עושה חדשות כתב:כשהכוונה לעיכובא, כמו פסוק ראשון של שמע או ברכה ראשונה של שמו"ע,
האם צריך לומר את המילה עצמה מתוך הכוונה הנכונה, דהיינו כוונה בשעת האמירה ממש,
או שאפשר לומר את המילה בסתם, ואז להתבונן במשמעותה,
ואולי אפילו לומר כמה מילים יחד ואז לעצור ולהתבונן במשמעותם.
יאיר כתב:עושה חדשות כתב:כשהכוונה לעיכובא, כמו פסוק ראשון של שמע או ברכה ראשונה של שמו"ע,
האם צריך לומר את המילה עצמה מתוך הכוונה הנכונה, דהיינו כוונה בשעת האמירה ממש,
או שאפשר לומר את המילה בסתם, ואז להתבונן במשמעותה,
ואולי אפילו לומר כמה מילים יחד ואז לעצור ולהתבונן במשמעותם.
יש בזה מחלוקת (איני זוכר את שמות החולקים אבל הדיעה הראשונה מובאת ב'סידור המפורש')
יש מי שאומר שצריך שכוונת המילה תחול על המילה ולכן יש לכוון קודם אמירתה
ויש מי שסובר לכוון לאחר אמירתה
ולפי מה שכתוב לכוון בק"ש ולהאריך בד' כדי שיכוון וימליך הקב"ה על ד' רוחות העולם, משמע (לפחות שם) שיש לכוון בזמן אמירת המילים.
תשובות והנהגות ח"ד סי' כח כתב:ברכת אבות בכוונה
בספר "לשכנו תדרשו" הביא בשם הגר"ח קניבסקי שליט"א חידוש דין להלכה, בשם החזו"א זצ"ל, שאם אמר ברכת אבות ולא כיוון בשעה שהוציא התיבות מפיו דהלכה היא שאין יכול לחזור, דיש לו עצה בזה, לחשוב עתה את כל נוסח "ברכת אבות" בלב ובדיעבד יוצאין בהרהר בלבו, ואף אם כבר גמר כל הברכה כל זמן שעדיין לא התחיל באתה גבור יכול עדיין לכוין בברכת אבות ויצא בזה ידי חובתו, וכן הדין בכוונת פסוק ראשון של ק"ש כל זמן שלא התחיל ברוך שם ע"ש.
וצריך לי עיון מהבאה"ל (ר"ס ק"א) דכתב לדקדק מהרשב"א דאסור לחשוב בדברים אחרים בין תיבה לתיבה אפילו יאמר אחר כך התיבות בכוונה, ומסתפק אפילו בדיעבד אי מהני ע"ש, וכ"ש כשגמר הברכה, אף שעדיין לא התחיל אתה גיבור שלא יועיל.
ונראה דיסוד חידושו של מרן זללה"ה אינו דהכוונה דהשתא מצטרפת עם האמירה דמעיקרא אלא דהכוונה דהשתא מועיל כאילו אמר השתא, דהרהור כדיבור דמי, ומיירי שיאמר אח"כ בהרהור את הברכה כולה, [ולא רק בהתיבות שלא כיון בהם], ומועיל בדיעבד דהרהור כדיבור דמי. וכן שמעתי עדות נאמנה כשהיה חסר אחד למנין ומצאו אחד שכבר התפלל, ציוה שיחזור בהרהור על הברכה ומועיל, וגם כאן כוונתו דבסוף אבות יהרהר את כל הברכה ויועיל וא"ש. (ובמק"א העליתי למעשה שבכל ספק ברכה דהלכה שאינו מברך היינו דוקא בדיבור בפה, אבל עכ"פ ידקדק להרהר ויצא אז מדין הרהור כדיבור דמי. וחידוש פלא כתב בשו"ת "אבני נזר" א"ח תמ"ט שאפילו בשומע יש דין ברכה לבטלה דשומע כעונה דמי ע"ש, ולא נראה כן בפוסקים, שוב ראיתי שאיהו גופא בסוף דבריו מצדד שאינו כן).
ולדברי החזו"א זצ"ל מצינו תקנה לדידן שאין מכוונים בתפלה, ומצוי שכבר במגן אבות עולה במחשבתו מחשבה זרה, אזי יש לו תקנה בסוף מגן אברהם לחזור בהרהור, וראוי לעורר על כך הואיל והבאה"ל הנ"ל פסל מחשבה זרה באמצע ברכה ראשונה אף בדיעבד, ובזה נמצא תקנה קצת. וכמה וכמה פעמים שהתפללתי אצל מרן הגאון מבריסק זצ"ל מצוי מאד אצלו שאמר מלך עוזר ומושיע ומגן והפסיק זמן לשקוע במחשבתו ואז גמר ברוך אתה ה' מגן אברהם, ואולי הטעם שבתוך הברכה כשמכוון למפרע מתקן כהנ"ל, אבל לא ידענו מחשבותיו, ואין לנו ללמוד מזה כלום.
אבל לדידי צ"ע מהבאה"ל שם בשם המ"א לצדד שלא מועיל תפילה בכוונת הלב לבד אם לא הוציא בשפתיו, ולפ"ז לא יועיל מה שחוזר אח"כ ומכוין בתיבות הברכה, וע"כ ראוי לכתחילה ליזהר מאד שלא להגיע לידי כך, ולכוין בברכת אבות כדבעי, ונראה דכדאי אפילו למהר קצת שלא ייכשל בהרהורים באמצע, והיכא דאינו מהרהר בדברים אחרים עדיף שעכ"פ יוצא בדיעבד, אף שאינו אומר כמצותה.
עושה חדשות כתב:כשהכוונה לעיכובא, כמו פסוק ראשון של שמע או ברכה ראשונה של שמו"ע,
האם צריך לומר את המילה עצמה מתוך הכוונה הנכונה, דהיינו כוונה בשעת האמירה ממש,
או שאפשר לומר את המילה בסתם, ואז להתבונן במשמעותה,
ואולי אפילו לומר כמה מילים יחד ואז לעצור ולהתבונן במשמעותם.
אמר רבי זירא, כל האומר שמע שמע - כאומר מודים מודים דמי. מיתיבי: הקורא את שמע וכופלה - הרי זה מגונה. מגונה הוא דהוי, שתוקי לא משתקינן ליה! - לא קשיא: הא - דאמר מילתא מילתא ותני לה, והא - דאמר פסוקא פסוקא ותני ליה. אמר ליה רב פפא לאביי: ודילמא מעיקרא לא כוון דעתיה, ולבסוף כוון דעתיה? - אמר ליה: חברותא כלפי שמיא מי איכא? אי לא כוון דעתיה מעיקרא - מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה.
עושה חדשות כתב:ויעויין עוד בדברי הגרש"ד זצ"ל כאן, עמוד קכה והלאה.
עושה חדשות כתב:
מאיר סובל כתב:ועוד כה"ג מבואר בפוסקים לגבי השוכח הזכרה, שאף אם סיים הברכה, כל עוד לא התחיל הברכה הבאה, יכול להזכיר ונחשב שהזכיר במקומה, לענין שאי"צ לחזור לראש, גם בהזכרות המחוייבות שחוזר בגללן בדיעבד.
משמע ומוכח שסוף הברכה נחשב להלכה כעצם הברכה.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 128 אורחים