במסכת מגילה כד, א נחלקו חכמים ורבי יהודה בסומא שלא ראה מאורות מימיו האם פורס על שמע, דהיינו מברך ברכת יוצר אור. ועיין באחרונים שהקשו מדוע רבי יהודה פוטר דווקא מי שלא ראה מאורות מימיו.
וכבר דיברו בעניין אולם ברצוני לחדד בסברא אולי מחודשת שסומא שלא ראה מאורות מימיו, לא רק שאינו נהנה מן האור ולא יודע איך זה נראה, אלא כלל אין לו מושג שחסר לו משהו, ואין לו כלל מושג במהות מציאות האור, וככל שילמד ויסבירו לו, אין לו שום כלים להבין במה מדובר, אלא ידיעה תיאורטית בעלמא שיש חוש שניתן להרגיש בו דברים רחוקים, וממילא ס"ל לר"י דאין שייך כלל לברך על זה, ואע"פ שאנשים יכולים בעת האור לסייע בידו, אבל אינו מבין כלל על מה מברך (ועיין ריטב"א שם).
ובזה מבואר מה שהשוו שם בגמרא שהשיבו לו רבנן הרבה צפו לדרוש במרכבה ולא ראו אותה מימיהם, שלכאורה אין מובן מה ההשוואה, שאף שדרשו במרכבה, אבל מה שייך ברכה על זה. ולפי האמור, הוכיחו חכמים ממה שדרשו שיש מציאות לדעת עניינים אף שאין לאדם מושג במהותם, אבל כיון שמשיג עניינם באופן תיאורטי זו גם נקראת ידיעה.
וראה שם המשך הסוגיא שרבי יהודה השיב להם שלגבי ברכה צריך הנאה, ונראה שאין הכוונה שצריך הנאה, שהרי זו ברכת השבח ולא ברכת הנהנין, ועוד שאם היה צריך הנאה אין הבדל בין ראה מאורות מימיו ללא ראה. אלא הכוונה שלגבי ברכה צריך ידיעה שיש לה משמעות ממשית כלפיו, ואם ראה מאורות אפילו בילדותו מבין על מה מדובר, ואם לא ראה אינו משיג כלל רק כידיעה בעלמא. ורבנן שם השיבו לו שבכל זאת נהנה במאורות שרואין אחרים שיורוהו הדרך אשר ילך (וכן נפסק בשו"ע אורח חיים סימן סט). ולכן יש משמעות לברכה כלפיו אף שאינו יכול להשיג מה בדיוק היא האורה, אך בעיקר הדבר גם רבנן מסכימים שאין מקום לברך רק על דבר שיש לו משמעות מוחשית כלפיו.