"למד מאהבה וסוף הכבוד לבא" - קבלת משרה תורנית בהיתר

[טוב וחסד]

על פי חז"ל האומרים: "לא יאמר אדם: אקרא שיקראוני חכם...", אלא "למד מאהבה וסוף הכבוד לבא", כלומר שלא ילמד כדי להתפרנס מהלימוד, אלא צריך ללמוד מאהבה ללא מטרה חיצונית, מדוע הוסיפו בהמשך "סוף הכבוד לבא"? האם מכאן ניתן להוכיח להתפרנסות מהתורה בהיתר

[יהודי טבעי]

לא הוסבר כיצד ניתן ללמוד מכאן היתר לפרנסה

לעצם הדבר יש לבאר הלשון 'וסוף הכבוד לבא', שהכוונה שאף שהרי בוודאי ראוי שעל ידי עשיית טוב יבוא שכר טוב, וכן בתורה יש הבטחות טובות כמו אם בחוקותי והיה אם שמוע וכו'. ועל זה אומר שהדבר הזה יבוא מאליו, אבל אין לאדם לעסוק במצוות עבור מטרה זו, אלא אמת הוא שיבוא הטוב בסופו של דבר. משום שכן ראוי.

[טוב וחסד]

כי לכאורה מדוע הוצרכה הגמ' לסיים ש"סוף הכבוד לבא", מה תועלת יש בזה שהרי בין כה וכה מחויב לעשות כן בין אם הכבוד יבוא או לא? מכאן שעל אף הידיעה שהפרס יגיע - כל עוד לא עובדים עבורו, "עשה מאהבה וסוף הכבוד לבוא", אין בכך בעיה

[ממרומי היער]

אולי הפשט בזה לומר שהרי ראוי לתלמיד חכם להיות מכובד בעיני הבריות מפני כבוד התורה, והיינו אומרים אולי כשם שחובה עליו להתלבש כראוי לכבוד תלמיד חכם, כך יהיה עליו לדאוג לכבודו ועל כבודו, ולכך אומרים לו: אתה תלמד כמה שאתה יכול - וסוף הכבוד לבוא, הוא כבר יבוא לבד מבלי שיקראו לו!

והרי הדברים ברורים ביותר שהתמידי חכמים המוערכים באמת הם אלה אשר אינם דואגים לכבודם, ואילו הדואגים לכבודם לא ימלט שישימו לב לזה ואז הבזיון והזלזול בעיני אחרים הם גדולים עד למאד.