ברכה על טלית של בית הכנסת

[שמואל דוד]

במשנה ברורה סימן יד כתב שצריך לברך עליו אף אם לובשו לעלייה לתורה. אולם העולם אינם נוהגים כן. אשמח במקור למנהג ישראל.

[כדכד]

אני חושב שהעולם אין נוהגים כך מחוסר ידיעה.
אולם, אחד מרבותי שליט"א סיפר לי שפעם בירך על טלית של הצבור והעירו לו (הוא לא פירט מי) שהמנהג הוא שאין מברכים והוא באמת תמה כי מלבד המקור שהזכיר מר יש גם בהלכות סליחות שהש"ץ ילבש טלית שאולה ולא של ציבור כדי שלא יכנס לספק ברכה.
מכל מקום גם לדבריו זה מנהג ללא מקור

[מקדש מלך]

יעויין שו"ת הר צבי או"ח חלק א סימן יז

[שמואל דוד]

יעויין שו"ת הר צבי או"ח חלק א סימן יז

אפשר להעתיק?

[שמואל דוד]

עכשיו ראיתי בספר רבבות אפרים ח״א סימן כא שהרגיש בזה.

[הוה אמינא]

כמדו' לזכרוני שזו מחלוקת ט"ז ומג"א על הדף במקום

[מקדש מלך]

יעויין שו"ת הר צבי או"ח חלק א סימן יז

אפשר להעתיק?

נשאלתי ע"ד טלית מצויצת השייכת לבית הכנסת והיא מוקדשת לצבור שיתפלל בה מי שירצה, אם רשאים להתעטף בה בלי ברכה כשמתכוונים לא לזכות.

הנה, במשנה ברורה (סימן תקפא) לענין עטיפת הש"ץ בטלית באמירת הסליחות הביא בשם הט"ז שלא יכניס עצמו לדבר שיש בו ספק וע"כ לא יטול טלית שלו אלא יקח טלית של חבירו דבזה לכו"ע פטור מציצית ויכוין שנוטלו רק לכבוד ולא לקנותו. והמשנה ברורה הוסיף שגם טלית של הקהל לא יקח שהוא ג"כ כשלו. ומדבריו מבואר שאפילו אם הוא מכוין שלא לקנות אין זה מועיל בטלית של קהל.

אולם במקום אחר כתבתי שלכאורה דין זה תלוי בשני התירוצים שבגמרא יומא (דף יב ע"א) לענין חיוב ביהכ"נ במזוזה, אם דין ביהכ"נ הוא כשל שותפים או גרע משל שותפים. ולחד תירוצא בגמרא שם מחלק בין של כרכים לכפרים ומשום דבשל כרכים אין לה בעלים מיוחדים וגרע משל שותפים. ואם נאמר שדינו כשל שותפות ומאחר דטלית של שותפים חייבת בציצית הרי היא כטלית שלו דמחוייב לברך ואין מועיל מה שמכוין שלא לזכות בה. אולם אם נאמר שהוא גרע משל שותפות אלא כשהוא מכוין לקנותה יכול הוא לברך עליה משום שאדעתא דהכי הקדישו את הטלית וכאילו פירשו שכל אחד בשעה שיקחהו לצאת בו יהיה שלו (עיין שו"ע סימן תרנח סעיף ז), משא"כ כשהוא מכוין שלא לזכות בו, רשאי הוא להתעטף בלא ברכה.

ועיין רש"י (חולין דף קלו ע"א) לענין מעקה, דאיתא שם בגמרא דגג של שותפות חייב במעקה דכתיב כי יפול הנופל ממנו, אלא גגך למאי אתא למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות. ופירש"י: בתי כנסיות שאין חלק לאחד מהן בו שאף לבני עבר הים הוא, ועוד שאינו בית דירה, עכ"ל. וראיתי למחבר אחד שבפעיה"ק שרוצה לדחות טעם הראשון של רש"י. אבל באמת דברי רש"י ברורין ומאירין דל"ש לרבות ולחייב גם כשאין לו חלק בבית. דלעולם עיקר המצוה לא רמיא אלא על מי שהבית שלו או כולו או מקצתו. ונמצא דב' לשונות שברש"י הן הם ב' התירוצים שביומא הנז'. ויש להוסיף עוד דרש"י לשיטתו בסוכה (דף כז ע"ב) דהיכא דלא מטי שוה פרוטה לכל אחד לא חשיב שלו כלל. וכן ביהכ"נ שהוא לכל העולם אי אפשר דלימטיה שוה פרוטה לכל אחד. ועיין ת' חמדת שלמה (או"ח סימן כז).

והנה, רש"י בעצמו הביא עוד טעם אחר, שכתב ועוד שאינו בית דירה וגם הרמב"ם בהלכות רוצח (פרק יא הלכה ב) כתב טעם בתרא זה. ונראה שיש בענין זה מחלוקת הראשונים. ואקדים בזה דברי הרי"ף (סוף הלכות מזוזה) שכתב על הך ברייתא דביהכ"נ ובית השותפים חייבים במזוזה דדוקא שיש בו בית דירה, א"נ ביהכ"נ דכפרים דדירי ביה אורחים אבל דכרכים לא. ועיין בנמוקי יוסף שם שמפרש דברי הרי"ף דהיינו טעמא דמחלק בין כפרים לכרכים דמשום דדיירי ביה אורחין אין מקדשין אותו הקדש גמור וכו' אבל דכרכים הקדש גמור הוא, עכ"ל. הרי דלהרי"ף והנמוק"י ביהכ"נ של כרכים נתמעט משום דמה בית שהוא חול אף כל שהוא חול יצא ביהכ"נ שהוא קדש. וכן הוא ברמב"ם הלכות מזוזה (פ"ו ה"ו) בתי כנסיות ובתי מדרשות שאין דרין בהם פטורים ממזוזה לפי שהם קדש. וזה דלא כפי' רש"י ביומא (דף יב ע"א) דטעמא דכרכין הוא מפני שאין להם בעלים מיוחדים והיא עשויה לכל הבא. משא"כ של כפרים, כל בעליה ניכרים והרי הוא כבית השותפין. וכדי להסביר במאי פליגי אקדים הא דאמרינן במגילה (דף כו ע"א) בית הכנסת של כרכים כיון דמעלמא אתו ליה מצו מזבני ליה דהו"ל דרבים. והנה, בחדושי הרשב"א שם מביא י"מ דטעמא דכרכים משום דכיון דמעלמא אתו ליה רבים הוציאו בבנינא ושמא יש אחד בסוף העולם שקנה בו וחלקו מעכב וכו'. והרשב"א הקשה ע"ז, דא"כ מאי פריך שם מדר"י דביהכ"נ של כרכים מטמא בנגעים ודילמא אה"נ דאחוזתם קרינן ביה והא דלא מזדבני הוא משום דחלקו של אחד מסוף העולם מעכב. ולכן מפרש הרשב"א בטעמא דביהכ"נ של כרכים הו"ל דרבים, כלומר, שבני עיר כשהן בונים אותה על דעת כל הבאים כאן עשאוה וכאילו הקדישוה לכל ואין לה בעלים וכו' עכ"ל. מבואר מכ"ז דפליגי רבוותא בבית הכנסת של כרכים אם הוא רק קנין כספם של המשתתפים בהוצאות בנינו או שהוא קנין צבורי השייך לכל העולם ולאו דוקא לאלה שבנאוהו מכספם.

ומעתה נאמר דבזה פליגי רש"י, הרי"ף והרמב"ם וכל אחד לשיטתו אזיל. שיטת רש"י (חולין דף קלו ע"א) כהרשב"א דביהכ"נ של כרכים אינו קנינו של נותן הכסף דוקא. אלא תיכף יוצא חלק ממונו מרשותו הפרטי ונכנס לרשות וקנין הצבור כולו. ולכן כתב רש"י שאין חלק לאחד מהם בו. ולכן שפיר מפרש ההיא דיומא דמחלקינן בין של כפרים לשל כרכים, היינו מטעמא דלעיל דשל כרכים אין להם בעלים מיוחדים כלל, משא"כ של כפרים הוי כשל שותפים. אבל הרי"ף והרמב"ם סוברים כהי"מ שברשב"א, שגם ביהכ"נ של כרכים אינו אלא קנין של המשתתפים בכספם דוקא. ונמצא דגם של כרכים שותפים בעלמא נינהו דתרי כמאה ומה לי שותפים של מאה או של אלפים. ולכן מוכרח הרי"ף לבקש בטעמא דהא דכרכים נתמעטו מחיוב מזוזה הוא משום קדושה דמה בית חול אף כל שהוא חול ולא כשתשמישו לקדש. אבל מצד קנין ממון אין לחלק בין כרכים לכפרים. (אף לפי"ז צריך ביאור לשיטת הרי"ף הסוגיא דיומא (דף יב ע"א) דמדמי לה לההיא דשבע שכבשו ושחלקו), ואכמ"ל.

וממילא נאמר גם בהני תרי טעמא דרש"י דנקט לה בתרתי משום דאין לאחד חלק בו ועוד דאינו בית דירה. יתכן דהיינו הך תרי שיטות שברשב"א. טעם הראשון הוא כשיטת הרשב"א שאין אף לאחד חלק בו משום דכבר יצאו מרשות הבעלים המשתתפים ונהפך להיות קנין הצבור כולו באופן שאין לשום איש פרטי חלק בו. וטעם השני בא ליישב גם לשיטת הי"מ וכשיטת הרי"ף, דבאמת גם ביהכ"נ של כרכים הוא קנין משותף רק להמשתתפים בכסף ולזה אומר דגם לשיטה זו נתמעט משום שאינו בית דירה היינו דאינו דירה לתשמיש של חול, וכעין טעמו של הרי"ף.

[שמואל דוד]

יישר כח

[מיללער]

הובא לעיל תשובות הגרצ"פ זצ"ל בשו"ת הר צבי בגדר בית הכנסת אם דינה כשל שותפין או כדבר שאין עליה בעלות והגרצ"פ מפרש שתלוי בפלוגתא דרבוותא ובשני פירושים ברש"י חולין קל"ו ע"א לגבי מעקה עיי"ש

א. האם יש מי שמדמה את זה לענין מה שהאריכו האחרונים (הרוגוצובר ועוד) בקרבנות ציבור שזה גדר מיוחד מקרבנות שותפין

ב. בא"ד כתב הגרצ"פ: וראיתי למחבר אחד שבפעיה"ק שרוצה לדחות טעם הראשון של רש"י. מי הוא המחבר א'?

ג. איפה בספרי הרוגוצו'בר, משך חכמה ורבי אלחנן וואסרמן זצ"ל מדברים מענין הנ"ל של קרבנות ציבור להבדיל מקרבנות של שותפין - ובכלל מראי מקומות בענין הנ"ל

[תלמוד_ישן]

כתוב ברשימתי שבהליכות שלמה (פ"ג סעיף י"ב) כתב שאין לברך על טליתו של הקהל

[מחשבה אחת]

מספרו של ר' אליעזר משה פישר רב דבית הכנסת ברוידא: