הנה חולה שיש בו סכנה שנזקק למאכל מסוים, מחללין עליו את השבת, בכדי להאכילו ולהחיותו. וגם אם אפשר לקנותו במקום אחר בממון הרבה, הסכימו הפוסקים שאינו צריך לשלם כל כך בכדי להנצל מחילול השבת, וכידוע מהגרש"ז ז"ל.
ומכל מקום, בכל הנוגע למצות עשה, אין שום קולא בחולה על פני הבריא. ופשוט הדבר דכשם שהבריא מחוייב להוציא עד חומש מנכסיו בכדי לקנות מצה לאכול בלילה הראשון, כמו כן החולה.
ראובן, חולה שיש בו סכנה הוא. מושבו בדד, בבית החולים למצורעים בפאתי העיר. בכל ליל שבת נזקק הוא לכזית פת, וחייו תלויים בה. מול בית החולים מתגורר יוסלה הקמצן הקדוש, והוא מוכן לתת לו את הפת שהוא כה זקוק לה, תמורת אלף דולר טבין ותקילין. באם לא יקנה ממנו ראובן את הפת, לא תהיה לו אפשרות להשיגה מבלי לחלל את השבת.
הורו המורים לראובן, שאינו חייב לקנות את הפת מיוסלה הקמצן, והוא רשאי לחלל את השבת בכדי להשיג את מזונו. לא צריך לשלם אלף דולר בכדי להמנע מחילול שבת לצורך מזונו.
ועתה, ליל שבת זה, ליל יום טוב ראשון של פסח הוא, וראובן החולה צריך לקיים מצות עשה של אכילת מצה. וכרגיל, עומדות לפניו שתי האפשרויות, לחלל שבת בכדי להשיג את המצה, או לשלם ליוסלה הקמצן אלף דולר בשבילה.
מצד אחד, היה נראה שדינו כמו בכל ליל שבת, שהוא מחלל שבת למרות שיש לו אפשרות לקנות את הפת במחיר יקר. מאידך, אם נסלק מכאן את השיקול של פיקוח נפש, הרי עכשיו היה ראובן צריך לקנות את הפת באלף דולר, וכמו כל אדם מישראל שאם אין לו ברירה הוא מחויב לקנות מצה בסכום גבוה [היכא שאין זה חומש ממונו], ואם כן אין לו שום היתר 'טרמפ' על היתר פיקוח נפש, בכדי לחסוך את הכסף אותו היה צריך ראובן לשלם כמו כל יהודי. ואדרבה, במקרה כזה נאמר שאין לו היתר לחלל שבת בשביל הפת, מפני שעכשיו יש לו פת אחרת, את המצה – שאותה דינו לקנות מיוסלה באלף דולר.
אברך את מי שיזכה להאיר עינינו בתורה הקדושה.