קושיא על צורת פרשה סתומה במזוזה ובתפילין של יד

[יגל]

שלו' לחו"ר הפורום

אבקש להציג כאן קושיא בהל' תפילין ומזוזה שלא מצאתי לה פתרון

ידועה מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בצורת הפרשיות הסתומות והפתוחות, ובשו"ע פסק לכתחילה להחמיר כדעת שניהם, ולעשותן באופן היחיד המוסכם על שניהם כפתוחה וסתומה, דהיינו פתוחה בסוף שיטה כשיעור ט' אותיות, וסתומה שיש לפניה ולאחריה.

אמנם, האריך בבית יוסף וקיצר בשו"ע, בפרשה אחרונה של יד, דהיינו והיה אם שמוע, שהיא סתומה בתורה, אי אפשר לעשותה סתומה לדעת שניהם, ולכן פסק לעשותה כרמב"ם ותהיה סתומה לרא"ש (ויש להוסיף שיש ריווח בזה לדעת הרמ"א שפסק כי"א לעשותה פתוחה כדעת הירושלמי לפי שאין זה מקומה, כך שלשיטה אחת היא פתוחה, ובפרט שלדעת הרא"ש עצמו לשיטתו גם הפתרון של הט"ז אינו מועיל וכדלהלן)

אך הט"ז הציע "פטנט" שיעזור לשיטתו לעשותה סתומה דעת שניהם, והיינו לחלק את הרווח בין שתי השורות, במקום שיש בו ט' אותיות קטנות ולא גדולות וכו', ואין כאן המקום להאריך בפתרון זה, שכבר נחלקו האחרונים גם בפירושו, הואם הוא בכלל מועיל או רק מקלקל (ובפרט לרא"ש לשיטתו שרווח בין פרשיות הוא בכלל ג' אותיות ולא ט', וממילא כל הפיתרון הזה אינו מועיל), וכבר נהגו רוב הסופרים לעשות כט"ז, בכמה אופנים שפירשו את דבריו

אמנם לי אינו מובן דבר אחר, והוא מה בכלל הבעיה מעיקרא. בב"י ושו"ע לא הסביר בכלל את הבעיה, ורק סתם שאי אפשר לעשות כדעת שניהם, וגם הפוסקים הבינו כך בסתמא, והמשנ"ב מסביר שהבעיה היא שתש"י נכתבים בד' דפין, וא"כ אי אפשר להתחיל פרשת והיה אם שמוע באותה שורה שמסתיימת פרשת שמע

וזה לא מובן לי, מהו בכלל מקור הדין שתש"י צריכים להיכתב בד' דפין? בטור ושו"ע לא נזכר דין כזה בשום מקום, והוא כתוב רק ברמב"ם (ועוד כמה ראשונים שכתבו בסתמא ונראה שהעתיקו דבריו), ואין לו שום מקור בתלמודים (ואדרבא בירושלמי מגילה משמע בפירוש שאפשר לכתוב בדף אחד), וגם הרמב"ם עצמו לא הזכירו בין הדברים המעכבים לדינא, וכל נושאי כליו שתקו בזה. אם כן מה הבעיה להתחיל מילת "והיה" בסוף השיטה של סוף פרשת שמע, ותהיה הפרשה סתומה לדעת כולם. א"כ מה התחבטו בזה כל כך האחרונים?

ועוד יותר קשה על הבעיה במזוזה, שנהגו הסופרים לעשות כט"ז, מה בכלל הבעיה לעשות כמו שהצעתי בתש"י, לסיים ולהתחיל באותה שיטה ולצאת דעת שניהם? הבעיה היחידה שעולה בדעתי הוא מנהג הראשי שיטין, שהוא קדום מאד כנראה, אבל בפירוש אינו מעכב, ומי שייסדו אותו כנראה לא היה להם ספק בצורת הפרשיות...

ייש"כ

[יואל שילה]

בודאי שזה מנהג לא מעכב, אבל כך המנהג
ומהיכי תיתי לשנות ממה שתמיד נהגו כדי לפתור ספק שנוצר לנו היאך היא צורת פרשיה, כשיש דרכים בטוחות להשאר גם עם זה וגם עם זה?
למ"ד שצירוף פרשיות היא 'דרך בטוחה' ומ"ד ששיטת הרמב"ם היא 'דרך בטוחה'.

בס"ד מסרתי היום שיעור על נושא פרשיות פתוחות וסתומות.
רצ"ב סיכום השיעור, וכן הקלטה להורדה בתוך שבוע.
https://www.jumbomail.me/he/Downloads.a ... 424C2F4679

[יוצא פוניבז']

יש ראשונים הסוברים לעשות כל פרשיות התפילין בעמודה אחת.
גם במזוזה המהר"ש אבוהב מציע לנהוג כן לצאת ידי כו"ע.
וכנראה שלא רצו לשנות כ"כ בשביל חומרא זו.

[יואל שילה]

ומה יעשו בתפילין של ראש הנכתבות בקלפים שונים?
אמנם, ראה בתשובתו הארוכה של המהרש"ל (ל"ז) שמצא מנהגים שונים ומשונים, כגון שכלל אין רווח, ועוד, ומנתח את כולם, אך גם לו היה פשוט שוהיה אם שמוע נכתבת בשורה חדשה, למרות שהפך שם אל כל צדדי הנושא וחיפש כל מה שניתן למצוא.

[יוצא פוניבז']

אכן אותם ראשונים כתבו כן רק בתפילין של יד.

יראים סי' שצט

ובתפילין של יד שש שורות, ראשונה והיה מסיים זבת, שנייה מסיים החוקה הזאת, שלישית למועדה - ה' כל, רביעית מסיים ובלכתך בדרך, חמישית ובשכבך מסיים אחרים, ששית והשתחויתם מסיים על הארץ.

ראבי"ה סי' אלף קנא

ומדת ארכו ורחבו כדי לכתוב שש שורות, סוף של ראשונה מסיים לתת לך ארץ זבת, וסוף השנייה את החוקה הזאת, וסוף של שלישית ויהרג ה' כל, וסוף של רביעית ושננתם לבניך עד ובלכתך בדרך, של חמישית אלהים אחרים, וסוף של ששית ובשעריך.

לגבי השיעור שהועלה, אולי יאות להסביר לנו את המובא לעשות כהט"ז ולהניח פחות מט' אותיות קטנות בב' המקומות וע"י צירוף הם יהפכו לט' אותיות גדולות או ג"פ אשר, הרי המציאות היא שאות רגילה היא לא פחות מב' יודין, כ"ש אותיות אשר.

[יואל שילה]

אין לאיש פתרון לשאלתך, זה אכן בלתי אפשרי.