פורום אוצר החכמה

עליתי על מונית וישבתי במושב האחורי ולנגד עיניי נגלה מטבע של 10 ש"ח. לכאורה 'הרי אלו שלו'. האמנם?

למה בעל המונית לא יקנה מדין 'חצר'?

בנערותי שמעתי ששואל שאלה זו הגאון רבי יהודה אריה דינר שליט"א [רב בית הכנסת דברי שיר, ב"ב] את מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, שאלה זו ממש.
ועלה בתוך הדברים הנושא, שזו חצר לבעל המונית. ומאידך, הוי חצר שאינה משתמרת.
ע"כ זכור לי.

למה אינה משתמרת? וכי אדם שיארח בביתו הרבה אורחים חצרו לא משתמרת בכך??
אולי יש לדון האם הנוסע שוכר את המונית וא"כ היא חצרו של הנוסע.

מונית במושבים מאחורי הנהג נחשב כאינה משמרת לו, וכמו שכתב הרא"ש לענין מצא בחנות שכל שאין לבעלים שליטה גמורה על הנעשה שם אין החצר קונה לו.
אלא שחושבני שישנם אופנים שיש לחוש שהוא באיסורא אתא לידיה של בעל המונית ונתחייב בהשבה, והוא כשנפל לנוסע בשעת מאוחרת בלילה ומיד לאחר הנסיעה סגר הנהג את המונית ובאותו הזמן הוא חצר המשתמרת והו"ל באיסורא אתא לידיה כך שהנוסע שימצא למחרת אסור לו לזכות בזה ועדין צ"ע.

באיסורא אתי לידיה של בעל המונית ונתחייב בהשבה? על מטבע של כסף שאין בו סימן? ואדם עשוי למשמש? האומנם?

ועוד, לדבריך, המוצא בחנות מן התיבה ולחוץ במקום שמסתובבים הקונים שאין לתלות שנפל מבעל החנות והרי אלו שלו, שנפסק שאין לבעל החנות קנין חצר בזה. יהיה דין לחלק בין מוצא באמצע או סוף היום, לבין מוצא בתחילת היום שיהיה מוכח שאבד אמש ובנתיים ננעלה החנות וזכה בעל החנות בקנין חצר. ולא זוכר מישהו שפוסק לחלק בין מוצא במשך היום למוצא בבוקר.

מונית לכאורה איננה חצר אלא כלי.

הדבר תלוי בשני מהלכים של הרא"ש בפרק אלו מציאות:

א. על הא ד'מצא בכותל ישן הרי אלו שלו' כתב הרא"ש וז"ל: וכי תימא תקנה ליה חצירו אחר שנתייאשו ישראל, לא עדיפא חצירו מידו, דאילו בא לידו קודם יאוש תו לא קני הואיל ובאיסורא אתא לידיה, הלכך חצירו נמי בכי האי גוונא לא קניא ליה.
ולפי זה גם בנידון דידן, הואיל והמטבע בא אל המונית קודם שמשמש האובד בכיסו, לא קניא ליה לבעל המונית, והרי הוא של המוצאו.

ב. על הא ד'מצא בחנות הרי אלו שלו' כתב הרא"ש וז"ל: וחצירו לא קנתה, דלא סמכה דעתיה כיון דרבים נכנסין ויוצאין. ואפילו איתיה בחנות לא מהני עומד בצד חצירו אלא היכא דמצי לשומרו ויכול לעכב שלא יטלוהו אחרים, אבל הכא כיון דלא ידע דאיתיה שם ורבים מצויין שם לא קניא ליה חצירו.
ולפי זה בנידון דידן, בעל המונית קנה את המטבע בקנין חצר, כי אין מונית בגדר מקום שרבים נכנסין ויוצאין, וגם כל שטח המונית נמצא תחת השגחתו ופיקוחו של בעל המונית.

מאיר סובל כתב:באיסורא אתי לידיה של בעל המונית ונתחייב בהשבה? על מטבע של כסף שאין בו סימן? ואדם עשוי למשמש? האומנם?

ועוד, לדבריך, המוצא בחנות מן התיבה ולחוץ במקום שמסתובבים הקונים שאין לתלות שנפל מבעל החנות והרי אלו שלו, שנפסק שאין לבעל החנות קנין חצר בזה. יהיה דין לחלק בין מוצא באמצע או סוף היום, לבין מוצא בתחילת היום שיהיה מוכח שאבד אמש ובנתיים ננעלה החנות וזכה בעל החנות בקנין חצר. ולא זוכר מישהו שפוסק לחלק בין מוצא במשך היום למוצא בבוקר.

סוגיא ערכוה היא בדברי הראשונים לענין מצא בחנות ושם מבואר שנחלקו הראשונים האם שייך באופן זה באיסורא אתא לידיה ואצטט לך את לשונו של המחנה אפרים הלכות מכירה - קנין חצר סימן ה
"מי שנפלו מעות בביתו של חבירו ומצאם חבירו אחר שנתייאשו הבעלים אי זכה בהם. ראיתי להרמב"ם ז"ל פט"ז מה' גזילה שכתב וז"ל המוצא מעות בחנות ומן התיבה ולחוץ הרי אלו של מוצאן ולמה לא תקנה החנות לבעליה לפי שאינה חצר המשתמרת ע"כ. אבל הראב"ד ז"ל פי' דה"ט דלא קנה לפי שבאה לו המציאה קודם יאוש וחצירו כידו וכן הוא דעת הרשב"א והר"ן, ורצו לו' משום דבאיסורא אתא לידיה כמבואר בנ"י, אבל הרמב"ם נרא' דס"ל דבחצר לא שייך לומר דבאיסורא אתא לידיה ולא אמרו הכי אלא כשבאו לידו דוקא דמשעה שבאו לידו נתחייב בהשבה והוי שומר שכר דבעליהם ונמצא דברשותו קיימא שהרי ידו של זה כיד הבעלים הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים. משא"כ כשנפלה בחצר דעדיין לא נתחייב זה בהשבה ואפילו בלאו דלא תוכל להתעלם מכיון דלא ידע בה הלכך כל שנתייאשו הבעלים אח"כ שפיר קנה ליה חצרו היכא דהוי חצר המשתמרת, וכן נראה מדברי הרמב"ן במלחמות פרק אלו מציאות גבי נטלה ע"מ לגוזלה וז"ל הצ"ל וזו כיון שנטלה לגוזלה ולא להשיבה הרי היא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש מטעם אבידה, דבשלמא היכא שנטלה בתורת אבידה ולא ע"מ לגוזלה קודם יאוש א"א לקנותה ביאוש מפני שידו כיד הבעלים ושומר שכר שלהם הוא הילכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים עכ"ל. וכן נראה מדברי התוס' פ' מרובה דף ס"ו ד"ה ה"נ כיון דמייאש וכו' שכתבו דיאוש בתר דאתא לידיה דלא מהני ה"ט הואיל וכבר נתחייב בהשבה" עכ"ל.

אריה מרדכי כתב:ישנם אופנים שיש לחוש שהוא באיסורא אתא לידיה של בעל המונית ונתחייב בהשבה, כך שהנוסע שימצא למחרת אסור לו לזכות בזה.

טעות! לעולם אין מתחייב בהשבה עד שימצאנו. ואדרבה, מהטעם דבאיסורא אתא לידיה זכה בו זה שמצאו ברשותו לאחר מכן.

ביקורת תהיה כתב:

אריה מרדכי כתב:ישנם אופנים שיש לחוש שהוא באיסורא אתא לידיה של בעל המונית ונתחייב בהשבה, כך שהנוסע שימצא למחרת אסור לו לזכות בזה.

טעות! לעולם אין מתחייב בהשבה עד שימצאנו. ואדרבה, מהטעם דבאיסורא אתא לידיה זכה בו זה שמצאו ברשותו לאחר מכן.

כעיקרון כלל הוא בידינו שאחר שבא החפץ באיסורא לידיו לא מועיל זכיה של אדם אחר וכפי שכתב הריטב"א ז"ל "ואפי' בא אדם אחר והחזיק בה אחר יאוש מיד המוצא קודם יאוש, לאו כלום".
ובעיקר דינו דנו גדולי האחרונים לתלות הדברר במחלוקת הראשונים בגדר באיסורא אתא לידיה אם הוא משום שהוא כשומר ובזה אתי שפיר דבריו או כשיטת התוס שנתחיב בהשבה ובזה י"ל שרק הוא נתחיב בהשבה אבל אחר יכול לזכות בזה [עיין בשיעורי ר' דוד בבא מציעא דף כא עמוד ב, ובשיעורי ר' שמואל בבא מציעא דף כא עמוד ב ובקהילות יעקב ב"מ סוף סימן כה ועוד רבים וגדולים ואכמ"ל.]
אלא ששונה הדבר לענין באיסורא אתא לידיה של חצר ששם צדקו דבריך וכפי שמוכח מעצם הסוגיא וכבר כתבו האחרונים ליישב שהוא בגדר שונה קצת עיין מה שנתקשו גדולי האחרונים על דברי הרא"ש [בבא מציעא פרק ב סימן ט] שכתב לענין מצא בגל ובכותל ישן "מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו: גמ' תנא מפני שיכול לומר [לו] של אמוריים היו. וחצירו אין קונה לו בדבר שאין עתיד להמצא... ועוד י"ל מה שנשאר טמון מן האמוריים לא היו לאותו שנפל הקרקע לחלקו כי השלל היה מתחלק לכל ישראל ואחר שעמד שם הרי הוא כאבוד מכל ישראל והרי הוא של מוצאו. וכי תימא תקנה ליה חצירו אחר שנתייאשו ישראל. לא עדיפא חצירו מידו. דאילו בא לידו קודם יאוש תו לא קני הואיל ובאיסורא אתא לידיה הלכך חצירו נמי בכי האי גוונא לא קניא ליה. וכיון דהראשון לא קנאה ה"ה בנו ובן בנו לא קנאו.
ומלבד מה שכבר נתקשו בזה גדולי האחרונים מה שייך באיסורא אתא לידיה הן לשיטת הרמב"ן דהוה שומר והן לשיטת התוס' דמתחייב בהשבתה הלא אין נעשה שומר שלא מדעתו וכן אינו מתחייב בהשבה שלא מדעת וכתבו ליישב בכמה אופנים עיין במחנ"א שהבאתי לעיל, וכן באמרי משה סימן לז אות ב וחידושי הגרש"ש סימן כא, ובחזו"א ב"ק יח ס"ק ד ועוד, קשה לכאורה אם יש כאן באיסורא אתא לידיה איך יכול אחר לבוא ליטול הלא ידועים דברי הריטב"א שאחר שבאו לידו באיסורא אין אחר יכול לזכות בזה
ועיין באמרי משה שם בריש הסימן שהאריך לתמוה בזה וביאר הדבר בטוב טעם ודעת, וכן בחידושי הגרש"ש שם באריכות, ומחמת קוצר הזמן אין בידי להאריך.

אש משמים כתב:למה אינה משתמרת? וכי אדם שיארח בביתו הרבה אורחים חצרו לא משתמרת בכך??

פשוט שכך.

ביקורת תהיה כתב:הדבר תלוי בשני מהלכים של הרא"ש בפרק אלו מציאות:

א. על הא ד'מצא בכותל ישן הרי אלו שלו' כתב הרא"ש וז"ל: וכי תימא תקנה ליה חצירו אחר שנתייאשו ישראל, לא עדיפא חצירו מידו, דאילו בא לידו קודם יאוש תו לא קני הואיל ובאיסורא אתא לידיה, הלכך חצירו נמי בכי האי גוונא לא קניא ליה.
ולפי זה גם בנידון דידן, הואיל והמטבע בא אל המונית קודם שמשמש האובד בכיסו, לא קניא ליה לבעל המונית, והרי הוא של המוצאו.

ב. על הא ד'מצא בחנות הרי אלו שלו' כתב הרא"ש וז"ל: וחצירו לא קנתה, דלא סמכה דעתיה כיון דרבים נכנסין ויוצאין. ואפילו איתיה בחנות לא מהני עומד בצד חצירו אלא היכא דמצי לשומרו ויכול לעכב שלא יטלוהו אחרים, אבל הכא כיון דלא ידע דאיתיה שם ורבים מצויין שם לא קניא ליה חצירו.
ולפי זה בנידון דידן, בעל המונית קנה את המטבע בקנין חצר, כי אין מונית בגדר מקום שרבים נכנסין ויוצאין, וגם כל שטח המונית נמצא תחת השגחתו ופיקוחו של בעל המונית.

במה דברים אמורים, כשבעל המונית ישראל הוא; אבל אם נכרי הוא – הדבר תלוי ביש קנין חצר לנכרי אם לאו: אם אין קנין חצר לנכרי – הרי המטבע של המוצא אף לדרך ב; ואם יש קנין חצר לנכרי – הרי המטבע של בעל המונית אף לדרך א, שכן בנכרי לא שייך לומר הואיל ובאיסורא אתא לידיה תו לא קני, וממילא מיד שנתייאשו הבעלים קנה המטבע.

עזריאל ברגר כתב:מונית לכאורה איננה חצר אלא כלי.

להזכירך דבר משנה: הַזּוֹרֵק גֵּט לְאִשְׁתּוֹ לְתוֹךְ חֵיקָהּ אוֹ לְתוֹךְ קַלְתָּהּ, הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת:

ביקורת תהיה כתב:

עזריאל ברגר כתב:מונית לכאורה איננה חצר אלא כלי.

להזכירך דבר משנה: הַזּוֹרֵק גֵּט לְאִשְׁתּוֹ לְתוֹךְ חֵיקָהּ אוֹ לְתוֹךְ קַלְתָּהּ, הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת:

ע"פ דיני קנין כלי, שאיננו זהה לקנין חצר כלל.

לכאורה זה יאוששלא מדעת, וכיוון שרשותו של אדם קונה לו, הרי שבעל המונית קנה את המטבע לפני שהבן אדם שאיבד, בכלל שם לב שנפל לו כסץ אם זה אינו שלו לעולם ויונח עד שיבא אליהו.

עזריאל ברגר כתב:ע"פ דיני קנין כלי, שאיננו זהה לקנין חצר כלל.

שותא דמר לא ידענא.

ביקורת תהיה כתב:

עזריאל ברגר כתב:ע"פ דיני קנין כלי, שאיננו זהה לקנין חצר כלל.

שותא דמר לא ידענא.

כליו של אדם קונה לו, אבל שם לא הולכים לפי כללי "חצר המשתמרת" אלא לפי "מקום שיש לו רשות להניחו".

עזריאל ברגר כתב:

ביקורת תהיה כתב:

עזריאל ברגר כתב:ע"פ דיני קנין כלי, שאיננו זהה לקנין חצר כלל.

שותא דמר לא ידענא.

כליו של אדם קונה לו, אבל שם לא הולכים לפי כללי "חצר המשתמרת" אלא לפי "מקום שיש לו רשות להניחו".

ברור שקנין ע"י כלי הוא קנין חצר גמור, רק יש מקומות שהחצר שמתחתיו מבטל לרשות הכלי ולא נחשב לרשות בפנ"ע.
אם למשל יהיה הכלי בסימטא כו"ע מודו שזוכה בכלי מדין קנין חצר רגיל.
וסוגיא הערוכה אם כליו של לוקח ברשות מוכר מהני כשנותן לו רשות להניח את הכלי דבלא"ה לא קונה הכלי, וכן בגט אם זה ברשות הבעל ולא מבטל רשותו להכלי, אז אין הכלי קונה. זה מטעם הנ"ל שהחצר של המקנה והמוכר אם לא משאיל לו את המקום שלמטה מבטל בעלות המוכר / הבעל שמלמטה את הרשות [החצר] של הכלי שמונח מעליו.

כלי הוא מדין חצר, אבל הכללים שלו - שונים.
לדוגמא - כל זמן שהמונית בנסיעה היא במקום שאין לו רשות להניחה.

הדין האחרון הוא מגמרא או מסברא?

מאיר סובל כתב:הדין האחרון הוא מגמרא או מסברא?

לא כתבתי דין אלא מציאות.

המציאות היא שלמונית מותר לנסוע על כביש, וזהו יעוד הכביש, לנוע עליו במכוניות. דהיינו מכונית בנסיעה היא רשות פרטית קטנה בתוך רשות הרבים הגדולה במצב שיש לה רשות להיות שם. וא"כ לגבי קנין חצר אין חסרון מצד הרשות החיצונה כי אין כאן רשות המונעת קנין. וכל השאלה היא מצד משתמרת, משתמרת לדעתו, סמוך לה, בתוכה, עשוי לימצא או אינה עשויה לימצא, וכו'.

אבל מצד שזה נע על גלגליו ולא נח בחניה המיועדת היכן מצאנו שזה חסרון? מגמרא או מסברא?

מאיר סובל כתב:המציאות היא שלמונית מותר לנסוע על כביש, וזהו יעוד הכביש, לנוע עליו במכוניות. דהיינו מכונית בנסיעה היא רשות פרטית קטנה בתוך רשות הרבים הגדולה במצב שיש לה רשות להיות שם. וא"כ לגבי קנין חצר אין חסרון מצד הרשות החיצונה כי אין כאן רשות המונעת קנין. וכל השאלה היא מצד משתמרת, משתמרת לדעתו, סמוך לה, בתוכה, עשוי לימצא או אינה עשויה לימצא, וכו'.

אבל מצד שזה נע על גלגליו ולא נח בחניה המיועדת היכן מצאנו שזה חסרון? מגמרא או מסברא?

מותר לנסוע. אסור להניח דהיינו לעצור, בדיוק כמו כליו של אדם ברה"ר.
ובמקומות שמותר למונית לחנות - זהו כצידי רה"ר.
ובמקום שמותר לה לעצור להעלאת נוסעים וכיו"ב - מסופקני.

לא דומה כלל ועיקר לכליו של אדם ברה"ר, שמותר לו להחזיק ביד ולא מיועד להנחה עג"ק.
אבל הנסיעה של המכונית היא עג"ק, לכך היא מיועדת ומותר לה שימוש זה, לא מוכרח שיש חסרון בעובדה שזה בתזוזה ואין לו לעצור. למעשה בעת התזוזה זה מונח עג"ק ברשות כולם והסכמתם. למה שלא יקנה ככלי בסימטא שמותר לכולם להניח שם?
ובלא"ה הרי מותר לעצור בשוליים סמוך למדרכה, שם זה לא צידי רה"ר ולא סימטא. וה"נ יקנה באמצע הכביש דמאי שנא.

עזריאל ברגר כתב:כל זמן שהמונית בנסיעה היא במקום שאין לו רשות להניחה.

אור חדש על מצבה של מציאה במונית – מצב של ספק: ספק כבר זכה בה בעל המונית ספק טרם זכה בה, דהיינו ממון המוטל בספק אם הפקר הוא אם של פלוני הוא.
המצב החדש מצריך כמובן שיקול הענין מחדש.

מאיר סובל כתב:לא דומה כלל ועיקר לכליו של אדם ברה"ר, שמותר לו להחזיק ביד ולא מיועד להנחה עג"ק.
אבל הנסיעה של המכונית היא עג"ק, לכך היא מיועדת ומותר לה שימוש זה, לא מוכרח שיש חסרון בעובדה שזה בתזוזה ואין לו לעצור. למעשה בעת התזוזה זה מונח עג"ק ברשות כולם והסכמתם. למה שלא יקנה ככלי בסימטא שמותר לכולם להניח שם?
ובלא"ה הרי מותר לעצור בשוליים סמוך למדרכה, שם זה לא צידי רה"ר ולא סימטא. וה"נ יקנה באמצע הכביש דמאי שנא.

המוציא מן הכלל עליו הראיה! והכלל: אין כִּלְיוֹ של אדם קונה לו ברשות הרבים.