שני מצוות ,
כך כותב מפורש וז"ל,ושלא יעלה בלבנו שנרים אותה להוציא העיסה מאיסור ונעזבנה או נשליך אותה באש צוה אותנו יתברך בנתינתינו לכהן שנאמר וכו,

ואם כבר נגענו במחלוקת ראשונים זו, מה באמת התשובה לשאלת הרמב"ן על הרמב"ם: "...ועוד שהרי בחלה טמאה מברך בהפרשתה ואינה ניתנת לכהן אלא משליכה באור כמו שמוזכר בגמר בכורות (כז א)"? ובייחוד בזה"ז שמלכתחילה יודעים שלא יתנו תרומה וחלה לכהן, למה יברך ברכת המצוות לפי הרמב"ם (דס"ל שהפרשה ונתינה מצוה אחת היא) כאשר ידוע שלא יגמור את המצוה? (יגעתי רק מעט ולא מצאתי...)

[ביליצר]

מה פירוש הדברים, "ושלא יעלה בלבנו" שנרים אותה להוציא העיסה מאיסור ונעזבנה או נשליך אותה באש צוה אותנו יתברך בנתינתינו לכהן שנאמר וכו,


לגבי שאלות הרמב"ן עיין שם בנוש"כ .
ולגבי שאלתך על חלה טמאה ובזמה"ז התשובה היא כי בעצם כל ראשית הצטוינו להרימו ולהפרישו להשם יתברך,
ומקיימים זאת על ידי נתינתו לכהן וכשאין כהן או בטומאה עדיין לא נפטרנו מהפרשתה לה,כפי שכתוב תרומה תרימו וכפי שמצאנו בפדיון הבן קדש לי כל בכור ונותנים את פדיונו לכהן,ואין זה סותר דמצוה אחת היא ושני חלקי מצוה יש כאן בדיוק כפי כל המצוות שיש בהקרבת קרבן הנכללים במצות עשה אחת ,עיי"ש בשרש 12.
וזה כנראה גם הסבר הדברים ברמבן דלעיל ,ושלא יעלה בליבנו ,
יישר כח ,

[אליהו בן עמרם]

מה פירוש הדברים, "ושלא יעלה בלבנו" שנרים אותה להוציא העיסה מאיסור ונעזבנה או נשליך אותה באש צוה אותנו יתברך בנתינתינו לכהן שנאמר וכו,


לגבי שאלות הרמב"ן עיין שם בנוש"כ .
ולגבי שאלתך על חלה טמאה ובזמה"ז התשובה היא כי בעצם כל ראשית הצטוינו להרימו ולהפרישו להשם יתברך,
ומקיימים זאת על ידי נתינתו לכהן וכשאין כהן או בטומאה עדיין לא נפטרנו מהפרשתה לה,כפי שכתוב תרומה תרימו וכפי שמצאנו בפדיון הבן קדש לי כל בכור ונותנים את פדיונו לכהן,ואין זה סותר דמצוה אחת היא ושני חלקי מצוה יש כאן בדיוק כפי כל המצוות שיש בהקרבת קרבן הנכללים במצות עשה אחת ,עיי"ש בשרש 12.
וזה כנראה גם הסבר הדברים ברמבן דלעיל ,ושלא יעלה בליבנו ,
יישר כח ,

אחדד קצת מן הנלענ"ד:
אם במצוה אחת איירי, אפשר לומר כמה צדדים בזה:
א. עיקר המצוה היא ה"נתינה" לכהן/לוי, וההפרשה היא רק תחילתה ולמענה, הווי אומר: נצטווינו לתת מגידולי הקרקע חלק לכהן/לוי, וכל עוד לא הפרשנו ונתננו - אסור לנו לאכול את הגידולים (טבל). (כך לכאורה ה"הגיון" הבסיסי היה אומר, שעיקר המצוה "לפרנס" את הכהנים/לווים - משרתי ה')
ב. עיקר המצוה היא ה"הפרשה", לייחד חלק לכהן/לוי, שלא הכל שלנו, וה"נתינה" שבסופה איננה אלא רק השלמת העניין (ולכן, לדוגמא: אין צורך לחזר אחר הכהן ולתת לו את התרומה, אלא יבוא לבד לקחת את שלו).
ג. יש מצוה ב"הפרשה" ויש מצוה ב"נתינה", ולכן שני חלקי מצוה "שווים" לפנינו (שני חלקי מצוה אחת - לדעת הרמב"ם), כל אחד וטעמו הוא.

והאמת שנראה מהמו"מ בדברי הרמב"ם בשורש י"ב (הנוקט ש"הפרשה" ו"נתינה" מצוה אחת הן), שיש אומרים כך ויש אומרים כך.
לדוגמא: ב"מגילת אסתר" על המקום נמצא חידוש גדול לענ"ד, והוא: "בזמן שהחלה היא מדאורייתא, אין עיסתו ניתרת עד שיתננה ואפילו טמאה" עכ"ל.
כלומר עיקר המצוה היא ה"נתינה".
ולפי זה, אי סבירא לן כדעת הרמב"ם שהכל מצוה אחת, אין מקום לברך על "הפרשה" בלבד, בייחוד אם מלכתחילה מתכננן שלא לתת לאף כהן.
אמנם המגילת אסתר מחלק ואומר שבזמן הזה שהפרשת חלה מדרבנן - העיסה ניתרת גם אם לא נותנים (לכה"פ בחלה טמאה), אך הלא אין זה כ"כ פשוט גם לרמב"ם, שכל חיובי תרומ"ע בזה"ז מדרבנן הם, וכפי שכבר האריך בנוב"י מהד"ק או"ח סימן ל"ו, שיכול להיות שמעשר ותרומת מעשר בזה"ז מדאורייתא גם לרמב"ם.

[ביליצר]

יישר כח ויפה סיכמתם
במחילה מכבודו ,[קורה לי לא מעט] בחפזי חשבתי על מה שנשאל למה כלל להפריש בזמה"ז אם כל התכלית הוא להביאו לכהן הרי אינו מקיים את המצוה ,
למעשה שאלתם על הברכה ,וכתלמיד הדן לפני רבותיו אוכל לנסות להאריך אבל כמדומני שאם כבודו מבין דחייב ומצוה להפריש למה לא יבין שגם אפשר לברך ,[על זה שאין מברכין בגמר מצותה כשאפשר לקיים שניהם כבר שואל כמדומני הרמב"ן על הרמב"ם]

[אליהו בן עמרם]

יישר כח ויפה סיכמתם
במחילה מכבודו ,[קורה לי לא מעט] בחפזי חשבתי על מה שנשאל למה כלל להפריש בזמה"ז אם כל התכלית הוא להביאו לכהן הרי אינו מקיים את המצוה ,
למעשה שאלתם על הברכה ,וכתלמיד הדן לפני רבותיו אוכל לנסות להאריך אבל כמדומני שאם כבודו מבין דחייב ומצוה להפריש למה לא יבין שגם אפשר לברך ,[על זה שאין מברכין בגמר מצותה כשאפשר לקיים שניהם כבר שואל כמדומני הרמב"ן על הרמב"ם]

אוסיף עוד משהו:
א. לפי דברי המגילת אסתר, כאמור לעייל, אם לא נותן לא ניתרת עיסתו, ולכן בוודאי שלא יברך על הפרשה לחוד.
למה בזמן הזה מברך, לדעתו? לכאורה, כי הפרשה בזמן הזה מדרבנן והם תיקנו כפה"נ להפריש גם מבלי לתת, ולכן גם יברך על אף שלא נתן.
ב. אם נימא שעיקר המצוה - ההפרשה - גם ברור שחייב להפריש, ועיסתו ניתרת, וגם מברך, על אף שלא ייתן. (כי אם ההפרשה - עיקר, הנתינה בוודאי אינה מעכבת)
ג. גם אם נאמר ששני חלקי מצוה שווים לפנינו, וכל אחד מטעמו, עדיין אפשר לומר שחייב להפריש וגם לברך - גם אם לא ייתן, וכמו שמצינו בעוד מצוה אחת שמחולקת לארבעה חלקים, והיא ארבעת המינים. ועליה כתב הרמב"ם (לולב פ"ז) "ארבעה מינין אלו מצוה אחת, ומעכבין זה את זה...". כלומר נאמרו בה שני חידושים נפרדים והם: א.) "מצוה אחת" ב.) מעכבין זא"ז. ואילו במצות הפרשת ונתינת תרומ"ע מצאנו ברמב"ם (לפי עניות ידיעותי) רק את החלק הראשון, שהיא מצוה אחת, ולא את החלק השני ש"מעכבין זא"ז". ולפיכך: גם אם נימא ששני חלקי מצוה שווין לפנינו, יפריש לחוד וגם יברך, כי בתרומ"ע - אין חלקי המצוה מעכבין זא"ז. כך נלענ"ד לכאו'.

ולמה אין "בל תגרע", כאשר מקיים רק חלק אחד מהמצוה? בזה עוד צריך לדון...