עשיית מעשה מלאכה במקום שהזמן חול כאשר התוצאה במקום שהזמן קודש

[ביקורת תהיה]

העושה מלאכה באופן שהמעשה נעשֶׂה במקום שהזמן חול אך התוצאה יוצאת במקום שהזמן קודש, כגון המשדר מסמך במכשיר פקס מארץ לארץ, שבפועל ידיו כאן נעשית מלאכה שם – כלום יש בכך נדנוד עבירה?

[דרומי]

הגר"א לנדא שליט"א (אחיו של הגרמי"ל שליט"א) כתב על זה פעם פלפול ארוך. בערך לפני כ-20 שנה, בקובץ שנקרא 'פלפול התמימים' או משהו כזה.

[דרומי]

וכמדומה שגם בספר בשם 'פרדס שלום' (וולפא) מדבר בזה הרבה.

[קראקובער]

הגר"א לנדא שליט"א (אחיו של הגרמי"ל שליט"א) כתב על זה פעם פלפול ארוך. בערך לפני כ-20 שנה, בקובץ שנקרא 'פלפול התמימים' או משהו כזה.

מתמם עם תמימים.. יש צד בעולם שזה אסור?

[דרומי]

אם משלוח הפקס הוא לצורך האדם שנמצא כעת במקום שאצלו כבר שבת - יש צד שזה אסור, מצד שאומרים שלוחו של אדם כמותו (לחומרא), וידו של השולח כידו של זה שמקבל את הפקס. למסקנה כפי הזכור לי התירו את זה (אין לי הספרים לפניי).

[אוצר החכמה]

חומרא עצומה החמרת עלינו.
פועל שעושה מלאכה עבור בעה"ב במוצ"ש כאן ובעה"ב נמצא בארה"ב עובר איסור?

[דרומי]

כמו שכתבתי, אני לא בסוגיא ולא זוכר בדיוק את הפרטים. יסוד הדברים הוא בשועה"ר קונטרס אחרון לסימן רסג אות ח, וז"ל שם: "הא קיי"ל שלוחו של אדם כמותו, וידו כידו, והרי זה כעושה בעצמו".

[הורודנאי]

אם משלוח הפקס הוא לצורך האדם שנמצא כעת במקום שאצלו כבר שבת - יש צד שזה אסור, מצד שאומרים שלוחו של אדם כמותו (לחומרא), וידו של השולח כידו של זה שמקבל את הפקס. למסקנה כפי הזכור לי התירו את זה (אין לי הספרים לפניי).

א. לדבריך זר ששלח כהן להקריב ייחשב כאילו הזר הקריב והוי איסור זר, וכן להפך כהן ששלח זר להקריב לא יהיה איסור, והדבר פשוט דשליחות מעשה אין משמעותה שהפעולה הפיזית שעשה השליח תחשב שעשה המשלח, אלא שהפעולה שעשה השליח מיוחסת למשלח, היינו כהן ששלח זר להקריב, ודאי נעשתה עבירה של הקרבת זר, אלא שאם יש שליח לדבר עבירה העבירה מיוחסת לכהן שמחשבים שהכהן עשה הקרבת זר.
ועיין בשערי ישר שכתב דבשליחות לקנין אם משך השליח לרשותו אינו יכול עי"ז לקנות למשלח, דמייחס למשלח הכנסה לרשות השליח, וצריך הכנסה לרשות הקונה, וכן אם משך השליח לרשות המשלח לא קונה, דאין פה מעשה שראוי לקנות למשלח, וכל היסוד של שליחות מעשה לא לשנות את משמעות העשיה אלא משמעויות שקיימות לולי השליחות נתן לייחס למשלח.
ב. מה המקור שלחומרא אמרינן שליחות לדבר עבירה.

ובנוגע לנידון דידן פשיטא שאפי' ריח קל של איסור אין בו.

[הצעיר באלפי]

יש תשובה ארוכה בשו"ת ארץ צבי להרב מקוזיגלוב זצ"ל בענין זה, ומסיק להקל כל שהעושה מלאכה עושהו בהיתר ודו"ק.

[דרומי]

ברור שהמתירים יש להם על מה שיסמוכו, כי הרבה פוסקים סוברים שאין שליחות בזה וכו'. אולם לדעת שועה"ר אין הדברים פשוטים, וכמו שכתבתי.

[מצאתי את דברי הרב לנדא הנ"ל ב'פלפול התמימים' כרך יט ע' 110 ואילך. ושם ציין שבשו"ת מנחת יצחק נגע בזה].

[להבין]

מצורף סיכום הנושא

[בן ראובן]

אם משלוח הפקס הוא לצורך האדם שנמצא כעת במקום שאצלו כבר שבת - יש צד שזה אסור, מצד שאומרים שלוחו של אדם כמותו (לחומרא), וידו של השולח כידו של זה שמקבל את הפקס. למסקנה כפי הזכור לי התירו את זה (אין לי הספרים לפניי).

זו שאלה שונה לחלוטין מזו שהועלתה. לפי סברא (תמוהה) זו, גם משלוח פאקס בחול למקום שהוא חול אסור, אם הוא לצורך אדם שאצלו עכשיו שבת.

[ביקורת תהיה]

ומענין לענין באותו ענין:
יש לו חמץ בארבעה עשר לאחר חצות באזור שעדיין לא הגיע חצות היום -
האם יכול להשביתו?
האם מותר לו לשחוט את הפסח?

[הפשוט בפשטותו]

העושה מלאכה באופן שהמעשה נעשֶׂה במקום שהזמן חול אך התוצאה יוצאת במקום שהזמן קודש, כגון המשדר מסמך במכשיר פקס מארץ לארץ, שבפועל ידיו כאן נעשית מלאכה שם – כלום יש בכך נדנוד עבירה?

מאי שנא מזורע ביום חול וההשרשה היא בשבת?

[נושא ספרים]

אם משלוח הפקס הוא לצורך האדם שנמצא כעת במקום שאצלו כבר שבת - יש צד שזה אסור, מצד שאומרים שלוחו של אדם כמותו (לחומרא), וידו של השולח כידו של זה שמקבל את הפקס. למסקנה כפי הזכור לי התירו את זה (אין לי הספרים לפניי).

א. לדבריך זר ששלח כהן להקריב ייחשב כאילו הזר הקריב והוי איסור זר, וכן להפך כהן ששלח זר להקריב לא יהיה איסור, והדבר פשוט דשליחות מעשה אין משמעותה שהפעולה הפיזית שעשה השליח תחשב שעשה המשלח, אלא שהפעולה שעשה השליח מיוחסת למשלח, היינו כהן ששלח זר להקריב, ודאי נעשתה עבירה של הקרבת זר, אלא שאם יש שליח לדבר עבירה העבירה מיוחסת לכהן שמחשבים שהכהן עשה הקרבת זר.
ועיין בשערי ישר שכתב דבשליחות לקנין אם משך השליח לרשותו אינו יכול עי"ז לקנות למשלח, דמייחס למשלח הכנסה לרשות השליח, וצריך הכנסה לרשות הקונה, וכן אם משך השליח לרשות המשלח לא קונה, דאין פה מעשה שראוי לקנות למשלח, וכל היסוד של שליחות מעשה לא לשנות את משמעות העשיה אלא משמעויות שקיימות לולי השליחות נתן לייחס למשלח.
ב. מה המקור שלחומרא אמרינן שליחות לדבר עבירה.

ובנוגע לנידון דידן פשיטא שאפי' ריח קל של איסור אין בו.

ההורודנער הזה הוא חתיכת למדן...! הארת את עיני והבהרת את הדיון!

[ביקורת תהיה]

מן הענין לצטט מתוך דברי הרדב"ז בתשובותיו (ח"א סימן עו):
שאלת ממני אודיעך דעתי בענין השבת, כי יש חילוק גדול בין השוכנים במזרח לשוכנים במערב, ונמצא שמה שהוא לאלו שבת הוי לאלו חול.
תשובה: דע כי שאלה זו נבוכו בה רבים ונכבדים, אבל אודיעך דעתי בה. דע כי השבת נמסרה לכל אחד מישראל, שנאמר כי אות הוא ביני וביניכם, וכמו שאות הברית הוא לכל אחד ואחד כן השבת נמסר לכל אחד ואחד; וכיון שהשבת נמסר לכל אחד, בכל מקום שהוא – מונה ששה ימים ובסוף הששה עושה שבת, שהוא זכר למעשה בראשית, שנאמר כי ששת ימים עשה ה' וגו'; שאם אין אתה אומר כן, אפילו בארץ ישראל יש חילוק קצת, ואפילו בעירות הסמוכות יש חילוק בזה בין טבריה לציפורי. אלא מאי אית לך למימר, כי השבת ניתן לכל אחד כפי מקומו אשר הוא דר בו, לפי שכבר נשלמו במקומו ששה הקפים שלמים, ונכנס השביעי לקודם קודם ולמאוחר מאוחר...
למדנו מדחייבוהו (למהלך במדבר) לקדש שביעי, משמע דלכל אחד נמסר לעשות זכר למעשה בראשית, כל חד וחד כי אתריה...
ולדעת כולם, השוכנים בקצה המזרח השבת להם קודם לשוכנים במערב, ונמצאו אלו מותרים במלאכה בזמן שאלו אסורים. אלא צריכים אנו לומר, כי השבת ניתן לכל אחד מישראל כפי מקומו, שימנה ששה ימים שלמים וישבות בשביעי, ובזה יש זכר למעשה בראשית.

[עזריאל ברגר]

מן הענין לצטט מתוך דברי הרדב"ז בתשובותיו (ח"א סימן עו):
שאלת ממני אודיעך דעתי בענין השבת, כי יש חילוק גדול בין השוכנים במזרח לשוכנים במערב, ונמצא שמה שהוא לאלו שבת הוי לאלו חול.
תשובה: דע כי שאלה זו נבוכו בה רבים ונכבדים, אבל אודיעך דעתי בה. דע כי השבת נמסרה לכל אחד מישראל, שנאמר כי אות הוא ביני וביניכם, וכמו שאות הברית הוא לכל אחד ואחד כן השבת נמסר לכל אחד ואחד; וכיון שהשבת נמסר לכל אחד, בכל מקום שהוא – מונה ששה ימים ובסוף הששה עושה שבת, שהוא זכר למעשה בראשית, שנאמר כי ששת ימים עשה ה' וגו'; שאם אין אתה אומר כן, אפילו בארץ ישראל יש חילוק קצת, ואפילו בעירות הסמוכות יש חילוק בזה בין טבריה לציפורי. אלא מאי אית לך למימר, כי השבת ניתן לכל אחד כפי מקומו אשר הוא דר בו, לפי שכבר נשלמו במקומו ששה הקפים שלמים, ונכנס השביעי לקודם קודם ולמאוחר מאוחר...
למדנו מדחייבוהו (למהלך במדבר) לקדש שביעי, משמע דלכל אחד נמסר לעשות זכר למעשה בראשית, כל חד וחד כי אתריה...
ולדעת כולם, השוכנים בקצה המזרח השבת להם קודם לשוכנים במערב, ונמצאו אלו מותרים במלאכה בזמן שאלו אסורים. אלא צריכים אנו לומר, כי השבת ניתן לכל אחד מישראל כפי מקומו, שימנה ששה ימים שלמים וישבות בשביעי, ובזה יש זכר למעשה בראשית.

ובסגנון "קבלי" יותר נכתבו דברים דומים בשו"ע אדה"ז מהדו"ת (סימן א סעיף ח אם אינני טועה).

אבל מה אפשר ללמוד מזה לעניננו - אינני יודע.

[בן ראובן]

מן הענין לצטט מתוך דברי הרדב"ז בתשובותיו (ח"א סימן עו):
שאלת ממני אודיעך דעתי בענין השבת, כי יש חילוק גדול בין השוכנים במזרח לשוכנים במערב, ונמצא שמה שהוא לאלו שבת הוי לאלו חול.
תשובה: דע כי שאלה זו נבוכו בה רבים ונכבדים, אבל אודיעך דעתי בה. דע כי השבת נמסרה לכל אחד מישראל, שנאמר כי אות הוא ביני וביניכם, וכמו שאות הברית הוא לכל אחד ואחד כן השבת נמסר לכל אחד ואחד; וכיון שהשבת נמסר לכל אחד, בכל מקום שהוא – מונה ששה ימים ובסוף הששה עושה שבת, שהוא זכר למעשה בראשית, שנאמר כי ששת ימים עשה ה' וגו'; שאם אין אתה אומר כן, אפילו בארץ ישראל יש חילוק קצת, ואפילו בעירות הסמוכות יש חילוק בזה בין טבריה לציפורי. אלא מאי אית לך למימר, כי השבת ניתן לכל אחד כפי מקומו אשר הוא דר בו, לפי שכבר נשלמו במקומו ששה הקפים שלמים, ונכנס השביעי לקודם קודם ולמאוחר מאוחר...
למדנו מדחייבוהו (למהלך במדבר) לקדש שביעי, משמע דלכל אחד נמסר לעשות זכר למעשה בראשית, כל חד וחד כי אתריה...
ולדעת כולם, השוכנים בקצה המזרח השבת להם קודם לשוכנים במערב, ונמצאו אלו מותרים במלאכה בזמן שאלו אסורים. אלא צריכים אנו לומר, כי השבת ניתן לכל אחד מישראל כפי מקומו, שימנה ששה ימים שלמים וישבות בשביעי, ובזה יש זכר למעשה בראשית.

ובסגנון "קבלי" יותר נכתבו דברים דומים בשו"ע אדה"ז מהדו"ת (סימן א סעיף ח אם אינני טועה).

אבל מה אפשר ללמוד מזה לעניננו - אינני יודע.

אפשר ללמוד מזה דבר גדול (וכמובן צריך מקור יותר ברור לחידוש הזה), שהגדרת הזמן בכל מקום היא לפי יומו ושעתו, ולא לפי הסימולטניות שלו לזמן במקום אחר. ולפי זה גם אם נאמר שיש דין שליחות לחומרא כשעושה מלאכה בחול לצורך מי שעכשיו אצלו שבת, הרי זה כאילו המשלח עשה את המלאכה בחול שלו ולא בשבת.

[אוצר החכמה]

אני לא יודע מה מצאתם בקטע הזה ברדב"ז. הוא כותב את מה שפשוט כביעתא בכותחא לכל אחד מאיתנו. אבל לא היה פשוט בזמנו. שכששבת בארה"ב כאן חול ושכאן שבת יכול להיות חול שם. בזמנו ההבנה הפשוטה היתה ששבת נכנסת ברגע אחד בכל מקום בעולם וההבנה שזה לא כך שלנו היא ברורה לא היתה פשוטה בכלל (אנשים שאלו מתי שבת בשמים?).
לכן גם איני יודע איך אפשר להוציא מסקנה לדיון שליחות שאינה פשוטה גם בלעדי דבריו.

[ביקורת תהיה]

מן הענין לצטט מתוך דברי הרדב"ז בתשובותיו (ח"א סימן עו).

ובסגנון "קבלי" יותר נכתבו דברים דומים בשו"ע אדה"ז מהדו"ת (סימן א סעיף ח).
אבל מה אפשר ללמוד מזה לעניננו - אינני יודע.

כמדומה ששני הנביאים לא נתנבאו בסגנון אחד, כי זה לשון אדמוה"ז שם:
קדושת שבת ויום טוב הוא למעלה מגדר המקום והזמן, רק שמאיר למטה לכל מקום ומקום בזמנו הראוי לו. וזהו גם כן הטעם ששורה קדושה עליונה בחוץ לארץ ביום טוב שני של גליות. ולכן גם בני ארץ ישראל הבאים לחוץ לארץ חייבים בקדושת היום אף שדעתם לחזור.
לעומת זאת לשון הרדב"ז הוא: השבת נמסר לכל אחד ואחד, וכיון שהשבת נמסר לכל אחד, בכל מקום שהוא – מונה ששה ימים ובסוף הששה עושה שבת.
ונראה כי שתי שיטות לפנינו, שיתכן ויש להן השפעה על הנידון שלנו.
שיטת הרדב"ז: קדושת השבת שורה על כל אחד ואחד מישראל באופן אישי על פי מקומו. הנגזר מכך, אם קדושת השבת אינו שורה עליו מפאת מקומו – אין שום מניעה שיעשה מלאכה במקום אחר אע"פ ששם הוא יום שבת.
שיטת אדמוה"ז: קדושת היום שורה בכל מקום ומקום על פי זמנו. הנגזר מכך, גם בן מקום אחר מחויב בקדושת היום השורה במקום ההוא, ויתכן כי אסור לו לעשות בו מלאכה אף שהוא אישית נמצא במקום אחר.

[ביקורת תהיה]

אינני יודע מה מצאתם בקטע הזה ברדב"ז. הוא כותב את מה שפשוט כביעתא בכותחא לכל אחד מאיתנו, אבל לא היה פשוט בזמנו. שכששבת בארה"ב כאן חול, וכשכאן שבת יכול להיות חול שם. בזמנו ההבנה הפשוטה היתה ששבת נכנסת ברגע אחד בכל מקום בעולם, וההבנה שזה לא כך שלנו היא ברורה לא היתה פשוטה בכלל (אנשים שאלו מתי שבת בשמים?).

מלשון השאלה נראה כי ידוע ידעו היטב שיש חילוק גדול בין השוכנים במזרח לשוכנים במערב, אלא שהציק לו לשואל כי 'נמצא שמה שהוא לאלו שבת הוי לאלו חול'. והרדב"ז מאשר כי אכן השאלה היא שאלה, ורבים ונכבדים נבוכו בה.
מהי המצוקה ומהי המבוכה – תְּהִיָּה.

[אוצר החכמה]

הבעייה יותר גדולה וכבר עלה הנושא הזה כאן פעם בויכוח ארוך שהיה לי.
אם נבין כפי שאתם מבינים, אם ריפא הרדב"ז את בעיית השבת על ידי שהגדיר אותה כאישית מה עם ימי החודש המשתנים איך פסח בט"ו לאלו ולא לאלו.
אבל לפי הבנתי לא קשה. כי השואלים ידעו שיש שינוי אבל לא יכלו לקבל את זה והרדב"ז השיב שכן הוא כהבנתינו אנו ומה שכתב על השבת הוא דוגמא לרעיון הכללי.

[ביקורת תהיה]

ברוח דבריו של הרדב"ז כותב בעל 'אמרי אמת' מגור, וז"ל:
נסתפקתי במי שמבדיל אחר יו"כ, ואח"כ עף בגמלא פרחא או באויר למקום שעודנו יום, אם ענוש כרת כשאכל שם, וכן אחר יציאת הכוכבים בשביעי של פסח (בא"י) כשפורח למקום ששם עוד החמה זורחת, אם חייב כרת באוכל שם חמץ.
ונראה כיון שכבר קיים מ"ש מערב עד ערב תשבתו שבתכם, וכן עד יום האחד ועשרים לחודש בערב, אם כן מן התורה אינו מחויב יותר. (פסקי תשובה ח"ג – אגה"ק מכ"ק אדמו"ר גאון קדוש ישראל רשכבה"ג מרן שליט"א מגור)

[ביקורת תהיה]

יש לו חמץ בארבעה עשר לאחר חצות באזור שעדיין לא הגיע חצות היום, האם יכול להשביתו?

הענין נדון בפרוטרוט בספרי השו"ת, עיין עליהם בפסקי תשובות סימן תמג.

[לבי במערב]

כמדומה ששני הנביאים לא נתנבאו בסגנון אחד, כי זה לשון אדמוה"ז שם:
קדושת שבת ויום טוב הוא למעלה מגדר המקום והזמן, רק שמאיר למטה לכל מקום ומקום בזמנו הראוי לו. וזהו גם כן הטעם ששורה קדושה עליונה בחוץ לארץ ביום טוב שני של גליות. ולכן גם בני ארץ ישראל הבאים לחוץ לארץ חייבים בקדושת היום אף שדעתם לחזור.
לעומת זאת לשון הרדב"ז הוא: השבת נמסר לכל אחד ואחד, וכיון שהשבת נמסר לכל אחד, בכל מקום שהוא – מונה ששה ימים ובסוף הששה עושה שבת.
ונראה כי שתי שיטות לפנינו, שיתכן ויש להן השפעה על הנידון שלנו.
שיטת הרדב"ז: קדושת השבת שורה על כל אחד ואחד מישראל באופן אישי על פי מקומו. הנגזר מכך, אם קדושת השבת אינו שורה עליו מפאת מקומו – אין שום מניעה שיעשה מלאכה במקום אחר אע"פ ששם הוא יום שבת.
שיטת אדמוה"ז: קדושת היום שורה בכל מקום ומקום על פי זמנו. הנגזר מכך, גם בן מקום אחר מחויב בקדושת היום השורה במקום ההוא, ויתכן כי אסור לו לעשות בו מלאכה אף שהוא אישית נמצא במקום אחר.

לא זכיתי להבין כוונת כת"ר [ובפרט בשורה האחרונה "ויתכן כי אסור" וכו'. הלא את זה בא אדה"ז לאפוקי, דאף שהוא בן מקום אחר, כיון שנמצא עתה במקום שבו שורה קדושת שבת - ה"ה אסור במלאכה*].
טרם אכלה, ואציעה שאלתי לפני חו"ר אתרא קדישא הדין: מפ"מ לא נימא לשיטת הרדב"ז שהיא ספירה לכאו"א כפי שעותיו - ונמצא דמי שטס מא"י לארצה"ב באמצע השבוע יכניס שבתו כ-5 שעות מאוחר יותר (כפי חשבון השעות שהפסיד בטיסתו מהכא להתם), ומי שטס מארצה"ב לאהקת"ו יכניס שבתו כ-5 שעות מוקדם יותר (כפי חשבון השעות ש"הרויח" בטיסתו).
וי"ל בזה, שאין כוונתו שכאו"א ימנה לעצמו את ימי השבוע (כבספה"ע**) - כ"א שלכל מקום ומקום יש חשבון השבוע דידי'***. והן הן הדברים שכ' אדה"ז, רק שכתבן ע"ד הקבלה - שבכל מקום מאירה קדושה העליונה לפי זמנו.
ואפשר דהאמור לעיל אינו אלא דברים פשוטים, ואני לא באתי אלא כדן בקרקע לפני חכמים וגדולים הימני.
________________________________________________________________________
*) שם הנידון שונה - בנוגע ליו"ט שני ש"ג, שכיון שכל עצמו של החיוב הוא מחמת ההארה המאירה במקום ההוא - לכן מתחייבים בקדושתו גם בני א"י (בהיותם בח"ל), אף שמצד החיוב (ביו"ט) אין לחייבם. ואכ"מ.
**) וכמו שכבר עורר בזה כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, שהעובר את קו התאריך בימי ספה"ע - נכנס לספק איזה יום עליו למנות מעתה, ונפק"מ אף לקביעות חה"ש (שקביעותו כימי ספה"ע דכאו"א).
***) עוד י"ל, שקביעת יום בנידו"ז היא לפי השקיעה. וכיון ששקעה עליו חמה, אף אם לא עבר בינתיים כ"ד שעות - עבר בזה יום א', ונכנס יום ב' (אף אי נימא דמונה הוא לעצמו). וצ"ע לפ"ז במי שלא שקעה עליו, וגם ל"מ כן בד' הרדב"ז שחוזר כמ"פ שתלוי במקום בו נמצא. ומשו"ה כתבתי זה רק בשוה"ג.