פסחים קיז ע"א: אָמַר רַב חִסְדָּא א"ר יוֹחָנָן, 'הַלְלוּיָהּ' וְ'כֵסְיָהּ' וִ'ידִידְיָהּ' אַחַת הֵן. רַב אָמַר, 'כֵּסְיָהּ' וּ'מֶרְחַבְיָהּ' אַחַת הֵן. אִיבַּעְיָא לְהוּ, 'יְדִידְיָהּ' לְרַב מַאי. ת"ש, דְּאָמַר רַב, 'יְדִידְיָהּ' נֶחֱלָק לִשְׁנַיִם, לְפִיכָךְ 'יְדִיד' חוֹל, 'יָהּ' קוֹדֶשׁ. אִיבַּעְיָא לְהוּ, 'הַלְלוּיָהּ' לְרַב מַאי. ת"ש, דְּאָמַר רַב, חֲזֵינָא תִּילֵּי דְבֵי חֲבִיבָא, דִּכְתִיב בְּהוּ 'הַלְלוּ' בְּחַד גִּיסָא וְ'יָהּ' בְּחַד גִּיסָא.
מכאן משמע שהסופרים היו נוהגים לכתוב צמדי מלים ללא מרווח בין שתי המלים (דוגמת הכתיב 'כלשהו' וכיו"ב הרווח כיום). כי כן משמע פשטות לשונו של רב: השם 'ידידיה', אע"פ שהוא כתוב בתיבה אחת, מכל מקום הואיל ואפשר לחלקו לשתים, משום ששתי תיבות הן, לפיכך החלק האחד חול והחלק השני קודש.
וביותר מוכח כן מן הראיה שמביא כי 'הללויה' שתי תיבות הן מכך שבספר התהלים של רבי חייא נחלקה תיבה זו בשתי שורות, ומדוע לא למד זאת משאר המקומות שבספר ש'הללויה' נכתבה במרווח בין 'הללו' ל'יה'; אלא ודאי שבכל הספר נכתבה 'הללויה' כאחת, וממילא לא ניתן להוכיח אם תיבה אחת היא או שתי תיבות, ורק בגלל שהזדמנה התיבה בסוף השיטה וחילקוה לשתים ניתנה האפשרות להוכיח כי 'הללויה' שתי תיבות הן.
הרמב"ם פוסק שאם קירב שתי תיבות עד שנראית כאחת – פסול. ולא ידעתי מקורו.