צער בעלי חיים, עבירה שבין אדם לחבירו או בין אדם למקום

[עושה חיל]

נפקו מינה ליהודי שציער בעל חי, מה תשובתו ותקנתו?

האם יש עניין בריצוי החיה?


מכל מקום, מה סדר תיקון ותשובה לנכשל בזה?

[אורח]

ע"פ זיכרון בלבד אני חושב זה מחלוקת ראשונים האם צעב"ח הוה משום שמשחית את מידותיו ע"י שמתאכזר לבע"ח, או שבאמת עצם הפגיעה בבע"ח אינה מוצדקת.

[מאיר סובל]

בין כך ובין כך - א"א לקרוא לבע"ח "חבירו".

ואגב לגבי מצות פריקה שהיא משום צעב"ח, יש התיחסות בפוסקים להלכה שחייבים גם לפרוק מאדם שרובץ תחת משאו ולא רק מחמור, ומדין צעב"ח דגופו.

[קראקובער]

ע"פ זיכרון בלבד אני חושב זה מחלוקת ראשונים האם צעב"ח הוה משום שמשחית את מידותיו ע"י שמתאכזר לבע"ח, או שבאמת עצם הפגיעה בבע"ח אינה מוצדקת.

מסתמא כוונתך לרמב"ן לגבי שילוח הקן אבל לא בטוח שזה קשור לכאן.

בין כך ובין כך - א"א לקרוא לבע"ח "חבירו".

אולי אתה מרמז "שבין כך ובין כך קרויים בנים" ואפילו אלו שמעשיהם דומים לבהמות..

[עושה חיל]

אין כוונתי במושג 'חבירו' כמחשבת הקראי המפרש את הפסוק "שור רעהו"....

אלא השאלה היא במילים פשוטות - האם אסור לצער בע"ח משום היחס אליו (אפילו אי נימא דאין לו זכויות).
או שמא צעב"ח הוא ציווי מדיני בין אדם למקום. (כגון להרחיק מהאדם מידת האכזריות, וא"כ אולי ייצא לפי זה, דאם מצער בע"ח בלא כוונה אזי לא עבר על איסור?)

והנפ"מ: כגון, ששבר רגל בהמה, והבהמה סובלת, האם צריך (או ראוי) לתקן לה הרגל (או להורגה) בשביל לתקן העוול שעשה?

[מאיר סובל]

א"כ הייתי מנסח החקירה בנוסח אחר: האם איסור צעב"ח הסתיים בפעולה שעשה, והצער הנמשך אח"כ כבר אינו חלק מהדבר המתיחס אליו, כי האיסור הוא על הפעולה. או דנימא שהאיסור נמשך לאורך כל זמן הצער שהוא התחיל. ונפ"מ כנ"ל.

אולם, לתקן שלא תסבול בלא"ה חייב. ורחמיו על מעשיו כתיב, ומצוות פריקה תוכיח. בלי קשר לעצם איסור צעב"ח שגרם, דאפשר שהאיסור הסתיים. ובכל זאת אם בידו להצילה מהמשך צער הוא חייב ככל אדם.

[עושה חיל]

א"כ הייתי מנסח החקירה בנוסח אחר: האם איסור צעב"ח הסתיים בפעולה שעשה, והצער הנמשך אח"כ כבר אינו חלק מהדבר המתיחס אליו, כי האיסור הוא על הפעולה. או דנימא שהאיסור נמשך לאורך כל זמן הצער שהוא התחיל. ונפ"מ כנ"ל.

צודק, יתכן וזה עוד משמעות בחקירה.

אולם, לתקן שלא תסבול בלא"ה חייב. ורחמיו על מעשיו כתיב, ומצוות פריקה תוכיח. בלי קשר לעצם איסור צעב"ח שגרם, דאפשר שהאיסור הסתיים. ובכל זאת אם בידו להצילה מהמשך צער הוא חייב ככל אדם.

ודאי שדבריך נכונים,
אבל שאלתי היא, מדין צעב"ח (- לתקן את שעשה) ולא מדין 'ורחמיו על כל מעשיו'.

[עזריאל ברגר]

אין כוונתי במושג 'חבירו' כמחשבת הקראי המפרש את הפסוק "שור רעהו"....

אלא השאלה היא במילים פשוטות - האם אסור לצער בע"ח משום היחס אליו (אפילו אי נימא דאין לו זכויות).
או שמא צעב"ח הוא ציווי מדיני בין אדם למקום. (כגון להרחיק מהאדם מידת האכזריות, וא"כ אולי ייצא לפי זה, דאם מצער בע"ח בלא כוונה אזי לא עבר על איסור?)

והנפ"מ: כגון, ששבר רגל בהמה, והבהמה סובלת, האם צריך (או ראוי) לתקן לה הרגל (או להורגה) בשביל לתקן העוול שעשה?

א. לגבי שור רעהו - יותר נראה לי שהתכוונת לשלול את המשתמע מתשובתו של ראב"ע שאין לשור רע אלא בן זוטא לבדו שר"י...
ב. לגופם של דברים:
מצינו כו"כ הלכות שהקלו בבין אדם לחבירו (בעיקר בהלכות שויו"ט) משום צעב"ח, ומכאן רואים שיש ענין גדול למנוע צער מבע"ח אע"פ שהאדם לא עשה שום מעשה של אכזריות, אז צד אחד של הספק נפשט: ברור שדין צעב"ח דורש מאיתנו לעשות כפי יכלתנו שבעלי החיים לא יסבלו - דהיינו "חובת חפצא".
אבל עדיין יש לדון האם זהו כל ענינו של דין צעב"ח, או שהוא כולל גם איזושהי "חובת גברא", ובזה אין לי עתה ראיה לכאן או לכאן.

[העיברי]

הנה ידוע האסתפקתא של הג' המנ"ח האם מצות כיבוד או"א הוא מצוה בין אדם למקום או בין אדם לחבירו, ומצדד שם שמכיון שכללא הוא שמצות שבין אדם לחבירו אין נפקותא מי הוא זה ואיזהו החבירו שאסור לעשות הרע, א"כ מצות כאו"א שאינו מחיוב כ"א לאביו ואמו לא מסתבר להכניסן לכלל זה עי"ש, והנה ידוע מש"כ [כמדומה שבשדי חמד הביא מח' בד' הפוס'] האם עוברין על איסור צעב"ח כשמצער בר נש, א"כ עכ"פ להפוס' דנקטי ששאני בע"ח מבן אדם לכאו' יש ג"כ לצדד כד' המנ"ח הנ"ל.