אני נבוך בענין זה, ואולי יש כאן ביד החברים להוסיף ולהאיר.
בשני מקומות בתלמוד הזכירו על פעולה מסוימת שהיה ראוי לאוסרה משום שהיא "מצרף", בשבת מא ב, לענין שפיכת מים צוננים למיחם רותח, וביומא לד ב לענין הטלת עששיות של מתכת בתוך מקוה מים צוננים.
וכתב רש"י בשבת רש"י: והלא מצרף - כשכלי מתכות חם ונותן לתוכו צונן - מחזקים את הכלי, וזו היא גמר מלאכת הצורפין, שרתיחת האור מפעפעתו וקרוב להשבר, והמים מצרפין פעפועיו, שולדי"ר בלע"ז +להלחים, לחסם מתכת+.
מעניין, שפעולת הצירוף עצמה המקורית, (שעל שמה קרויים אלו הפעולות הנזכרות במיחם ועשישיות) לא נזכרה בחז"ל לענין שהיא חשובה גמר מלאכה בשבת. אלא לענין קבלת טומאה. (ולפיכך א"א להזכירה באנצ"ת...)
ברש"י כמעט מפורש שכוונתו שיש לחייב על פעולה זו משום מכה בפטיש.
וכך כתבו בפירוש כמה ראשונים שיש לחייב על פעולה זו משום מכה בפטיש: ראב"ד בהשגות שבת פי"ב; רא"ש יומא; ריטב"א יומא ושבת; פי' ר"י אמושט ("פי' קדמון ממצרים" ברמב"ם מהדו' פרנקל) שבת פי"ב ה"א: מקצת הגאונים; מ"מ שם. אם יש ראשונים נוספים שכתבו כן בפירוש ולא הזכרתי אשמח לציינם
אמנם הרמב"ם (שבת פי"ב) כתב שחיובו משום תולדת מכבה. וכבר הראו לו מקור בירו' יומא
ורוב הראשונים סתמו ולא ביארו טעם החיוב.
והנה הרבה ראשונים כותבים שצירוף הוא מחזק הברזל אחרי שנחלש בחום וכו'.
ונראה פשוט שא"א לשייכם בהדיא לכת הסוברים שחיוב מצרף הוא משום מכ"ב.
והרי גם הרמב"ם שם מזכיר שפעולת הצירוף היא לחזק הברזל (" רמב"ם הלכות שבת פרק יב: ואם נתכוין לצרף חייב, שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו, וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה). ומה שצריך לומר בדעת הרמב"ם, שהפעולה היא צירוף הברזל וכלשון הרמב"ם: חיסומו, ומשום מה פעולה זו היא כיבוי לדעתו ולא מכה בפטיש. ומה שנאמר בד' הרמב"ם, נוכל לומר גם בדברי שאר ראשונים שלא הזכירו להדיא "מכה בפטיש" ,אע"פ שהזכירו שהפעולה היא פעולת חיזוק הברזל (ואפילו אם הזכירו שכך דרך הצורפים בגמר מלאכתם, אין כאן ראיה מכרעת שכוונתם מכ"ב, שאפשר שבאו לתאר המציאות של פעולת החיסום).
ואתה תחזה בר"ח לשבת שכתב על מה שאמרו שם והלא מצרף: פי' צירוף הכלי בעת שיתחמם נעשה כגחלת וכשמביאו בשעת גמר מלאכתו בצונן מחזקתו ומלטש פניו ונמצא לו כמו צירוף. ואילו בר"ח ליומא כתב להדיא שצירוף הוא משום מכבה (אמנם לענין עשישות ואולי יש חילוק?). ואם אין סתירה בדבריו, הרי שלהדיא בשבת מתאר את הפעולה ושם ביומא, מבאר משום מה חייבו ע"ז.
וגם בראמ"ה ליומא ראיתי חילוף לשונות בתוך דבריו שם, יעו"ש.
ועדין לא נוח לי כ"כ, שבמ"מ שבת שם, כותב את דבריו הידועים שמתקן מנא צריך כוונה להדיא ואין חייבים אפילו על פס"ר, ולפיכך מצרף צריך כוונה כדי להתחייב, ואת כל זה הוא כותב בדברי הרמב"ם שם. ואינו טורח להדגיש שהרמב"ם סובר שחיוב המצרף הוא משום מכבה (ואמנם את יסודו של המ"מ העתיקו אחרונים גם לשאר מלאכות שבת ועדין פלא שהמ"מ לא טורח לציין זאת. ולא ברור לי מה הביאור בזה.
כאמור אשמח לכל תוספת קטנה אם גדולה. ושכמ"ה.