בפרק הנשרפין אמר רב יהודה אמר רב: הַמַּחֲזִיר אֲבֵדָה לְגוֹי, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר 'לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה, לֹא יֹאבֶה יְיָ סְלוֹחַ לוֹ'.
ומפרש רש"י: הַמַּחֲזִיר אֲבֵדָה לְגוֹי - הִשְׁוָה וְחִבֵּר גּוֹיִם לְיִשְׂרָאֵל, וּמַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁהֲשָׁבַת אֲבֵדָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה לוֹ מִצְוַת בּוֹרְאוֹ, שֶׁאַף לְגוֹיִם הוּא עוֹשֶׂה כֵּן שֶׁלֹּא נִצְטַוָּה עֲלֵיהֶם.
רעיון זה מובע בחריפות רבה בתשובות רש"י סימן קלא: ראינו בני אדם שנוהגין לחלק מתנות בפורים לעבדים ולשפחות העומדים בבתי ישראל, והיה הדבר קשה בעיני רבי (הוא רש"י) כקוצים, לפי שלשון 'ומתנות לאביונים' בישראל נאמר ולא בגוים... ולדברי רבי טוב ממנו הזורק אבן לים, שמראה שמתנות היום נעשו אף לגוים, וקורא רבי עליו 'וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל'... משל לאדם שהיה מקבל אורחים, באו אורחי ישראל וקיבלם, באו אורחי גוים וקיבלם, איבד את הראשונה. וזהו שאומרים עליו שוטה הוא ודרכו בכך. אף זה הנותן מתנות לגוים בפורים, איבד מתנות שנתן לאביונים, שאינו מראה כעושה לשם שמים, אלא כעושה שדרכו בכך.
אולם הרמב"ם (שההשקפה הזאת על קיום מצוות התורה לא היתה לפי רוחו) נתן טעם אחר לפגם שיש בהחזרת אבדה לגוי, וז"ל: אֲבֵדַת הַגּוֹי מוּתֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר 'אֲבֵדַת אָחִיךָ'. וְהַמַּחֲזִירָהּ – הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עֲבֵרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיק יְדֵי רִשְׁעֵי עוֹלָם.
והדברים מתמיהים עד מאד: כלום כל הגוים רשעי עולם הם?!
(אמנם בבאר הגולה (חו"מ ריש סימן רסו) כתב על כך: 'נלענ"ד דס"ל דלא אמר רב שם בסנהדרין אלא בעכו"ם עובדי כו"ם ולא בעכו"ם שבזמן הזה שמודים בבורא עולם ונימוסיהם להחזיר אבידה'; אך הדעת נותנת שרבי משה רבקש כתב זאת בעבור הגוים.)