כל מלקטי ענייני צוואת ריה"ח מציינים שהמהרם מינץ סימן עט כתב על צוואות ריהח שהן לא נתפשטו, ורובן בטילות.
כך כותב הגרע"י בכמה מקומות ביבי"א.
לא מצאתי את זה במהרם מינץ ויש לי תחושה שאחד טעה וכולם העתיקו ממנו, והטעות היא על התשובה הזאת:
שו"ת מהר"ם מינץ סימן סג (ב)
ירבו שלומים, כטיפי ימים ונחלים, אל שני מאורות הגדולים, אשר ביום ובלילה מושלים, אחר כל חפצם המעולים, נשיא נשיאי הלוי מהר"ר זעליקמן ס"ל שי', והאלוף מהר"ר מאן, שי'. נודיע לטיבותייכו, אשר לפני כמה ימים, כתבו לנו האלופים מהר"ן עפשטיין ומהרר"ם מינץ הלוי שי', איך אשר תקנתם תקנות גדולות שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בו, וגם גזרת' גזירות ועונשי' על כל סביבותיכם לקיימם ולקבלם. וכתבו איך שאותה תקנות נעשו בלתי רצונם, וגם בלתי רצון כמה וכמה נכבדים ופרנסים, קהילות מעגנץ, ווירמש פרנקפורט אופנהיים, אשר מעולם לא רצו ליכנס בהם כלל, צורחים מתחילה ועד סוף, וגם עוד היום דלא ניחא להן בהך תקנתא. גם האלוף מהר"ר וייביש שי', כתב כאשר קרא ושמע התקנות היה נבהל מאוד, ולא רצה לקבלם. ועל צבאו גיסי הוותיק הח"ר ליפמן שי', ועל צבאם ג' מדינות גליל התחתון, מדינת קלוני"א גוול"ך געל"ר, הכל עמדו וצווחו שלא לקבלם, ולא רצו ליכנס בהם. גם ראינו העתק פיתקא שכתב מהר"א לוריא ז"ל, שלא לומדי המדינה הסכימו, אלא אדרבה מקצתם מיחו בדבר, עם הסכמת אצילי ארץ ופרנסי המדינה, ואם יאמרו שלתקנת הקהילה נתכוונו, הלא תקנתם קלקלתם עכ"ל. חזו כמה גברא רברבא מסהידו על אילו תקנות דלא ניחא להם בהו, ויהבי טעמא להא מילתא, דילמא נפיק חורבה מיניה ח"ו. וכל אלו הימים החרשנו וציפינו דילמא עבדי רבנן שלומי בנייהו, להיות באגודה אחת ובצוותא דהדדי. אמנם לפי דעתינו אשר מידי יום יום מתגברות חולקי דיעות ביניהם, לא ראי זה כראי זה, וצד אינו שוה בהם, בהא מילתא דרמו ביה תיגרא. ומאחר שראינו עתה מקרוב העתקות שלהן כמ' הגאון מופת הדור ר"ג מהר"י נוישטט יצ"ו, והאלופים מהר"ר מיישטרלין יצ"ו, ומהר"י ברונא יצ"ו, אשר שקלו וטרו בהאי מילתא ועיינו בה שפיר, וכתבו לאו כל כמיניי'(ם) לכוף את שכנגד, לעשות ולקיים את התקנות האילו, גם לא חלו גזירות ועונשים דידכו, ולא יחילו עלייהו, לא על כלם ולא על מקצתם, ולא על יחידי, וכתבו ראיות וטעמים ע"ז, ונימוקים עמם, כאשר מסתמא ידעת' גם ראיתם.
ומעתה נחנו ח"מ, לא נוכל להשמט מלחוות גם דעתינו, כי חזינה דבתר רישא גופא אזיל, ובוחן לבבות יודע, כי כל כוונתינו לש"ש, כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל. ולפי דעתינו, דאינכם רשאים לכוף את אותו שכנגדיכם להכנס באותן תקנות, מאחר דלא נתרצו מתחילה, כדפסק מהר"ם בתשובתו, הא דקתני ורשאים בני העיר להסיע על קיצתם היינו מדעת כלם וקמל"ן דברובא בעלמ' בלא קניין הן הן הדברים הנקנים באמירה. ועוד מאחר דהני (חזני) [רוזני] עומדים וצווחים להיות צייתי דינא בבי דינא רבא דבנוישטט, או בב"ד אחת מקהילות הממוצעות לכם ולהם, באיזה שתחפיצו, וכי בזה לא יצאו י"ח, אפילו היו המיעוט כנגד רוב'. ועוד אפשר אם יעמדו למני' אותה שכנגדיכם וסביבותיכם, הממאנים בתקנתיכם, קרוב לודאי דאית להו רובה. גם שב גם ישיב אית בהו, בעלי תריסי' ומנהיגי הדור דלא מקבלי עלייהו לטותה דרבנן, ולהון לא נהירא ולא סבירא ואמרינן אדרבה איפכא מסתברא. ואיתא בתשובה רבי' יוסף ט"ע, לא מצינו שעיר אחת יכולה להטיל גזירה על עיר אחרת, לא משום רוב חכמה ולא משום רוב ממון או מניין, וכתב כללא דמילתא, אין לאילו כפייה על אילו כל עיקר, ואפילו מרובים וגדולים. וכתב במרדכי הארוך, תקנה שלא נתפשטה, והיה זמן ארוך מן התקנה שהיתה יכולה להתפשט, ואף על פי כן לא נתפשטה, ודאי נוכל להבין, דהאי לא פשטה משום דאין רוב הציבור יכולים לעמוד בו, להכי אפי' ב"ד קטן יכול לבטל, אפי' דברי ב"ד גדול, כדנפקא לן מקראי התם פ"ב דע"ז, דאמר רב אדא בר אהבה מאי קראה, במארה אתם נארים, ואותי אתם קובעים הגוי כולו. אי איכא גוי כולה כו' עכ"ל. ואילו התקנות, לא מיבעיא דלא נתפשטו, אלא אדרבא אפיקו עלייהו מעיקרא קול יללה ותלונה וצווחה ומיאנו מלקבלם. ועוד, מאחר דהרוב מן הקהילות, מגנ"ץ ווירמש ורנקבורט אופנהיים, וכמה וכמה טובי המדינה צווחו מתחילה ועד סוף, ומיאנו מלקבלם, מי יוכל להטיל עליהם לא גזירה ולא עונש. ואיתא בתקנת של צץ המטה, שלא ינדה הרב שום אדם, בלתי רשות הקהל, וגם הקהל לא ינדו בלתי רשות הרב, ואם יעברו הרב או הקהל אין לחוש לנידויי', ואם יסכימו שאר רבנים להרב, מ"מ אין נידויו נידוי עכ"ל. א"כ מאחר דהרוב תוך הקהילו' הם מנגד, א"כ לאו בני כפייה ועשייה נינהו במידי דיהבי טעמא למילתא.
האם טעיתי?