הנה המשנ"ב כתב (סי' קעד' ס"ק טז') בשם הט"ז שהקונה לעצמו לחם ועל דעת לחם זה בירך ואח"כ שלח לקנות עוד הוי כנמלך וצריך לברך שנית המוציא דמעשיו מוכיחם שלא היה בדעתו לאכול כי אם הלחם שקנה כי אם היה רוצה עוד היה קונה יותר.
אבל אם יש לו בבית לחם וחותך לעצמו פרוסה ואח"כ חותך עוד לא הוי כנמלך כי כך היא הדרך.
והנה יש להסתפק מה הדין באדם שהולך לחנות לממכר אוכל והוא יושב שם לאכול ובתחילה קנה לדו' פיצה אחת ואח"כ ראה שהוא עוד פעם רעב וקנה עוד האם דמיא לדין הראשון של המשנ"ב או לשני.[כלו' בסתם ולא בחשב להדיא שיאכל רק אחת אלא חשב שזה מה שיספיק לו]
ובתחילה חשבתי בוודאי שדמיא לדין השני שהרי החילוק בין הדין הראשון לשני שבדין הראשון איירי שאין האוכל לפניו והוי שליח וא"כ בכזאת טרחה ששלח שליח וביקש רק אחד בוודאי שהוי כנמלך אבל באופן שרק חתך חתיכה אחת ואין בזה מעשיו מוכיחם שנמלך הדין הוא שלא יברך וה"ה בהולך לפיצה שאין מעשיו מוכיחם כי הרי האוכל לפניו וזה שקנה רק פיצה אחת אין בזה להוכיח שאינו רוצה עוד.כי איו בכך טירחה גדולה לקנות עוד כי הרי סו"ס הדבר לפניו.
אלא שאח"כ ראיתי מש"כ בשעה"צ בס"ק כז' וכן הדבר מפורש בסי' קעד' סעיף ד' שבשתיית יין הוא תמיד נחשב נמלך אף שהיין לפניו.
וא"כ מתבאר שהסברא היא האם כאשר לקח רק אחד יש בזה הוכחה שאינו רוצה עוד או שלאו והחותך רק פרוסה אחת אין בזה ראיה שאינו רוצה עוד כי דרך העולם לא לקחת הכל בב"א אלא מעט מעט (כדרך הנוהגים בדרך ארץ).
וא"כ עתה דין הפיצה דומה לדין הראשון ולא לדין השני.וצ"ע
ובקיצור האם החילוק בין הדין הראשון לדין השני הוא בזה שהאוכל לפניו ואז באופן שאינו לפניו הוי כנמלך או שהחילוק הוא בדעת ב"א שבקנייה וביין האדם נמלך אבל בחותך פרוסה האדם לא נמלך.
אשמח לשמוע דעת הלומדים.