שמעתי מגאון אחד שזוכר מנעוריו שנתפרסם סיפור שבישיבה בב"ב היה אחד הבחורים ממונה לארגן הסעודה בשבת לבני הישיבה, ובאחת השבתות היה לו 'אופרוף', ולכן השכים להתפלל ותיקין, ולאחר התפילה הכין המאכלים, והלך לשמחה, וכשבאו בני הישיבה ונתברר להם שהאוכל הוכן שלא סמוך לסעודה ממש, הסתפקו האם מותר להם לאכול, היות ועשה 'ברירה' בקילוף הירקות. והלכו לשאול את פי החזון איש, ואסר להם לאכול מאכלים אלו.
והוא חידוש!
שהרי שכידוע המשנ"ב בריש סי' שי"ח פסק משמיה דהפמ"ג דכל היכא שנחלקו הפוסקים אם מלאכה זו אסורה בשבת או לא, אף דלענין לכתחילה נקטינן לאיסור, מ"מ לענין דיעבד יש לסמוך להקל להנות ממלאכה זו, והיינו משום שכל איסור מעשה שבת אינו אלא דרבנן, וספיקא דרבנן לקולא.
והנה לענין שיעור 'לאלתר' הביא הב"י בריש סי' שי"ט דברי רבינו ירוחם, דהיינו כל שהוא אחר סעודה זו לסעודה הקרובה, ולדבריו מיד אחר גמר סעודת ליל שבת יכול להתחיל לברור לצורך סעודת היום.
ומדוע א"כ לא נסמוך על רי"ו לענין דיעבד?
והראוני שכבר כתב כן הלכה למעשה בקצות השולחן [קכה,ה], לסמוך על רי"ו לענין דיעבד.
עוד יש להוסיף, שאם כל הבורר היה רק בקילוף הירקות, הרי הביה"ל בסו"ס שכ"א צידד בדעת הרמב"ם שאין בקילוף משום בורר, [ולכאורה גם בדעת המחבר י"ל כן, שהרי השמיט לגמרי איסור קילוף משום בורר]. וא"כ אף דלכתחילה נקטינן כהרמ"א האוסר, מ"מ לענין דיעבד יש לסמוך על כך.
ואמנם חידוש זה דהביה"ל יתכן שאינו מוסכם על החזו"א, אך האם גם יסודו של הפמ"ג לא היה מוסכם עליו?
אשמח לשמוע מקור לסיפור זה.