האם מרווח הוא דבר המעכב בכתיבת ספרים?

[ביקורת תהיה]

פסחים קיז ע"א: אָמַר רַב חִסְדָּא א"ר יוֹחָנָן, 'הַלְלוּיָהּ' וְ'כֵסְיָהּ' וִ'ידִידְיָהּ' אַחַת הֵן. רַב אָמַר, 'כֵּסְיָהּ' וּ'מֶרְחַבְיָהּ' אַחַת הֵן. אִיבַּעְיָא לְהוּ, 'יְדִידְיָהּ' לְרַב מַאי. ת"ש, דְּאָמַר רַב, 'יְדִידְיָהּ' נֶחֱלָק לִשְׁנַיִם, לְפִיכָךְ 'יְדִיד' חוֹל, 'יָהּ' קוֹדֶשׁ. אִיבַּעְיָא לְהוּ, 'הַלְלוּיָהּ' לְרַב מַאי. ת"ש, דְּאָמַר רַב, חֲזֵינָא תִּילֵּי דְבֵי חֲבִיבָא, דִּכְתִיב בְּהוּ 'הַלְלוּ' בְּחַד גִּיסָא וְ'יָהּ' בְּחַד גִּיסָא.
מכאן משמע שהסופרים היו נוהגים לכתוב צמדי מלים ללא מרווח בין שתי המלים (דוגמת הכתיב 'כלשהו' וכיו"ב הרווח כיום). כי כן משמע פשטות לשונו של רב: השם 'ידידיה', אע"פ שהוא כתוב בתיבה אחת, מכל מקום הואיל ואפשר לחלקו לשתים, משום ששתי תיבות הן, לפיכך החלק האחד חול והחלק השני קודש.
וביותר מוכח כן מן הראיה שמביא כי 'הללויה' שתי תיבות הן מכך שבספר התהלים של רבי חייא נחלקה תיבה זו בשתי שורות, ומדוע לא למד זאת משאר המקומות שבספר ש'הללויה' נכתבה במרווח בין 'הללו' ל'יה'; אלא ודאי שבכל הספר נכתבה 'הללויה' כאחת, וממילא לא ניתן להוכיח אם תיבה אחת היא או שתי תיבות, ורק בגלל שהזדמנה התיבה בסוף השיטה וחילקוה לשתים ניתנה האפשרות להוכיח כי 'הללויה' שתי תיבות הן.

הרמב"ם פוסק שאם קירב שתי תיבות עד שנראית כאחת – פסול. ולא ידעתי מקורו.

[בקרו טלה]

הגהות מיימוניות הלכות ספר תורה פרק י הלכה א
[ב] בפ"ב דמסכת סופרים עירב האותיות ... אל יקרא בו.

[ביקורת תהיה]

במסכת סופרים מדובר בחילק תיבה אחת לשתים, ולא בחיבר שתי תיבות זו לזו.

[בקרו טלה]

במסכת סופרים מדובר בחילק תיבה אחת לשתים, ולא בחיבר שתי תיבות זו לזו.

אני מקנא במדת הבטחון שיש לך

[ביקורת תהיה]

במסכת סופרים הדפוסה בש"ס הנוסח הוא: מניחין בין שם לשם (=בין תיבה לתיבה) כדי שיהיו ניכרין, ובאותיות כדי שלא יהו מעורבבין. אם עירב את האותיות או שהפסיק באמצע השם – אל יקרא בו. וכן פירש בנחלת יעקב (בפרק ג): ר"ל שלא הפריד האותיות שיהיו מוקפות גויל, אלא שעירב אות לחברתה – אל יקרא בה.
אדרבה, הפירוש שבמקרא סופרים נשמע מחודש, כי בפשטות משמע ד'עירב את האותיות' קאי א'בין אות לאות' ולא א'בין תיבה לתיבה'.

[בקרו טלה]

-

[ביקורת תהיה]

ואיכא לפרושי סוגיא דגמרא פסחים איפכא, והכי עיקר:
הסופרים היו נוהגים לתת מרווח בתוך מלה מורכבת ולהפסיק בין שני החלקים המרכיבים אותה, על אף היותה מלה אחת בלבד. לדוגמה: 'לְדָן אֲחִי עֶזֶר בֶּן עַמִּי שַׁדָּי'.
במה דברים אמורים? בשיטה אחת; אבל בשתי שיטות, דהיינו לכתוב החלק האחד בסוף שורה זו, והחלק השני בתחילת השורה שלאחריה - לא.
המלים הנדונות בסוגיא דידן אף הן היו נכתבות עם מרווח באמצע: 'הללו יה', 'כס יה', 'ידיד יה', 'מרחב יה'; וזהו שורש המחלוקת בכל אחת מהן אם מלה אחת היא או שתי מלים.
מעתה, בבואנו ללמוד מספר התהלים של רבי חייא את דעתו בענין 'הללו יה', לא היה ניתן להוכיח כלום מכך שבכל המקומות שבספר 'הללו יה' נחלקה לשתים, שכן גם מלה אחת נכתבת בשתים, ורק המקום שבו 'הללו' ו'יה' נכתבו בשתי שורות הוא אשר הוכיח כי 'הללו יה' שתי מלים הן.
ולפי זה, מה שאמר רב 'ידידיה נחלק לשנים', אין הכוונה לשתי תיבות, אלא כלומר, לשתי שיטות.

[ביקורת תהיה]

מנהג הסופרים לחלק מלה מורכבת לשתים מפורש בפרק אלו טרפות. דהכי אמרינן התם:
מִדְּפָסֵיק לְהוּ סָפְרָא (ל'בת היענה') בְּתַרְתֵּי תֵּיבוֹת שְׁמַע מִינָּהּ תְּרֵי שֵׁמוֹת נִינְהוּ. אֶלָּא מֵעַתָּה, 'כְּדָר לָעוֹמֶר' דְּפָסֵק לְהוּ סָפְרָא בִּתְרֵי, הָכִי נַמֵּי דְּתַרְתֵּי שְׁמֵי נִינְהוּ. אָמְרִי, הָתָם בִּשְׁתֵּי תֵּיבוֹת פָּסֵיק לְהוּ, בִּשְׁנֵי שִׁיטִין לָא פָּסֵיק לְהוּ, אֲבָל הָכָא אֲפִילּוּ בִּשְׁנֵי שִׁיטִין נַמֵּי פָּסֵיק לְהוּ:

העולה מן האמור: מלה מורכבת, אף על פי שמלה אחת היא, יש לו לסופר להפסיקה באמצע, אך לא לחלקה לשתי שורות.
אך הרמב"ם פוסק על פי מסכת סופרים: הִרְחִיק אוֹת מֵאוֹת עַד שֶׁתֵּרָאֶה הַתֵּבָה כִּשְׁתֵּי תֵּבוֹת – הֲרֵי זֶה פָּסַל עַד שֶׁיְּתַקֵּן.

[ביקורת תהיה]

שו"ע יו"ד הלכות ספר תורה: ואם הרחיק בין האותיות עד שהתיבה נראית כשתים – פסול.
שו"ע אהע"ז הלכות גיטין: אין פוסקין שם האיש ולא שם האשה בשני שיטין, אבל בשטה אחת - אפשר שפוסקין קצת שמות שסובלין כן, דומיא דכדר לעומר (וכן עמנו אל).
בספר תורה אף בדיעבד פסול, ובגט אף לכתחילה פוסקין – הא כיצד?
וביותר מפליאים דברי הרמ"א שהוסיף וז"ל: ואם כתב תיבה אחת – לא הפסיד.
ומצוה ליישב.