רציתי לדעת אם תוכלו להביא להאיר ולהעיר מה שדתכם לגבי הדיון האם אדם שכבר יצא ידי חובה בדיעבד, האם יכל לעשות את המצוה שוב אם הפרט שאותו חיסר שהופך את המצוה ל׳לכתחילה׳.
הסתפק הבית הלוי (ח״ב סי׳ מז) במי שיצא ידי״ח בלולב ושוב איקלע לידו לולב ושוב איקלע לידו לולב מהודר יותר, אי יש טעם בנטילתו, דלאחר שכבר יצא ידי״ח שוב א״א להוסיף בהידור מצוה, וֿנפשטו דבריו מהעובדא הידועה מהגר״ח מבריסק (כ״כ בשמו גרצ״פ פראנק בספרו מקראי קודש סוכות ח״ב סי׳ ט וע״ע בהגש״פ מבית לוי עמ׳ רה) שאמר שמי שיש לפניו אתרוג מהודר ספק מורכב, ואתרוג כשר אשר הוא ודאי בלתי מורכב, הורה הגר״ח להסמיך לברכה דוקא את האתרוג המהודר אע״פ שספק אם הוא כשר, כיוון שאם יטול את האתרוג הודאי כשר, נמצא מפסיד את ההידור, משא״כ כשנטל האתרוג המהודר על הצד שהוא כשר קיים מצווה בהידור, ועל הצד שזה פסול יטול אח״כ האתרוג הבלתי מורכב, שנטילת האתרוג המהודר אינו הפסק, וכן הורה הסטייפלר (אורחות רבינו ח״ב עמ׳ רצד) והגר״ש דבליצקי (זה השולחן סי׳ תע״ג) שכתב ״אי אפשר לתקן מצוה שיצא בה שלא מן המובחר, לעשותה למן המובחר אח״כ״, וכ״כ הגר״נ פרצוביץ (ר״י מיר, הובא בשמו בספר נזר ראש ח״ה סי׳ כא ד״ה והנה גם) והוסיף ש״סברא זו פשוטה כל כך, שאינו צריך לזה הכרעת הגר״ח כי הוא פשוט טפי מבעיתא בכוכתא״ [אולם מהחת״ס (סי׳ קלה) ומשו״ת תשוה״נ (ח״ה רכה) משמע לא כך].
וכן משמע מדברי המג״א (סי׳ מו סקט״ז) שכבר דאם יודע שהציבור יקראו ק״ש בזמנה לא יקראנה לפני התפילה דעדיף לצאת ידי״ח ק״ש בברכותיה, משמע שאינו יכל להשלים דין ׳לכתחילה׳ מצווה לאחר שכבר קיימה. וכן משמע מהחתם סופר (בהגהותיו על השו״ע סי׳ רעאובשו״ת סי׳ כא) דיש לכוון שלא לצאת ידי חובת קידוש בברכת ׳מקדש השבת׳ שבתפילה כדי שיוכל לאמר קידוש מדאורייתא על הכוס.
מאידך מצינו מספר דינים שיכולים להורות להיפך,
א) אכילת מצה והאפיקומן (שמשלים את הדין של ׳על השובע שהתחסר באכילה הראשונה) - [אליבא דרש״י והרשב״ם בפסחים קיט:].
ב) תקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד (שהתקיעות השניות משלימות את מה שנחסר בתקיעות הראשונות ׳על סדר הברכות) - [ראש השנה טז:, תוס׳ פסחים קטו.].
ג) מי שיש לו רק מרור ואוכל את המרור ככרפס ומשלים את הדין של ׳על מצות ומרורים׳ שחסר לו באכילה הראשונה באכילתו השניה - [פסחים קטו.].
ד) בירושלמי (שקלים א, א, מגילה א, א) נאמר ״הכל (בין בן עיר ובין בן כרך) יוצאין בארבעה עשר שהיא זמן קריאתה״ ואעפ״כ אמרו בגמ׳ (מגילה ה:) שבערים המסופקות קוראים ב׳ הימים וכן נפסק בשו״ע סי׳ תרפח ס״ד.
[לענ״ד אפשר לדחות אין אלו ראיות מוחצות: א-ג) יש לחלק שהרי במרור, במצה ובתקיעות שאני, כיוון שבפעם הראשונה שאוכל מרור לא יוצא ידי חובה כלל וה״ה בתקיעות (ר״ה טז.) והטעם היחידי שאנו מברכים לפי האכילת או התקיעה הראשונה הא רק משום שלא יתכן לאמר ש״לאחר שימלא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה?״ (פסחים קטו., כלומר א״א לעשות את מעשה המצוה ורק לאחר שיכוון יברך) אולם בנידו״ד מדובר במקרה בו האדם מתכוון לצאת ידי״ח המצוה כשמקיימה בדיעבד, ואולי אפשר לאמר שאדרבה משם משמע להפך שאם מכווון לצאת ידי״ח במרור הראשונות או בתקיעות הראשונות אינו יכל לברך על השניות ואם מברך ברכתו לבטלה כיוון שכבר יצא ידי״ח בראשונות (כמש״כ תוס׳ שם ד״ה מתקיף).
ד) קודם כל, כ״ז נכון אליבא דהרמב״ן וסיע׳ שסוברים שחזקיה עשה זאת מדין ׳מדת חסידות׳, אבל אליבא דהמאירי (מגילה ב. ד״ה אע״פ שהקילו) שכתב שכל מה שאמרו דיוצאים ידי״ח מי שקורא בי״ד, היינו דווקא בערים המסופקות, אבל אם בוודאי הוא בן כרך אף אם קרא בי״ד לא יצא ידי״ח וכן משמע מהרמב״ם (פ״א הי״א), (וכן משמע כן גם מתלמודא דידן ב: שדרשו ׳זמניהם׳ זמנו של זה לא כזמנו של זה כפי שהוכיח הפר״ח) וכ״פ המהרי״ל (סי׳ קלז) הערך השלחן (סי׳ תרפח סק״א וסק״ג), ועוד יש לדחות עוד שהרי מיירי בתקנת חכמים ואותו פה שכריע שיוצאים ידי״ח בדיעבד אמר ג״כ אמרו שיקראו ביום ט״ו כשיש ספק ואפשר לאמר שהטעם לכך הוא כדי שלא תשכח שיש ספק כפי שראיתי שיש מסבירים, ועוד דשאני כיוון שבי״ד אינו יכל לקיים את המצוה באופן הלכתחילה, ואינו הופך להיות בדיעבד רק לאחר שלא קרא בט״ו].
וע״ע בעניין זה בספר מנחת אשר (סוכות סי׳ מד) ובספר אוצרות יהושע (סוכה סי׳ א אות ג) ובאריכות בקובץ ׳היכלא׳ (ח״א עמ׳ שעז).