מעשה שהיה

[ישא ברכה]

בעז"ה

התפללתי שו"ע, באמצע התפילה שמתי לב שמקק עומד ממש סמוך לרגלי, ובמדרגתי הקטנה איבדי את ישוב הדעת הראוי לעומד לפני הבורא. והתעורר בי האם מותר לי לזוז ממקומי. נסיתי לברר את רצון ה' בכה"ג מתוך ידיעות שונות, נזכרתי שמובא בכ"מ שאם אינו יכול לכוון בתפילה מחמת מניעות שונות יכול לזוז ממקומו, אבל לא זכרתי על מה הדברים אמורים. עוד נזכרתי במשנה שנחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, ואמנם שם המדובר הוא על סכנה, אבל אם הנברא (הקטן בדעתו, ולא הגדולים שיודעים את ה' בלא הפסק) יכול להמשיך לעמוד לפני ה' בצורה כזו בלי שתסוח דעתו, וא"כ על איזה אופן דיברה המשנה?

תוך כדי כך הברנש התקרב ממש סמוך, וכל עצמותי נקשו שמא יחפוץ לטייל על גופי. למעשה בהעדר בהירות ברורה נהגתי בשב ואל תעשה ולא זזתי ממקומי. לאחר התפילה ניגש אלי אחד שראה את המחזה ואמר לי שפשוט שהייתי צריך לזוז.

אשמח לשמוע את הכרעת חכמי הפורום.

[מיני ומינך]

-

[החושב]

משנה ברורה סימן צו ס"ק ז
(ז) מותר לאחוז וכו' - נפל ספר על הארץ ואינו יכול לכוין מותר להגביהו כשיסיים הברכה שהוא עומד בה ואי לא"ה לא יפסיק וכ"ש שאין לקרוץ באצבע וכיוצא בשעת תפילה. אם התחיל להתפלל ש"ע ונתבלבל מותר לילך למקום הידוע לו ליקח משם סידור [ח"א]:

[לענין]

ומה נראה לך שנחש ועקרב (שאסור לעקור ממקומו כמפורש בגמ' אם אין חשש שיהרגוהו ח"ו) הם יותר נעימים ממקק?
מי שצריך דחוף דחוף מאד לשירותים ואסור לו לזוז מהמקום עד שמים שותתין על ברכיו (וכמו שמפרש הרשב"א בגמ' הנ"ל) זה יותר נעים?

[כדכד]

דומני שכתבו הפוסקים שהאי "לא יפסיק" היינו בדבור אבל מותר ללכת למקום אחר (או אולי להזיזו) ובודאי שצדקו מי שאמרו שהי' צריך לזוז באמצע התפלה או להזיז את המקק
בנוגע לחלק ה שני של "מים שותתים" דומני שאין זה פשוט להלכה כמו שכתב מר

[לענין]

גם ברא"ש מבואר כן בהדיא, שהוא התפלל עד ששתתו המים
[אם כי להרא"ש אין הענין משום איסור הפסק בתפילה, וכהרשב"א, אלא הוא מפני שאם יוצא לקטנים באמצע התפילה, כיון שאז אסור להתפלל מדאורייתא, לכן גברא לא חזי, וזה מבטל את תפלתו ומחייבו לחזור לראש.
והרבה אין יודעים זה.
ראיתי באמצע תפלת מוסף של ראש השנה שיש אנשים שיוצאים לשירותים וחוזרים וממשיכים בתפילה (בודאי הוא מפני שמעמיסים כל טוב בקידוש שלפני התקיעות, וה' הטוב יכפר), וצריך לדעת שלפי הרא"ש כל תפלתו בטלה וכל ברכותיו לבטלה, ועדיף להתפלל מהר (כמו שהתפללו אבותינו, שהיו מספיקים נעילה משעה שהחמה בראשי האילנות עד צה"כ) מאשר לכוון באריכות ולצאת באמצע].

[יבנה]

שו"ע סימן קד סעיף ג
ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק, (אבל יכול לילך למקום אחר כדי שיפול הנחש מרגלו) (הר"י ריש פרק אין עומדין); אבל עקרב, פוסק, לפי שהוא מועד יותר להזיק, ונחש נמי, אם ראה שהוא כעוס ומוכן להזיק, פוסק.
משנה ברורה סימן קד ס"ק י
(י) לא יפסיק - ר"ל ע"י דיבור כגון לומר לאחר שיסירנה וכן כל הסעיף זה ושאחר זה שמזכיר הפסק מיירי הכל ע"י דיבור אבל ע"י הליכה מותר שהליכה לא נקרא הפסק ודוקא הכא דהוא לצורך להסיר הנחש אף דתלינן דמן הסתם לא יהיה סכנה אבל שלא לצורך מקרי הליכה ג"כ קצת הפסק וכמו שפסק המחבר בס"ב:
ביאור הלכה סימן קד סעיף ג ד"ה * לא יפסיק
* לא יפסיק - עיין במ"ב שפירשנו דהוא בדבור והנה כ"ז פירשתי לפי מה דפרשו מפרשי השו"ע שהם פרשוהו לפי מה דמשמע מפשטיה דהג"ה שכתב דיכול לילך וכו' אבל עי"ז הפירוש הקשו הבעלי תריסין [הם הט"ז וכמה מפרשים] דהמחבר סותר את עצמו שכתב בס"ב דבענין אחר אין לו לצאת ממקומו משמע דהליכה ג"כ מקרי הפסק והמ"א יישב קושיא זאת דשם מקרי שלא לצורך אף דהיה קצת ג"כ לצורך מצוה דהיינו לצורך כריעות והשתחויות באמצע התפלה. והגר"א דרך דרך אחרת בזה דהטוש"ע אינם סוברים כהג"ה אלא דהליכה בעצמה ג"כ מיקרי הפסק וכמש"כ בס"ב דבענין אחר אין לו לצאת ממקומו ובמקום שאסור אפילו הליכה לבדה ג"כ אסור ומה שכתב כאן דאפילו נחש וכו' לא יפסיק היינו אפילו כדי ללכת ממקום זה למקום אחר כיון דאין סכנה בדבר ולמעשה לא הכריע הגר"א כאיזה שיטה ונראה דיש לנהוג כמו שהעתקתי במ"ב סק"י דבמקום שיש צורך גדול יש לסמוך על המקילים דהליכה לא חשיב הפסק כי כן הסכימו כמה אחרונים:

הרי שבמקום צורך ככאן מותר ללכת למקום אחר. ומקרא מלא הוא בשמות פרק ד, ג
וַיֹּ֙אמֶר֙ הַשְׁלִיכֵ֣הוּ אַ֔רְצָה וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ אַ֖רְצָה וַיְהִ֣י לְנָחָ֑שׁ וַיָּ֥נָס מֹשֶׁ֖ה מִפָּנָֽיו:
והרי משה עמד לפני המקום ודיבר עמו וחמור מתפלה בעלמא, ואפ"ה נס מפני הנחש.