נטילת ידים אחר נגיעה במקומות המכוסין

[יואל שילה]

אציג כמה ספיקות שיש לי כיצד להציג במאמרי את הנידונים הנ"ל
כוונתי הן להכרעה והן כיצד להציג זאת.

הרשב"א חידש שנגיעה במקומות המכוסין שיש בהן מלמולי זיעה מחייבת נט"י שנית באמצע הסעודה, ואליבא דהגר"א מקור ההלכה היא מהגמ' שצריך ליטול ידים לאחר תה"מ לפני שנוגע בתפילין כי ידים עסקניות, ופירש"י שידים עסקניות - כי נוגעות במקום הטינופת. וע"ז חידש הרשב"א שה"א כשנגעו במלמולי זיעה, אלא שבמקומות הגלוים אין מלמולי זיעה.
והנה, במציאות, יש שני סוגי זיעה, זו שמיועדת לקרר, שמכילה כמעט רק מים, והיא זו שברוב הגוף, אלא שהיא לא מדיפה ריח, וזו שהבלוטות שלה צמודות לשערות, וזיעה זו מכילה גם שומן - וכשלא נשטפת או מתאדה - החיידקים מטפלים בה - והיא זו שמדיפה ריח. נמצא שרק זיעת המקומות השעירים [קרקפת, מפשעה, בית שחי] היא זו הריחנית. וכיצד מסתדרים עם ההלכה כפי שקבע הרשב"א?
המהרי"ל חידש שגם לאחר נגיעה בצואת האף והאוזן צריך ליטול ידים כי גם היא נקראת צואה, והגר"א חלק כי הרי לא מרחיקים ממנה ד' אמות, ולא הבנתי את דבריו, שהרי הרחקת ד' אמות היא מצואה ממש, וחיוב נט"י הוא לאחר נגיעה בטינופת, כפי שנוטלים ידים לאחר נגיעה במלמולי זיעה אך א"צ להרחיק ממנה, וא"כ לא הבנתי מה דחיית הגר"א.
המ"ב מביא בשם רעק"א בשם נזירות שמשון שא"צ להרחיק מקיא, אף שהוא מאוס, והנ"ש עצמו ביאר דבריו כי אין לה ריח, וראויה לאכילת כלב, ויש בה טו"א - ונפלאתי ביותר, כיצד ניתן לומר שאין לקיא ריח, מה גרע מצואה?
אשמח ביותר במי שיחכימני, הן בפתרון התעלומות, והן איך מציגים כאלו מהפכות.

[כדכד]

בענין הזעה - לא הבנתי מנין למד כת"ר שרק זעה ריחנית היא גורמת צורך בנט"י ולא כל זעה בכל מקום שהוא?
בפיסקה האחרונה לא הבנתי מה הוא טו"א

[חיימקה]

טומאת אוכלין

[יואל שילה]

בענין הזעה - לא הבנתי מנין למד כת"ר שרק זעה ריחנית היא גורמת צורך בנט"י ולא כל זעה בכל מקום שהוא?

את זה לימד אותי היעב"ץ (וזו לשוני במאמרי):
כתב המור וקציעה (צ"ב) 'לפי שיש שם מלמולי זיעה וכן מחכך בראש. עכ"ל. בד"מ ובהג"ה כתוב וכן צואת האוזן והאף אסור ליגע בהן בתפלתו. עכ"ד. ואף על גב דבודאי מסברא נכון הדבר להזהר לכתחלה, כיון דמאיסי. מ"מ איסורא לא ידענא, דהא לית בהו ריח רע, וכל איסור צואה אינו אלא משום ריח רע שבה, ולכן כשיבשה כל צרכה שאין בה ריח מותר לקרות ולהתפלל כנגדה אף על גב דמאיסא' - הרי שהבין שחיוב נט"י לאחר הנגיעה במלמולי הזיעה הוא מפני ריחם הרע.
ומה שלמד שגם ההרחקה מצואה היא רק מפני ריחה הרע - יתכן שלמד זאת מהגדרת הכסף משנה (ק"ש ג' ו', הובא במ"ב ע"ט כ"ג) שאיסור צואה הוא רק באופן שריחה רע 'ואני בעניי נראה לי דלא אסר רבינו צואת כל הבהמות אלא דוקא אותן שריחן רע כגון אלו, והניח הדבר לאומד הדעת אם דרך בני אדם להצטער בריחם הרע או לא'.

[כדכד]

אם הצלחתי להבין מה שכתוב פה הרי שהמור וקציעה דוחה את האיסור לגעת במלמולי הזעה מפני שאין להם ריח רע והוא חלק על הששו"ע והרמ"א והרשב"א שאסרו אבל אלה שאסרו אסרו מפני מאיסות ולא משום ריח רע

[מקדש מלך]

בענין הזעה - לא הבנתי מנין למד כת"ר שרק זעה ריחנית היא גורמת צורך בנט"י ולא כל זעה בכל מקום שהוא?

את זה לימד אותי היעב"ץ (וזו לשוני במאמרי):
כתב המור וקציעה (צ"ב) 'לפי שיש שם מלמולי זיעה וכן מחכך בראש. עכ"ל. בד"מ ובהג"ה כתוב וכן צואת האוזן והאף אסור ליגע בהן בתפלתו. עכ"ד. ואף על גב דבודאי מסברא נכון הדבר להזהר לכתחלה, כיון דמאיסי. מ"מ איסורא לא ידענא, דהא לית בהו ריח רע, וכל איסור צואה אינו אלא משום ריח רע שבה, ולכן כשיבשה כל צרכה שאין בה ריח מותר לקרות ולהתפלל כנגדה אף על גב דמאיסא' - הרי שהבין שחיוב נט"י לאחר הנגיעה במלמולי הזיעה הוא מפני ריחם הרע.
ומה שלמד שגם ההרחקה מצואה היא רק מפני ריחה הרע - יתכן שלמד זאת מהגדרת הכסף משנה (ק"ש ג' ו', הובא במ"ב ע"ט כ"ג) שאיסור צואה הוא רק באופן שריחה רע 'ואני בעניי נראה לי דלא אסר רבינו צואת כל הבהמות אלא דוקא אותן שריחן רע כגון אלו, והניח הדבר לאומד הדעת אם דרך בני אדם להצטער בריחם הרע או לא'.

א. איני חושב שזיעה אסורה דווקא בגלל ריחה הרע. היעב"ץ הבין שהבעיה בצואת האוזן והאף היא משום הגדרתם כ'צואה', ועל כן מקשה שאין בהם גדר צואה. אבל לא מחוייב שכל זוהמא שמצריכה נטילה חייבת להיות דווקא בגדר 'צואה'.
ב. 'מלמולי זיעה' זו זיעה שהצטברה כעין 'שעורים קטנים', כך מבואר במשנה ברורה סימן ד כמדומני. סביר להניח שזה בגדר 'זיעה ריחנית', בין המקום שעיר ובין אם לא. ובימינו אכן אינו מצוי.
ג. כל השוואתו של המור וקציעה לצואה צריכה עיון, הרי לא עסיקנן כאן בהרחקה, ואין שום חיוב להרחיק ממלמולי זיעה, אלא שאסור שהיד תהיה מלוכלכת מהן. וכבר הערתי כן באשכול אחר, וצ"ע.
ד. לגבי קיא, אין ספק שהריח הרע העולה ממנו אינו מתחיל אפילו להשתוות לריח רע של צואה. הגועל של האנשים מקיא נובע מאיסטניסות בעיקר. אנשים גם מאוד נגעלים מרוק, למרות שאין בו שום סירחון ממין שהוא.

[יואל שילה]

אם הצלחתי להבין מה שכתוב פה הרי שהמור וקציעה דוחה את האיסור לגעת במלמולי הזעה מפני שאין להם ריח רע והוא חלק על השו"ע והרמ"א והרשב"א שאסרו, אבל אלה שאסרו אסרו מפני מאיסות ולא משום ריח רע

א. איני חושב שזיעה אסורה דווקא בגלל ריחה הרע. היעב"ץ הבין שהבעיה בצואת האוזן והאף היא משום הגדרתם כ'צואה', ועל כן מקשה שאין בהם גדר צואה. אבל לא מחוייב שכל זוהמא שמצריכה נטילה חייבת להיות דווקא בגדר 'צואה'.

על זאת טרחתי להביא את מקור הדין, להסבר הגר"א שהוא מהגמ' שמדברת על מי שידיו עסקניות לאחר שנגעו במקום התשמיש, ומרש"י שידים עסקניות - הן אלו שנגעו במקום הטינופת, ומהסבר הגר"א שהרשב"א לא חלק אלא רק הסביר שלא רק הטינופת של מקום התשמיש אלא גם של מלמולי זיעה וצואה - נחשבת כטינופת, לזאת הוספתי את היעב"ץ שהבין שגם הזיעה שמדובר בה היא בעלת ריח, שהרי אפילו צואה ללא ריח איננה בחיוב הרחקה ממנה, ושכחתי להוסיף את דברי הכסף משנה (ק"ש ג' ו', הובא במ"ב ע"ט כ"ג) שאיסור צואה הוא רק באופן שריחה רע 'ואני בעניי נראה לי דלא אסר רבינו צואת כל הבהמות אלא דוקא אותן שריחן רע כגון אלו, והניח הדבר לאומד הדעת אם דרך בני אדם להצטער בריחם הרע או לא'. מכל הלין משמע שאין זו מחלוקת כלל, אלא רק ביאור בתוך ביאור שכל חיוב הנט"י הוא מחמת טינוף, ושגם מלמולי זיעה וצואה הם טינוף.
אינני יודע לשער את מדת הטינוף שהיה דבוק באנשים לפני עידן הנקיון המודרני שנמצא בכל מקום, כפי שתיארתי לעיל - שגם החוץ נקי, וגם הבגוד והאנשים נקיים באופן שכמעט ולא היה בהיסטוריה, ודי לנו לנסות לדמיין מה הכוונה 'מלמולי זיעה וצואה' כדי להבין שאיננו מבינים מה היה אז, וכי מי היום ילך כשעליו מלמולי צואה?

ב. 'מלמולי זיעה' זו זיעה שהצטברה כעין 'שעורים קטנים', כך מבואר במשנה ברורה סימן ד כמדומני. סביר להניח שזה בגדר 'זיעה ריחנית', בין המקום שעיר ובין אם לא. ובימינו אכן אינו מצוי.

ועל זאת טענתי שהמציאות של הרכב הזיעה הרגילה, שלא במקומות השעירים, היא של 95% מים, ומעט מלח ושתנן, אך ללא שומן וחלב, ושרק הזיעה הנוצרת במקומות השעירים [ועוד מעט מקומות אחרים] הוא זו שמכילה שומן וחלב, ולכן הופכת ל'שעורים קטנים', והיא זו שעליה פועלים החיידקים, ואם לא נשטפת או מתאדה - מתחילה להדיף ריח. לא סביר שפעם המציאות היתה אחרת.

ג. כל השוואתו של המור וקציעה לצואה צריכה עיון, הרי לא עסיקנן כאן בהרחקה, ואין שום חיוב להרחיק ממלמולי זיעה, אלא שאסור שהיד תהיה מלוכלכת מהן. וכבר הערתי כן באשכול אחר, וצ"ע.

השאלה במקום, וכבר שאלתי זאת על הגר"א שדחה את דברי המהרי"ל שהבין שצואת האף והאוזן גם בכלל 'צואה', ודחה הגר"א שאין צורך להרחיק ממנה ד' אמות, על זאת שאלתי - הרי גם זיעה מחייבת בנט"י אף שא"צ להרחיק ממנה, וע"כ שגדר הרחקה ונט"י לא שווה, ויישב לי ידיד (הרב י.מ. שליט"א) שאף שצואת האף והאוזן מטונפת יותר מזיעת הפנים, אך מ"מ אין בה ריח רע, ושמא סבר הגר"א שכל שחייב הרשב"א נט"י במלמולי זיעה הוא רק מחמת שיש בהם גם טינוף וגם ריח רע, ובצואת האוזן שאין ריח רע - א"צ אף ליטול ידיו.

ד. לגבי קיא, אין ספק שהריח הרע העולה ממנו אינו מתחיל אפילו להשתוות לריח רע של צואה. הגועל של האנשים מקיא נובע מאיסטניסטיות בעיקר. אנשים גם מאוד נגעלים מרוק, למרות שאין בו שום סירחון ממין שהוא.

אתה צודק שהריח הרע של קיא ושל צואה שייכים לשתי מחלקות של ריח, אולם גם בקיא ריח זה נחשב אצל האנשים כדוחה ביותר, אף כשאינם רואים את הריח, פוק חזי מה קורה באוטובוסים בנסיעות ארוכות כשילד מקיא - כמה צער נגרם לנוסעים מהריח, אף אם אינם בטווח ראיה או נגיעה בקיא.

[כדכד]

לגבי הקיא אני חושב שכת"ר מגזים מעט בקשר לצער הנגרם מהקאות בנסיעה למי שאינו בטווח ראיה או שמיעה עם כי אני מסכים בעיקר הענין.

לגבי מה שהרב הביא ראיה מהמו"ק לכך שאיסור מלמולי זעה הוא בגלל ריח - לא הבנתי איך הרב ענה לי. מהציטוט של המור וקציעה שהובא בהודעה הקודמת של הרב נראה שהוא חולק על עיקר דין נט"י אחר נגיעה בלמולי זעה ולא שהוא מסביר אותו.

[החושב]

דרך אגב, מה קורה אם נגעתי במקום מכוסה שאין בו שום זיעה?
לכאורה לא אמורה להיות בזה בעיה מאחר שלא מדובר באיזה תקנת חכמים.
מצד שני העולם נזהרים בזה.

[יואל שילה]

העולם נזהרים בחושבם שזו גזירה, ולא יודעים שזה חידוש של הרשב"א, שממש לא מנוסח כ'לא פלוג', ושיסוד הדבר הוא טינוף.
ומה שמסייע למנהג העולם הוא מה שאומרים שהחזו"א היה מחמיר מטעם לא פלוג גם במי שזרועותיו מגולות באופן קבוע.
לא מצאתי חזו"א כזה, אך כך מביא הרב שריה זצ"ל, וחולק עליו, ואביא כאן תמצית דבריו.
זה השלחן או"ח ד'

ובמקום המגולה בזרועותיו אין להקפיד. ואפי׳ מי שהולך תדיר מגולה למעלה מהקובדו ונגע שם ג״כ צריך נט״י... ולפי דבריו כ״ש אם מגלה שם כל היום דא״צ ליטול. אבל דבריו אינם נראים דכיון דטעם נטילה זו היא משום מלמולי זיעה המצוים בכל מקום מכוסה אין סברא לומר שמכיון שמניח שם בבקר תפילין לא יהיו שכיחים שם מלמולי זיעה כל המעל״ע... מיהו נראה דהרגילים כל היום לגלות למעלה מהקובדו אפשר להם להקל אם נגע שם כיון שבשו״ע מבואר להדיא שהטעם הוא משום מלמולי זיעה וההולך בגלוי אין אצלו שם מלמולי זיעה, ולכאורה מורה כן פשטות לשון השו״ע שכתב 'ומקום מגולה שבזרועותיו אין להקפיד' - ולא הזכיר כלל קובדו אלא כל מקום שהוא מגולה בזרועותיו, וגם לא אמר 'שבזרוע' אלא 'בזרועותיו' - דר״ל כל אחד כפי שאצלו מגולה.

וראה בפירוט יותר בעמוד האחרון של הקובץ המצורף

[מקדש מלך]

אבל הוא לא מקיל למי שאצלו מכוסה ורק מתרחץ שלוש פעמים בשבוע.

[יואל שילה]

מי אמר שאני מקיל בזה?
גם הרב שריה זצ"ל הלך עם התפיסה הרווחת, שהיא תפיסת כל הפוסקים מאז הרשב"א, שהקובע הוא נגיעה במקומות המכוסין, וכל שטען הוא שזו לא מין גזירה כזו שנאמר בה 'לא פלוג', אבל היכא דאיתמרא - איתמרא, וממילא אף אם בעת הכניסה למים במקוה ניתן לגעת בגוף ולברך, אך מדוע שיקיל גם במי שנוגע במקומות המכוסין בשעה שאיננו מזיע?
לא באתי למחוק את ההלכה הכתובה, אלא רק לומר שמאחר והמקור שלה הוא בענייני טינוף - הרי שהבו דלא לוסיף על מה שהתקבל, ודי להחמיר בנגיעה במקומות המכוסים, אך לא צריך לחוש לספיקות בזה, וגם לא לומר בזה 'לא פלוג', וממילא תלמיד בממ"ד שיושב בשיעור עם מכנסים קצרות, כפי הרגלו, לא מפסיד את כל שכר לימודו מחמת שידיו נגעו ברגלו, וכל כיו"ב.
נכון שאם היה מופיע הרשב"א בבית מדרשנו הייתי מראה לו את הידיעות המדעיות שזיעת הידים כלל לא מסרחת, ושהדבר תלוי בסוג הזיעה ולא רק באם המקום מכוסה, אך מאחר והוא עדיין לא הגיע אלי - לא נותר לי אלא להסתפק בלכתוב את הדברים.

[יואל שילה]

לגבי הקיא אני חושב שכת"ר מגזים מעט בקשר לצער הנגרם מהקאות בנסיעה למי שאינו בטווח ראיה או שמיעה עם כי אני מסכים בעיקר הענין.

על זאת נאמר - על טעם וריח... לפי התחושה שלי - לא הגזמתי, וכן לפי תחושה של עוד אנשים ששאלתי אותם, אך אינני נוטל אחריות שכולם חשים כך.

לגבי מה שהרב הביא ראיה מהמו"ק לכך שאיסור מלמולי זעה הוא בגלל ריח - לא הבנתי איך הרב ענה לי. מהציטוט של המור וקציעה שהובא בהודעה הקודמת של הרב נראה שהוא חולק על עיקר דין נט"י אחר נגיעה בלמולי זעה ולא שהוא מסביר אותו.

לא הבנתי כיצד הבנת כך מהמו"ק, וראה בהמשך דבריו:

נ"ל פשוט שלא נפסלו הידים אם נגעו בליחת החוטם בדרך השלכתה, כיון דאורחיהו בהכי ולא קפדי עלה אינשי כולי האי, א"צ להפסיק בתפלתו לחזר אחר מים לנקותן ממנה, אבל אם נגעו בצואת האוזן נ"ל דיש לחוש להצריכן נטילה לתפלה, ולא משום דשם צואה קגרים כנזכר, אלא דלא גרע מנגע במקום המכוסה שיש שם מלמולי זיעה, דמיקרי מקום הטנופת, כ"ש בצואה דאוזן דאיכא תרתי ומאיסא טובא [ודווקא כשהיא רכה ולחה, אבל יבשה ודאי לא חמירא מצואה ממש], משא"כ בחוטם דמיגלי, והוה כזיעה דפנים ושאר מקומות המגולים וכרוק הפה שאינו פוסל הידים

[כדכד]

כתבתי שהבנתי כך מהציטוט ולא מהמשך הדברים עם כי גם בהמשך הדברים איני רואה ראיה לדברי מר

[אוצר החכמה]

הרב יואל שילה הוכיח כך. לפי הבנתו המור וקציעה מערער רק על צואת האוזן ולא על מקומות המכוסים. וסיבת ערעורו היא כי בצורה האוזן אין ריח רע. ולמה לא ערער על זיעה על כרחך שהבין שבזיעה יש ריח רע. דאם לא כן מה מובן בזיעה ולא מובן בצואת האוזן.

[יואל שילה]

הסברת אותי יותר טוב ממני!

[יואל שילה]

סיימתי את המאמר בס"ד

אכתוב כאן את הסיכום

 אסור מן התורה לומר ולהרהר בדברים שבקדושה בסמוך לצואה שאינה מכוסה - שהיא לכלוך מעופש שריחו רע ביותר וקצים בו; אין צורך להרחיק מדבר שריחו רע באופן טבעי ולא מחמת קלקול, כגון נפט. לענ"ד מסתבר שיש להרחיק מקיא, שהרי הוא מאוס וריחו רע ובד"כ מתרחקים ממנו, ולא הצלחתי להבין מדוע כתב בספר נזירות שמשון [הובא במ"ב] שאין צריך להרחיק מקיא אף שהוא מאוס - כי אין בו ריח רע, ואולי כוונתו למאכל שזה עתה נאכל ועדיין לא הספיק להתקלקל.
 חכמים הוסיפו שגם אין לגעת בתפילין לפני שיטול ידיו לאחר תה"מ, מאחר ונגעו במקום הטינופת.
 כתב הרשב"א שמי שנגע במקום הטינופת באמצע סעודתו צריך ליטול ידיו שנית, וחידש שלאו דוקא במקום טינופת ממש, אלא אף בשוק, בירך, ובמקומות המכוסים - שיש בהם מלמולי זיעה, וכן כשחיכך בראשו; אמנם, צריכים נט"י דוקא להמשך הסעודה, וכן לק"ש ותפילה, אך לשאר ברכות די בניקוי הידים או ברחיצתם, ואפילו ישן ערום שחזקתו שידיו מטונפות מנגיעה בבית הסתרים.
 ההרחקה מצואה - היא רק כשריחה רע, ויש מקום לומר שגם מה שהרשב"א הצריך נט"י לאחר הנגיעה במלמולי הזיעה - הוא דוקא אם יש בהם זוהמה וריחם רע [אך באופן עדין יותר מצואה]; יש לדעת שלזיעת הגוף הרגילה כמעט ואין ריח רע מאחר ומכילה כמעט רק מים, וריח הזיעה הוא בעיקר בסוג הזיעה שנפלט באזורים השעירים, קרקפת בית השחי ומפשעה [ובעוד מעט אזורים שאינם שעירים] - מאחר וזיעה זו מכילה גם שומן וחלב, המפורקים ע"י החיידקים, ובפרט בסביבה לחה וסגורה כבית השחי - שבה נוצרות מושבות חיידקים; עיכוב או מניעת פעילות החיידקים היא ע"י שטיפת הזיעה או אידויה, ולכן במקומות המכוסים יש יותר סיכוי לזיעה ריחנית, אם כי באופן עקרוני זיעת הידים וכו' איננה מסרחת.
 מי שנטל ידיו לסעודה ונגע במקום הטינוף, נחלקו הרמב"ן והיש"ש האם די ברחיצת ידיו או שצריך גם נט"י שנית; המ"ב כתב שיטול ידיו, אך יברך רק אם עשה צרכיו או נגע בצואה, והחזו"א כתב שהמברך לא הפסיד, אך אין מוחים במיקל שלא לברך.
 אף שנגיעה בטיט מלכלכת את הידים, אך איננה מחייבת נט"י, אך אחר נגיעה ברפש יש יותר מקום להחמיר לכתחילה; וכתב המו"ק שגם בטיט ושאר לכלוך ראוי לנקותם בשעת התפילה.
 'צואת האף והאוזן' בודאי אינן בכלל צואה שמרחיקים ממנה, אלא שנחלקו האם היא בכלל טינופת שמחייבת בנט"י: המהרי"ל היה נזהר שלא לגעת בצואת האוזן והאף בשעת התפילה, וכ"פ הרמ"א, אך הגר"א היקל בזה, וכ"פ המ"ב; אף שהיעב"ץ מיקל בזה מעיקר הדין, אך כתב שיש לחוש להצריכן נטילה לתפלה, שהאוזן היא מקום טינופת, וצואת האוזן מאוסה; מצאנו מנהגים שונים אצל פוסקי זמננו האם ליטול הידים אחר נגיעה בצואת האף והאוזן.
 אמנם, בפשטות אין להחשיב את האף והאוזן כ'מקומות המכוסין' כלפי החדרת האצבע לתוכם, שהרי אין בהם מלמולי זיעה, עכ"פ לדעת המקילים שצואת האף והאוזן לא נחשבת כטינוף.
 כמה פוסקים כתבו שגם זיעה שעברה לבגדים היא טינוף, כגון גרב הספוגה בזיעה, וכ"כ הבה"ל; אך פשוט שסוג הזיעה שאינה נחשבת כטינוף לא מחייבת בנט"י, כגון שרוול שנספג בזיעה בעת ריקוד, או כובע שרטוב מזיעת המצח; אמנם, בהג"ה אשל אברהם מבוטשאטש כתב שלא מצאנו בחז"ל להצריך נט"י לאחר נגיעה בזיעה שאינה במקומה - ולכן אין להצריך נט"י לאחר נגיעה בבגד מיוזע, אך כשנספגה בידו זיעה ממש מבגד המכסה את המקומות המכוסים - יש מדת חסידות לנקות ידיו.
 חידש התשב"ץ שיש ליטול הידים אחר נגיעה בנעלים, ובפשטות הטעם כי סתם נעלים הן מטונפות; כיום, הדרכים הרגילות בד"כ בחזקת נקיות מטינוף של צואה וטיט, וצריכים ראיה שיש לומר גם היום שסתם נעלים מטונפות, ולכן לא יוכל להסתפק בנגיעה בנעל כדי לטנף את הידים [כגון במי שנטל ידיו לתפילה או לאחר ביהכ"ס, וכעת מעוניין לטנפן כדי שיוכל ליטול ידיו בברכה לסעודה]; יש שהקילו בנגיעה בנעלים חדשות שעדיין לא הלכו בהן.
 שומן מאכלים איננו טינוף, ולכן מותר לומר דברי תורה בסעודה, וכן להמשיך לאכול לחם גם כשידיו שומניות; אמנם, ידים מזוהמות ממאכלים פסולות לברכת המזון מפני כבוד הברכה, והרשב"א הוסיף שגם לכוס של ברכה, וספר חסידים הוסיף שגם לפני כל ברכת הגפן שבסעודה; הפמ"ג חידש שהאיסטניס צריך לנקות ידיו מהמאכל שנגע בו - גם לפני שמברך גם על הפירות [וכדו'] באמצע הסעודה, ולא מצאתי מקור ברור לדבריו שצריך לנקות לפני כל ברכה.
 חז"ל אסרו לאחוז ס"ת ישירות ללא מטפחת כדי שלא לטנפו ולהפסידו, וכדי להפריש מאיסור זה גזרו שידי הנוגע בכתבי הקדש יפסלו תרומה, וממילא בזמן שנהגו טהרות ונטל ידיו לאכילה ולאחר מכן נגע בכתבי הקדש - הוצרך ליטול ידיו שנית; מסקנת הבה"ל והחזו"א שגזירה זו לא נוהגת בזמן שאנו ממילא טמאים והמאכלים והכלים טמאים, ודלא כחיי אדם שכתב שאם נגע בס"ת ובתפילין או ברצועות תפילין או במגילה באמצע הסעודה - יטול ידיו שנית ללא ברכה, אלא שסיים הבה"ל שאפשר שלכתחילה נכון ליזהר שלא ליגע בהם באמצע הסעודה.
 כלל קבעו חז"ל שסתם ידים הם עסקניות ויש לחוש שנגעו בטומאה שפוסלתן, ובהשאלה כתב הרשב"א שהישן ערום צריך לנקות את ידיו לפני שמברך, שהרי 'הידיים עסקניות' ונגעו במקום הטינופת. אמנם, מציאות החיים בזמננו כמעט ואיננה מאפשרת לידים לגעת בטינופת, כי אנו חיים בתנאי נקיון מופלגים, שהרי אצלנו הרחובות מרוצפים וכמעט ואין בהם רפש וצואה, ובתי הכסאות מכוסים, והמים החמים זורמים וזמינים בשפע ושוטפים מיידית את הלכלוך לניקוז, וחומרי הסבון מצויים - ולכן הרגלי ההיגיינה שלנו מפותחים, וכדו', ובאופן זה המציאות של טינוף הידים כמעט ולא קיימת, ללא שיגע להדיא בטינוף.
 אמנם, היו פוסקים שהבינו שמ"ש הרשב"א שיש ליטול הידים לאחר נגיעה במקומות המכוסים היא כעין גזירה, וממילא אמרו שאין לחלק בין זמנם לזמננו, ואף כשברור לו שהזרוע נקיה, והחזו"א התבטא במכתב שבטלה דעתו של ההולך בשרוול קצר - למרות שלגביו כלל אין זה מקום המכוסה, ויש שהחמירו אף מיד לאחר רחצה, והקילו רק כשנוגע בגופו בעודו עומד במים [ואולי גם כל זמן שגופו לח].
 אמנם, לא זכיתי להבין את דבריהם כיצד ניתן לומר 'לא פלוג', בעוד אין בכלל גזירת חז"ל על 'המקומות המכוסים', אלא זו רק הגדרה של הרשב"א לתיאור המציאות היכן יש טינוף, וממילא אם בפועל אין באותו מקום טינוף - הרי דינו צ"ל ככל מקום שאינו מטונף? ובפרט בחלקי הגוף הרגילים להיות מגולים אצל לובשי המלבושים הקצרים, ובפרט בחלקי הגוף של תינוק - שכלל לא מקפידים על גילויו; וכ"כ כמה פוסקים שאין לגזור כשגופו רחוץ ואצל מי שמורגל במלבוש קצר, שהרי במציאות אין שם מלמולי זיעה.
 לגבי נגיעה במקום שבד"כ הוא מכוסה, אך רגיל להתגלות בזמנים מסויימים, כגון הזרוע והשערות בעת הנחת התפילין, ומקום ההנקה: היו שנקטו לגביהם שלא חילקו בתקנה - וממילא החשיבום כמקום מלמולי זיעה, היו שנקטו שדינם כמקומות הגלויים רק בעת שמתגלים - כי סוף סוף כעת המקום מאוורר, והיו שנקטו שנחשבים כגלויים גם שלא בזמן שרגילים להתגלות - כי סוף סוף הוא מקום מגולה ומאוורר בזמן מסויים; כמדומה שבנגיעה בזרוע בעת הנחת התפילין - רבים מבני ספרד רגילים להקל למעשה, ולגבי נגיעה בשערות בעת הנחת התפילין יש יותר מקום להקל, מאחר ומעיקר הדין רק המחכך בראשו הוא שצריך ליטול ידיו, וכמדומה שכך נוהגים שלא להקפיד להניח תפילין של ראש רק באמצעות נגיעה דרך הכיפה.
 מבית הכסא בזמן חז"ל היו צריכים להרחיק כמצואה, וכתב התשב"ץ שהיוצא ממנו צריך נט"י; אמנם, בתי כסאות המצויים אצלנו, בד"כ נקיים לגמרי, שהרי הצואה נשטפת מהם, ודומים לבתי כסאות של פרסיים, שהצואה מתגלגלת מהם מיידית במדרון - ומבואר בגמ' שלא רק שאין דינם כבית הכסא - אלא מותר אף להתפלל בהם; אמנם, החזו"א הסתפק בזה כי סוף סוף שוהים מעט זמן עד שמדיחים את הצואה; מסתבר, שלגבי נט"י ליוצא מביה"כ, שאינו אף דינא דגמ' - א"צ לחוש לספיקו של החזו"א, וניתן להקל שלא ליטול כשיצא מבתי הכסאות שלנו; לגבי נט"י לסעודה בתוך ביהכ"ס שלנו - כתב האג"מ לאסור, ולגבי נט"י לתפילה התיר כשאין מקום אחר ליטול בו ידיו; ניתן ורצוי לבנות צורת הפתח להבדיל בין האסלה לכיור.
 במרחץ שבימי חז"ל אסרו להרהר הרהור תורה, מאחר והיה מזוהם כי הלכלוך שהה במים החמים זמן רב עד שיוחלפו, אך במקלחות המצויות אצלנו הלכלוך נשטף מיידית, ופשוט שלא גרע מבתי כסאות של פרסיים, וא"צ ליטול הידים כשיוצאים משם, ומסתבר שניתן גם ליטול שם הידים לסעודה.

[יואל שילה]

סיכום מאמר של חכ"א עם תוספות שלי
שנינו (יומא ע"ג:) 'יום הכפורים אסור... וברחיצה', וביארה הגמ' (יומא ע"ז:) 'ת"ר אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו', ואסרו אפילו להושיט אצבעו במים (פסחים נ"ד:) 'א"ר אלעזר אסור לו לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב כדרך שאסור להושיט אצבעו ביום הכפורים', ואסרו אפילו להצטנן באמצעות כלי שיש בו מים שמא ינתזו על בשרו (יומא ע"ח.) 'רב אשי אמר כסא דכספא חסר נמי אסור משום דמזדריב', אף שאין כאן כוונת רחיצה כלל.

ההיתרים שמצאנו לרחצה ונט"י ביוהכ"פ הם רק למקרים לא שגרתיים: א'- כשהתלכלך (יומא ע"ז:) 'ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש'; ב'- משום רוח רעה (יומא ע"ז:) 'תנא דבי מנשה רשב"ג אומר מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתנוק... מ"ט אמר אביי משום שיבתא', ופירש"י 'לפי שרוח רעה שורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלן שחרית' - ומוכח שאלמלא הסכנה לתינוק לא יכול היה ליטול ידיו בבוקר; ג'- להקביל פני רבו ולשמור פירותיו (יומא ע"ז:) 'ת"ר ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שגדול ממנו, עובר עד צוארו במים ואינו חושש... רבא שרא לבני עבר ימינא למעבר במיא לנטורי פירי א"ל אביי לרבא תניא דמסיע לך שומרי פירות עוברין עד צוארן במים ואין חוששין, רב יוסף שריא להו לבני בי תרבו למיעבר במיא למיתי לפרקא' - שמוכח שאלמלא סיבות אלו היו אוסרים אף לעבור במים דרך הילוכו למרות שאינו מתכוון לרחיצה כלל; ד'- לצורך חולה - בגמ' מפורש רק שמותר לסוך חולה, אך נראה שק"ו לרחיצה.

לדעת הרמב"ם (תפילה ז' ח') 'ביום הכפורים ובתשעה באב שאין שם רחיצה - אינו מברך נטילת ידים', אולם להלכה (שו"ע תרי"ג ב'-ג') התקבל להתיר נט"י ביוהכ"פ, והוא מפני שלש סיבות - סכנה, לכלוך, מצוה:

א'- סכנה: מבואר בשבת (ק"ח:) 'יד לעין תקצץ', ופירש"י 'שרוח רעה שורה על היד ומסמתו', ומוסיפה הברייתא 'תניא רבי נתן אומר בת חורין היא זו ומקפדת עד שירחוץ ג' פעמים', ופירש"י שהרוח השורה על הידים לפני הנטילה מקפידה שינטלו ג' פעמים; אם כוונת הגמ' שנגיעה במקומות אלו לפני נטילה היא סכנה - מסתבר שיתירו ליטול ידים ביוהכ"פ, וכ"כ הרא"ש (יומא ח' ג') בשם ר"ת 'ואין לך מלוכלך יותר מבבוקר קודם נטילה... ואם כן סכנה היא - שאי אפשר שלא יגע באחת מאלה... הלכך מותר לרחוץ ידיו ואינו חושש', ולפ"ז מה שהוצרכו ללמד שיטלו ידים לפני נתינת פת לתינוק משום שיבתא - הוא כי בתינוק נוטלים שוב לאחר שנטלו שחרית - משום שיבתא מועטת שיש כשנטל שחרית והסיח דעתו - שמסוגלת להזיק רק לתינוק (מאירי יומא ע"ז:). תוס' נתקשו ש'לא ראינו מי שיזהר עכשיו ליטול ידיו כשבא להאכיל תינוק', ותירצו שאין אותה רו"ר שורה באלו המלכיות, ולפ"ז היום, שכלל אין סכנה במניעת נט"י שחרית - לא היינו אמורים ליטול ביוהכ"פ, כמ"ש הכפות תמרים (תוספת יוהכ"פ, יומא ע"ז:) 'הלא בזמן הזה מעולם לא ראינו ולא שמענו דמי שנגע בעיניו טרם יטול ידיו דנסמאו עיניו, אלמא דגם רו"ר של שחרית אינו מצוי בינינו ואיך מתירים ליטול ידים שחרית [ביום כפור] הלא אין רו"ר מצוי בדורות הללו? וצ"ע'.

ב'- לכלוך: עוד טעם להתיר נטילה ביהכ"פ נלמד מהרא"ש (בסוף ברכות סי' כ"ג, יומא ח' ג', ובשו"ת ריש כלל ד') שכתב שידים שנגעו במקום הטנופת בזמן תפילה הן שוות לידים שמלוכלכות בטיט ובצואה בשאר היום [אף שנגיעה במקום הטינופת היא לכלוך מועט ביחס לנגיעה בטיט וצואה], וכתב הטור (תרי"ג) 'אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה מותר לרחצן.... הלכך בבוקר דסתם ידים מלוכלכות מותר לרחצן, וכן בכל היום אחר שעשה צרכיו וקנח או הטיל מים ושפשף בידיו'.

ג'- מצוה: מפורש בגמ' (יומא פ"ח.) 'כל חייבי טבילות טובלין כדרכן ביום הכפורים', והרמב"ן (תוה"א שער האבל עמ' רנ"ו) דימה נט"י באבֵל לטבילת מצוה בט"ב וביוהכ"פ, ומתיר נט"י לתפילה אפילו כשידיו לא נתלכלכו 'ורוחץ ידיו כדרכו לתפילה דהוה ליה כחייבי טבילות שטובלין כדרכן בין בת"ב בין ביום הכפורים - דכל רחיצת מצוה מותרת, ונטילת ידים לתפילה מצוה היא, ולהקביל פני רבו עובר במים, להקביל פני השכינה לא כל שכן, אבל שלא בשעת תפילה אם היו מטונפות מדרך קינוח רוחץ כדרכו כדאמרינן אם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו, ואם לאו אינו רוחץ אלא לתפילה'.

סתם ידים: לטעם הרא"ש [לכלוך] מותר לרחוץ רק את מה שהתלכלך בפועל [ולא עד סוף קשרי אצבעותיו], אך לא יוכל ליטול 'סתם ידים' לתפילה, וכן מוכח מהר"ן (פסחים קט"ו:) שאם בודאי נגע בגופו - פסול לברכה, ואם הסיח דעתו משמירת ידיו - צריך ליטלן שנית לסעודה כי גזרו עליהן לעניין טומאה, אך הן כשרות לברכה ותפילה [ואף אמרו שאם יחמיר ליטלן הרי הוא מגסי הרוח], אבל מלשון הרמב"ן (בתוה"א אבל ק"ז) משמע שכוונתו להתיר ביוה"כ נטילת סתם ידים לכל תפילה, ובהכרח שסובר שהן פסולות לתפילה.

עשה צרכיו ולא קינח: כתב השו"ע (תרי"ג ב'-ג') 'נוטל אדם ידיו שחרית ומברך על נטילת ידים... אם הטיל מים ושפשף בידו, או עשה צרכיו וקנח - מותר לרחוץ דהוה ליה ידיו מלוכלכות... ואם רוצה להתפלל, אפילו לא קנח נמי מותר ליטול עד סוף קשרי אצבעותיו' - כלומר, שלא היקל ליטול סתם ידים, ואף לא התיר בהטיל מים ללא שפשוף, ועל מה שהתיר בעשה צרכיו בלא קינוח - השיג הב"ח (תרי"ג ג') והתיר ליטול לתפילה רק כשקינח, ואף כתב שיכול לכתחילה לקנח וליטול כדי לברך אשר יצר; המג"א (תרי"ג ג') חלק על הב"ח וכתב שא"צ לקנח ולשפשף כדי ליטול לתפילה, וצ"ע, שהרי הב"ח הוכיח שהרא"ש לא התיר ללא קינוח.

נטילה מחמת נגיעה במקומות המכוסים: כתב הדרך החיים (א' ט"ז) לגבי נט"י שבכל יום 'כל הדברים המנוים לעיל הצריכין נטילה משום רוח רעה, ואפילו נגע רק באצבע קטנה - צריך ליטול עד הפרק, ולכל הפחות עד קשרי אצבעותיו, אבל אם לכלך ידיו בטיט או ברפש אין צריך לנקות אלא מקום המלוכלך בלבד', והביא דבריו המ"ב (תרי"ג ו') גם לגבי יוהכ"פ, והוסיף שה"ה אם נגע בגופו במקומות המכוסים, ואפילו לתפילה. אמנם, איננו יודעים כיצד להלום את דבריו, שהרי דה"ח לא כתב להתיר כן גם ביוהכ"פ, והמ"ב עצמו (ד' מ"א) הרי כתב שהנוגע ברגליו הוא משום נקיות ולא משום רו"ר, ועוד, הרי לא בכל רו"ר התירו ליטול ביוהכ"פ אלא רק כשיש חשש סכנה ['יד לעין תקצץ', 'שיבתא'] - וא"כ כיצד התיר ליטול ידיו ביוהכ"פ לאחר נגיעה במקומות המכוסים? ע"כ יותר היה נראה להורות שמי שנגע במקומות המכוסים ביוהכ"פ לא יוכל ליטול ידיו כדי לברך אשר יצר, אלא רק לנקותם, ובשעת התפילה ירחץ רק את המקום המלוכלך בלבד מחמת הנגיעה במקומות המכוסים, ואם אצלו מקומו אלו לא מטונפים בפועל - נראה שלא יוכל ליטול ידיו גם בשעת התפילה, כי גם למי שחשש לומר 'לא פלוג' לגבי מקומות המכוסים כשבפועל הם נקיים, אך ביוהכ"פ שהיתר הנטילה בו איננו מוסכם - לא יוכל להקל ליטול; ולגבי מ"ש הבה"ל (תרי"ג ד"ה ואם) 'ואם לבו תוהא עליו בשביל שאינו נוטל - רשאי הוא ליטול כדי שיהיה יכול להתפלל בדעה מיושבת' - בודאי ראוי שיפעל בעצמו שלא להזדקק להיתר זה.

[מתהלך]

מי אמר שאני מקיל בזה?
גם הרב שריה זצ"ל הלך עם התפיסה הרווחת, שהיא תפיסת כל הפוסקים מאז הרשב"א, שהקובע הוא נגיעה במקומות המכוסין, וכל שטען הוא שזו לא מין גזירה כזו שנאמר בה 'לא פלוג', אבל היכא דאיתמרא - איתמרא, וממילא אף אם בעת הכניסה למים במקוה ניתן לגעת בגוף ולברך, אך מדוע שיקיל גם במי שנוגע במקומות המכוסין בשעה שאיננו מזיע?
לא באתי למחוק את ההלכה הכתובה, אלא רק לומר שמאחר והמקור שלה הוא בענייני טינוף - הרי שהבו דלא לוסיף על מה שהתקבל, ודי להחמיר בנגיעה במקומות המכוסים, אך לא צריך לחוש לספיקות בזה, וגם לא לומר בזה 'לא פלוג', וממילא תלמיד בממ"ד שיושב בשיעור עם מכנסים קצרות, כפי הרגלו, לא מפסיד את כל שכר לימודו מחמת שידיו נגעו ברגלו, וכל כיו"ב.
נכון שאם היה מופיע הרשב"א בבית מדרשנו הייתי מראה לו את הידיעות המדעיות שזיעת הידים כלל לא מסרחת, ושהדבר תלוי בסוג הזיעה ולא רק באם המקום מכוסה, אך מאחר והוא עדיין לא הגיע אלי - לא נותר לי אלא להסתפק בלכתוב את הדברים.

שמעתי מת"ח אחד לבאר שאין העניין כאן לא פלוג, אלא צורת התייחסות כללית. כשם שכנוגעים בפח זבל, גם אם עכשיו שטפו אותו, מנקים את הידיים, כך גם במקום הטינופת. זה מקום הטינופת ולא משנה אם עכשיו הוא נקי או לא.

[יואל שילה]

אין בעיה להמציא סברות, ועו"ד טוב יכול להצדיק כל לקוח
הבירור ההלכתי הוא מה התברר במקורותינו, מה ניתן להסיק מזה ולא לא ניתן להסיק מזה.
אין שום מקור קדום שיחייב 'לא פלוג' ליטול ידים לאחר נגיעה במקום שאיננו מטונף
ובינה נא בר"ן שכתב שמי שנוטל סתם ידים לברכה הוא בכלל הנוטל ידיו לפירות - שהוא בגדר גסי הרוח
וכ"ש וכ"ש ביוהכ
פ שאין שום רשות ל'החמיר' ליטול, נגד מה שמבואר בחז"ל שאסורה רחצה אף ללא כוונת רחצה.
ואם מתירים - חייבים שההיתר יהיה מעוגן היטב.

[יואל שילה]

לאור מה שהתבאר שכפי הרגלי ההיגיינה שלנו - בד"כ אין דרך כיצד לטנף את הידים - הרי שנולדת חומרא שמי שנטל ידיו מכלי, כגון לפני התפילה, ולאחר התפילה מעוניין לטול ידיו לסעודה - יש לו לחוש שלא יוכל לברך על הנטילה לסעודה, מאחר ובלי שיטנף את ידיו בפועל - 'סתם ידים' אינן מטונפות במקומותינו שמורגלים ביותר בנקיון, וכפי שביארתי - גם נגיעה בנעליו הנקיות לא תועיל לטנף את ידיו.
אשר על כן עדיף שלפני התפילה רק ירחץ ידיו מהברז, ולא מכלי.
ואם בשבת הוא משתמש במים מדוד - גם פתיחת הברז על ידיו נחשבת כנטילה מכלי, ויש לו לתת למים לזרום מעט, ואז יוכל לשטוף ידיו בזרם, - שאז לא תחשֵב כנטילה מכח גברא.
ומישהו הציע בבדיחותא לשווק 'ערכת טינוף' שיש בה טינוף ברמה נמוכה, שלא צריך להרחיק ממנו ד' אמות, ויועיל לטינוף הידים כדי שיוכלו ליטול בברכה ללא חשש...

[.השוחט]

בצד התחתון של נעליו, יש ערכת טינוף זמינה. רגע קודם הוא הלך בה ברחוב ודרך בכל אשר מצוי בקרקע רשות הרבים.

[יואל שילה]

אולי ברחובות תל אביב יש טינוף זמין ממין כלב, וכן לשרברבים ורפתנים יש טינוף זמין, אולם העם שלא בשדות הולך על מדרכות שאין בהן טינוף, ומקסימום טיט בחורף - שלא מחייב בנט"י מעיקר הדין.
בדקתי היום את הסוליות שלי, בנות הכמה חודשים - נקיות.

[יואל שילה]

יש להוכיח שצואת האוזן איננה כה מאוסה ממה ששנינו (שבת ס"ד:) 'יוצאה אשה... במוך שבאזנה... ובמוך שהתקינה לנדתה', ורק לגבי מוך שהתקינה לנדתה אומרת הגמ' (שבת ס"ה:) '...כיון דמאיס לא אתיא לאיתויי' - ש"מ שהמוך שספג את צואת אזנה איננו כה מאוס.

[יואל שילה]

תקנת נט"י לסעודה היתה לאכילת פת, אך כשכבר נמצא בסעודה וידיו נתטנפו - אסור לאכול גם שאר מאכלים ללא נט"י מחשש שמא יאכל גם פת ללא נט"י, כדאיתא בגמ' (יומא ל'.) 'תנו רבנן, הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס... אמר רב חסדא לא אמרן אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס' - הרי שהצריכו נט"י גם לשתיה בתוך הסעודה, ופירש"י (יומא ל'. ד"ה לא) 'צריך ליטול שמא יתן פרוסה לתוך פיו', וכתב הרמ"א (ק"ע א') 'והא דבעינן נטילה לשתייה היינו בתוך הסעודה - דחיישינן שמא יאכל, אבל בלאו הכי אין צריך נטילה לשתייה', ומקורו בתר"י (ספ"ח בברכות) 'ובכאן י"ל היכי קאמר לא אמרו אלא לשתות והלא אין צריך נטילת ידים לשתיה?', ויישב 'וי"ל שדרכם היה בשעת שתיה לאכול מעט כדי שיוכלו לשתות, ולפיכך אמרו שצריך נטילה מפני אותו המעט שאוכל'.

על דברי השו"ע (ק"ע א') 'נוטל ידו אחת ששפשף בה' כתב המג"א (ק"ע ב') 'ומיהו אם אינו רוצה לאכול רק לשתות א"צ ברכה דמשום חששא א"צ ברכה', והשיג עליו המאמר מרדכי ([כרמי] ק"ע ג') שאף שנוטל רק מפני החשש שמא יאכל, אבל 'דמאיזה טעם שיהיה הרי מצווה ועומד ושייך שפיר לומר וציוונו, ועוד, דאם לא יברך אם אירע שאכל מעט הרי נמצא למפרע שהיה צריך ליטול מדינא והיה צריך לברך', והוכיח זאת מדברי הרשב"א שמברך על שחיטת בן ט' חי שהפריס ע"ג קרקע אף ששוחט רק מפני מראית העין, ואף שטעם החיוב הוא מחמת הספק, אבל לאחר שחייבו - החיוב ודאי, ואינו דומה לספק בגוף הדבר אם חייב או שפטור מהמצוה.

אמנם לא זכיתי להבין את דבריו במה עדיפה נט"י בתוך הסעודה כשמתכוון רק לשתות והצריכוהו ליטול שמא יאכל לחם - ממי שאין בכוונתו לאכול כביצה פת קיי"ל שאינו מברך על הנטילה אף שבודאי יש סיכוי שימשך לאכול כביצה, וז"ל השו"ע (קנ"ח ב') 'יש מי שאומר שאם אינו אוכל אלא פחות מכביצה, יטול ידיו ולא יברך', וכתב המ"ב (קנ"ח ט') שאינו מברך על הנטילה כי יש להסתפק שמא לא תיקנו נטילה בפת פחות מכביצה שאינה מק"ט, או שמא תיקנו נטילה כשאוכל כזית - שנחשב כאכילה כלפי ברהמ"ז [ודחוק בעיני ליישב שאם כבר נמצא בסעודה החייבת בנטילה - תקנה זו מתפשטת גם לאחר שבדעתו לסיים לאכול את הלחם וידיו נתטנפו].

[יאיר]

שמעתי שהבא"ח כתב גם שבהנחת תפילין אין צורך ליטול אם נגע מעל המרפק ומשמע שזה דבר סגולי

[פולסברג]

כתב הערוה''ש (מו ט, ומקורו בטושו''ע)

והנה בזמן הש"ס היו אומרים כל ברכ[ו]ת השחר איש על מקומו, מפני שהיו קדושים והזהרו שגם בשינתם לא יגעו ידיהם במקומות המכוסים. אבל עכשיו אי אפשר לברך כל אחד על מקומו, שאין ידינו נקיות. והגם שאפשר לנקות בכותל או בשאר דבר תיכף בקומו, מכל מקום מפני שיש כמה מעמי הארץ שאין יודעים זה, ואין יודעים כלל הברכות האלו, ולכן נוהגים לסדרן בבית הכנסת ועונין "אמן" אחריהם, והם יוצאים ידי חובתן. ואנחנו כל אחד מברך ברכות אלו בביתו אחרי נטילת ידים, וגם אחרי נקיות כשצריך לכך. ואי אפשר לנו לברך כל אחת על מקומו מפני כמה טעמים.

זאת אומרת, שלדעת הרא''ש שנט''י שחרית הוא מטעם נקיות, בזמן הש''ס לא הוצרכו לכך?

גם יל''ע מהגמ' ב''ק שישן חייב על נזק. אך שם כמדו' פירש''י דהיינו ברגליו.

[פולסברג]

היום יום ש''ק אנה ה' לידי ספר הלבוש ומצאתי כתוב בו בהגהות מלבושי יו''ט מבעל התוי''ט שהקשה כדברים האלה, וביאר שהחמירו יותר ממה שהחמירו בגמ', ועוד מפני הע''ה, עיי''ש.