מי שהוא זהיר בטלית קטן, ילבשנו ויניח תפילין בביתו, וילך לבוש בציצית ומוכתר בתפילין לבית הכנסת ושם יתעטף בטלית גדול. הגה: והעולם נהגו להתעטף אף בטלית גדול קודם, ולברך עליו, ואח"כ מניח התפילין והולך לבהכ"נ.
וקצת צ"ב, במה נחלקו המחבר והרמ"א, ובערוך השולחן כתב,
ואינו חולק על רבינו הב"י אלא בזמנו היו היהודים דרים בפ"ע והיו יכולים לילך גם בטלית גדול לבהכ"נ ולכן לא היו צריכים לקיים דברי הזוהר עפ"י הטלית קטן שאינו עיקר אלא לובשים הטלית גדול והתפילין והולכין לבהכ"נ, ובזמנינו בעוה"ר א"א לעשות זה כלל ואנו מניחים הטלית והתפלין בבהכ"נ.
ובדבריו של הערה"ש לעיל מיניה משמע שדברי המחבר מיירי בדיעבד לאחר ש'אין דרך לילך בטלית גדול מביתו לבהכ"נ' מחמת שדרו בין הגויים, ובאמת הרי זה להיפוך ממש, שהמחבר היה דר בארץ הקודש בצפת בין היהודים, ואילו הרמ"א דר בקראקא בין הגויים, ומהיכי תיתי לפרש כן.
ובאמת המעיין בלשון הב"י יראה שכבר הב"י העתיק בדבריו את מנהג העולם אחר שהביא את שיטתו בשם גדולי מקובלי ספרד ז"ל, והוסיף
נותנים טעם לשבח שהרי כיון שלבשו טלית קטן ואח"כ הניחו תפילין הרי כבר קיימו דברי הזוהר ואם היו רוצים לקרות ק"ש ותפלה בלא עטיפת טלית אחר היו רשאים שהרי כבר מצות ציצית ותפילין עליהם ואם אח"כ מתעטפים בטלית אחר או בכמה טליתות אינם ענין למצות תפילין.
ומבואר בלשונו שלשיטה זו אין שום ענין להתעטף בטלית גדול לפני הנחת תפילין, כי כבר קיים את הסדר הנכון של מצות ציצית ואח"כ מצות תפילין.
ולולי דמיסתפינא הייתי מפרש את מחלוקתם באופן אחר, וזה בהקדם מקור הענין לצאת מן הבית מעוטר בטלית ובתפילין, דהנה בב"י הערה מקור הדין וז"ל,
וכתב האגור (סי' פד) בשם ספר הזוהר שאיסור גדול מי שמניח תפילין קודם לבישת הציצית, עכ"ל. ונראה לי שכתב כן משום דאיתא בספר הזוהר בסוף פרשת במדבר סיני (קכ:) בשעתא דבר נש קאים בעי לדכאה גרמיה בקדמיתא לבתר יקבל עליה האי עול לפרשא על רישיה פרישו דמצוה לבתר אתקשר קישורא דיחודא דאינהו תפילין.
ו'היינו ד'לפרשא על רישיה פרישו דמצוה' היינו לפרוס על ראשו פריסה של מצוה והיינו ההתעטפות בציצית.
ובלבוש כאן הביא מקור אחר בדברי הזוהר בפר' ואתחנן (ח"ג רסה ע"א) וזה לשונו, ומאן דעייל לבי כנישתא כד נפיק מתרעיה ולא תפילין ברישיה וציצית בלבושיה ואמר אשתחוה אל היכל קדשיך ביראתך, קודשא בריך הוא אמר אן הוא מוראי ודא אסהיד סהדותא דשיקרא על גרמיה, עכ"ל.
והנה בלשון הזוהר כאן לא משמע שצריך שיצא אחר העיטוף בטלית מביתו אלא רק שיהיה ציצית בלבושו, אבל באמת גם שם בדברי הזוהר לעיל מיניה איתא ענין העיטוף וז"ל,
אמר ר"ש בשעתא דב"נ אקדים בפלגות ליליא וקם ואשתדל באורייתא עד דנהיר צפרא בצפרא אנח תפילין ברישיה ותפילין ברשימא קדישא בדרועיה ואתעטף בעטופא דמצוה ואתי לנפקא מתרעא דביתיה אערע במזוזה רשימא דשמא קדישא בתרעא דביתיה ארבע מלאכין קדישין מזדווגן עמיה ונפקין עמיה מתרעא דביתיה ואוזפי ליה לבי כנישתא ומכרזי קמיה הבו יקרא לדיוקנא דמלכא קדישא.
[ולכאורה משמעות לשון הזוהר בפר' ואתחנן שמניח התפילין ואח"כ מתעטף בטלית גדול ויוצא מביתו, וזה שלא כדברי המקובלים שהביא הב"י שמתעטף בטלית גדול רק בבואו לבית הכנסת.
אמנם בע"כ צ"ל דמיירי שיש לו ט"ק דאל"כ הרי מדין מעלין בקודש הסדר הוא שתחילה מתעטף בטלית ואח"כ מניח התפילין, וזהו דסברי המקובלים שכבר יצא ידי חובת אותו העיטוף כבר בטלית קטן.
ובאמת בלשון הזוהר גם בפר' במדבר לעיל מיניה איתא, לבתר דקם עאל לבי כנשתא מעטר בטוטפי, אתכסי בכיסוי דציצית. מבואר שהסדר הוא קודם תפילין ואח"כ טלית, וכבר עמד בזה בפי' מתוק מדבש, יעו"ש].
ועכ"פ נראה מבואר בלשון הזוהר שענין היציאה מביתו הוא שיהא מעוטף בעיטוף של מצוה, ומעתה יש לדון אי להיות לבוש בט"ק נחשב כעיטוף של מצוה.
ונראה שבזה נחלקו המחבר והרמ"א, דהנה איתא בשולחן ערוך בהלכות ציצית (סימן ח סעיף ו),
על טלית קטן יכול לברך להתעטף, אף על פי שאינו מתעטף אלא לובשו. הגה: וי"א שמברכין עליו על מצות ציצית, וכן נוהגין ואין לשנות.
הרי דמבואר בדעת המחבר דאף אם לובש בלא שום עיטוף יכול לברך להתעטף ומיקרי שפיר עיטוף, ואילו בדעת הרמ"א נראה שחולק וסובר שלבישה אינה נחשבת כעיטוף. ומעתה יש לומר שהמחבר לטעמיה דסבר דבט"ק ג"כ שם עיטוף של מצוה עליו, ולכן נחשב שיוצא מעוטף בציצית מביתו גם אם לבוש רק בטלית קטן.
ברם באמת בלשון הזוהר בפר' במדבר איתא שפורס פריסה על ראשו, וזה בודאי ליתא בלבישה לחוד. ואם אמנם מיירי שהתעטף בראשו בט"ק, אזי גם לפי דעת הרמ"א שם עיטוף עליו, וכמו שכתב במשנ"ב שם ס"ק יז בשם הפמ"ג.
ולכן נראה באופ"א קצת והוא ע"פ מה שכתב בשו"ע שם לעיל מיניה בסעיף ג,
טליתות קטנים שלנו שאנו נוהגים ללבוש, אף על פי שאין בהם עיטוף, יוצאין בהם ידי חובת ציצית, וטוב להניח אותו על ראשו רחבו לקומתו ולהתעטף בו, ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד' אמות, ואח"כ ימשכנו מעל ראשו וילבישנו.
ובמגן אברהם שם (ס"ק ד) האריך בענין, ובסוף דבריו וז"ל,
ומיהו אין קפידא כ"כ בזה דרוב הפוסקים ס"ל דא"צ עיטוף וכ"ש לדידן דמברכין על מצות ציצית פשיטא דא"צ עיטוף.
ומעתה נראה דהמחבר נקט כפי המנהג שהזכיר בדבריו שם שמתעטפין בט"ק ג"כ, ולכן נחשב שיוצא מעוטף בטלית גם בט"ק, שכבר נהג הפריסה של מצוה על ראשו, ואילו הרמ"א נקט כפי המנהג שאין מתעטפין בט"ק, וזה לפי המנהג שהזכיר שמברכים על ט"ק ברכת על מצות ציצית, ודוק היטב.