פורום אוצר החכמה

תם מה הוא אומר כתב:בתחילת האשכול הובא כאן לינק של שיעור של הרב הלל, אם מישהו יוכל להביא את תוכן דבריו כתובים יהיה לתועלת (מסתמא).

ישא ברכה כתב:בעזרת הבורא ית'

אכן ברור שספרדי אינו מחויב לציית לרב ספרדי דוקא וכן להיפך. אבל כל זה נכון אם אכן הפוסקים היו כותבים/אומרים הלכה ברורה לאשכנזי ולספרדי. הבעיה שזה לא בדיוק כך, והרבה פעמים הרבנים כותבים לפי החוג אליו הם שייכים. כך שהחלוקה שנוצרה בין רבנים אשכנזיים לרבנים ספרדיים איננה נכונה במהותה, אבל פרקטית בשטח צריך אותה. (אני מכיר רב אחד שמקפיד לומר בכל הלכה שיש הבדל בין אשכנזים לספרדים, הרב אופיר מלכה).

צריך גם להבחין בשיטות הפסיקה. במשך השנים נוצרו פערים בין הפסיקה האשכנזית לפסיקה הספרדית. אינני מתכוין שכל אחד טוען שיש לו מסורת פסיקה מהבורא בסיני וחייבים ללכת אחריה, אלא לנתונים מסוימים שנתהוו במהלך השנים, בהם נראה שרוב הפוסקים מעדת הספרדים (בעיקר בשלוש מאות שנה האחרונות) צועדים בגישת פסיקה מסוימת, בעוד רוב הפוסקים בארצות אשכנז משתמשים בכלים שונים בעניני הפסיקה.

כמה נקודות בולטות.
א. הפסיקה הספרדית מושתתת הרבה יותר על פסקים וכללים מאשר הפסיקה האשכנזית, שמשתמשת הרבה יותר עם הכרעה עפ"י סברא. (ובזה אולי ניתן לציין שעבד הבורא הגרב"צ, היה קרוב לגישה האשכנזית. לא סתם החזיק מהחזו"א באופן חסר תקדים).
ב. הפסיקה האשכנזית הרבה פחות מתיחסת לקבלה. אחותה הספרדית מתעסקת הרבה יותר עם הקבלה. (למעט עבד הבורא הגרע"י שבענין הזה קרוב יותר לפוסקים האשכנזים).
ג. היחס לב"י הרבה יותר משמעותי מאשר היחס לרמ"א אצל האשכנזים. (אצל הספרדים יש פולמסים שלמים על היחס לקבלנו הוראות מרן, האם זה ודאי/כרוב/ספק, בכנגד האר"י, סב"ל כנגד מרן, פסקי הב"י בעריות, בנדה, ועוד. אצל האשכנזים - הנושאי כלים חולקים בשפע, שלא לדבר על הגר"א, ואין את כל החשבונות הללו.

אורח כתב:http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=7&t=19904&start=40#p210330
הנני חוזר לדיון שפתחנו בו, האם החרימו הב"י ובית דינו לנוהגים קדושת שביעית בפירות נכרי.

והנה בשו"ת אבקת רוכל (סי' כה) כתב הב"י, כי נידו למקילים שלא להפריש תרו"מ מפירות הגוי שנגמרה מלאכתם ביד ישראל (כסברת המבי"ט), ולא הזכיר כלל וכלל כי היה איזה חרם או נידוי לשומרים בהם קדושת שביעית (כסברת המבי"ט ג"כ).

וזה לשונו: "אמר יוסף קארו, אחר שכתב החכם הר' משה מטראני אגרת זאת השנית, רצה לעשות מעשה כדבריו בשמיטה שעברה, ומיחו בידו. ובשמיטה זו שהיא שנת השל"ד הקשה את רוחו ואמץ את לבבו לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו ביד רמה, וקמו כל חכמי העיר ועיינו בדבריו הראשונים והאחרונים וראו שאין בהם ממש, והכריזו בבתי כנסיות בגזרת נידוי שכולם יפרישו תרומות ומעשרות מפירות הגוי שנתמרחו ביד ישראל בשביעית כמו בשאר שנים. נאום הצעיר יוסף קארו".

יבוא הטוען ויטען לאו דוקא, והב"י חדא מינייהו נקט, דהא בהא תליא, ולדעתו כמו"כ הנידוי כולל ג"כ מי ששומר בהם קדו"ש.

ולאידך יטען שכנגדו, דאדרבה, אילו היה כך בודאי לא היה לו לב"י להשמיענו רק שנידו למקילים שאינם מפרישים תרו"מ, אלא גדולה מזאת היה לו להשמיענו שאפילו למחמירים לנהוג בהם קדו"ש נידו והחרימו, שזהו חידוש גדול ורבותא טפי לנדות למי שנוהג כסברת המחמירים, ובודאי לא היה לו לב"י להניח רבותא זו. אלא ש"מ שבאמת לא נידו אלא למקילים שלא להפריש תרו"מ, ואילו המחמירים לנהוג בהם קדו"ש, הגם שלדעת הב"י ודעימיה אין צורך, מ"מ לנדות על כך לא עלה על לבם מעולם.

כך או כך, את הכתוב באבקת רוכל (וגם מה שלא כתוב) אי אפשר לשנות ולהזיז ממקומו.

ואולם מצאתי דבר מצער בספר חזון עובדיה (חנוכה, עמ' פה אות ה) שגרע והוסיף בלשון האבקת רוכל כרצונו, ועשה בו כבשלו.

וזה לשון החזון עובדיה שם: "והנה נידון האמרי יושר היה בשמן זית שהובא מא"י לחו"ל, וסיים שם, שאע"פ שרוב השמנים הבאים מארץ ישראל של גויים הם, מ"מ יש לחוש לדברי המבי"ט שדין שביעית נוהג גם בשל גויים. וכ"כ בשו"ת לבושי מרדכי תליתאה. וזה אינו, שהעיקר כמרן הב"י בשו"ת אבקת רוכל (סי' כה) שאין דין שביעית נוהג בפירות של גויים בין להקל בין להחמיר. ובפרט שכן הסכימו עם מרן כל חכמי צפת בדורו, כמו שסיים שם וזה לשונו: הנה בשנתינו זו השל"ד כתב ה"ר משה מטראני אגרת זאת השנית, שיש דין שביעית אף לפירות של גויים, והקשה את רוחו ואמץ את לבבו לעשות מעשה כדבריו ביד רמה, וקמו כל חכמי העיר הזאת צפת יע"א, ועיינו היטב בדבריו, וראו שאין בהם ממש, והכריזו כולם בבתי כנסיות בגזירת נידוי שלא לנהוג דין שביעית בפירות של גויים וכמו שכתבתי, ע"ש".

הרי שהעלים לגמרי הכתוב באבק"ר כי נידו למקילים שלא להפריש תרו"מ, ותמורת זה "שתל" בדברי האבק"ר (כבר ברישא ובעיקר בסיפא) כי נידו לנוהגים דין שביעית בפירות של גויים. ואולם כאמור להד"ם (כלומר בנוסח ובלשון האבק"ר) עכ"ל.
ד"ז מצוי בדברי הג' יבי"א ואכמ"ל.

ישא ברכה כתב:בעזרת הבורא ית'

אכן ברור שספרדי אינו מחויב לציית לרב ספרדי דוקא וכן להיפך. אבל כל זה נכון אם אכן הפוסקים היו כותבים/אומרים הלכה ברורה לאשכנזי ולספרדי. הבעיה שזה לא בדיוק כך, והרבה פעמים הרבנים כותבים לפי החוג אליו הם שייכים. כך שהחלוקה שנוצרה בין רבנים אשכנזיים לרבנים ספרדיים איננה נכונה במהותה, אבל פרקטית בשטח צריך אותה. (אני מכיר רב אחד שמקפיד לומר בכל הלכה שיש הבדל בין אשכנזים לספרדים, הרב אופיר מלכה).

צריך גם להבחין בשיטות הפסיקה. במשך השנים נוצרו פערים בין הפסיקה האשכנזית לפסיקה הספרדית. אינני מתכוין שכל אחד טוען שיש לו מסורת פסיקה מהבורא בסיני וחייבים ללכת אחריה, אלא לנתונים מסוימים שנתהוו במהלך השנים, בהם נראה שרוב הפוסקים מעדת הספרדים (בעיקר בשלוש מאות שנה האחרונות) צועדים בגישת פסיקה מסוימת, בעוד רוב הפוסקים בארצות אשכנז משתמשים בכלים שונים בעניני הפסיקה.

כמה נקודות בולטות.
א. הפסיקה הספרדית מושתתת הרבה יותר על פסקים וכללים מאשר הפסיקה האשכנזית, שמשתמשת הרבה יותר עם הכרעה עפ"י סברא. (ובזה אולי ניתן לציין שעבד הבורא הגרב"צ, היה קרוב לגישה האשכנזית. לא סתם החזיק מהחזו"א באופן חסר תקדים).
ב. הפסיקה האשכנזית הרבה פחות מתיחסת לקבלה. אחותה הספרדית מתעסקת הרבה יותר עם הקבלה. (למעט עבד הבורא הגרע"י שבענין הזה קרוב יותר לפוסקים האשכנזים).
ג. היחס לב"י הרבה יותר משמעותי מאשר היחס לרמ"א אצל האשכנזים. (אצל הספרדים יש פולמסים שלמים על היחס לקבלנו הוראות מרן, האם זה ודאי/כרוב/ספק, בכנגד האר"י, סב"ל כנגד מרן, פסקי הב"י בעריות, בנדה, ועוד. אצל האשכנזים - הנושאי כלים חולקים בשפע, שלא לדבר על הגר"א, ואין את כל החשבונות הללו.

ישראל אליהו כתב:אם הוא לא הולך כהקבלה, אז היה לו לפסוק שאסור לברך הנותן ליעף כח. וכמו שהארכתי לעיל.
זה לא סתירה בדבריו?

ישראל אליהו כתב:אם הוא לא הולך כהקבלה, אז היה לו לפסוק שאסור לברך הנותן ליעף כח. וכמו שהארכתי לעיל.
זה לא סתירה בדבריו?

נהר שלום כתב:

ישראל אליהו כתב:אם הוא לא הולך כהקבלה, אז היה לו לפסוק שאסור לברך הנותן ליעף כח. וכמו שהארכתי לעיל.
זה לא סתירה בדבריו?

דבריו של מי? הרדב"ז?

ישא ברכה כתב:

ישראל אליהו כתב:אם הוא לא הולך כהקבלה, אז היה לו לפסוק שאסור לברך הנותן ליעף כח. וכמו שהארכתי לעיל.
זה לא סתירה בדבריו?

אינני מכיר את הסוגיה הספציפית הזו. אבל באופן כללי אם המנהג הקדום היה כך וזהו מנהג שהתפשט בכל עם ישראל, אז לפעמים ממשיכים עם המנהג גם אם יש אי בהירות באשר לסיבות. (כמעט לכל כלל שתמצא, יש יוצא מן הכלל, ולרוב זהו מחמת המנהג). וגם מרן בעל היבי"א שלא פחד לשנות מנהגים, עם כל זאת מנהגים ותיקים מאד שנהגו בהם מאות שנים בתוכם מאות או אלפי חכמי ישראל הוא פחד לשנות, וזה בהחלט הגיוני. (ואגב, כאחד שחקר בעבר את גישת הפסיקה של מרן היב"א זצללה"ה, למרות שיש בה כמה וכמה תמיהות, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא העמיד את הפסיקה הספרדית על הרגליים, אחרי דורות של עימעום מכל מיני סיבות. היחס שלו לשילוב בין הלכה וקבלה, הוא קרוב מאד לפוסקים האשכנזים. באופן כללי - היבי"א העמיד את משנתו על שני עקרונות. 1. התלמוד הוא הסמכות העליונה בתורה שבע"פ, ורק מתוכה הוא שאב את מקורות הפסיקה. 2. שיטתיות, הוא חיפש בהלכה מערכת כללים שתנחה אותו בכל מקום שתתעורר ספק בהכרעה. גם את הכללים הוא בחר רק מה שיש לו תוקף תלמודי. ועל בסיס שני אלו הוא הוציא את כללי הפסק שלו. היחס שלו לזוהר בנוי על ההבחנה הפשוטה שההוראה היוצאת עפ"י התלמוד היא רצון הבורא, ואילו תורת הקבלה אמורה לשמש בעיקר כפרשן רעיוני להלכה העולה מהתלמוד. ומכאן היחס למחלוקת השו"ע אל מול העולה מתורת מלאך האלהים האריז"ל הקד', - רוב פסקי השו"ע הם פסקי הראשונים, רוב פסקי הראשונים מבוססים על התלמוד, עם ראיות מהתלמוד, עם סברות תלמודיות, ואם תורת האריז"ל לא עולה בקנה אחד, הרי שאין כאן שו"ע מול האריז"ל, אלא תורת הראשונים המבוססת על התלמוד. והרי אלו שמוצאים הלכות עפ"י האריז"ל אין לדבר סוף, ואם חשבונות ממושגים שונים בעולם הקבלה ניתן לעקור את כל תורת הנגלה (וכעין מה שנעשה לשינה בסוכה). ושוב, במערכת הכללים שלו יש הרבה מה לדון ולהתכווח, אבל עצם העקרונות שהנחו אותו, הם עקרונות יסוד בתורת ישראל.

תם מה הוא אומר כתב:מדוע היום לחסידי הגר"ע יוסף זצ"ל ([b]שרבים-רבים הם כידוע מהלוויתו[/b]) אין דין "קבלת הוראות מרן היבי"א"?

ישורון250 כתב:אני מציע לך לעיין בספר מנוחת שלום ח"ז (מהגרי"ח סופר שליט"א נמצא באוצר) וכשתעבור על ספרו זה, (ושאר ספריו) תפקחנה עיניך ותווכח באמת ותשא ברכה מאת ה'.

ישראל אליהו כתב:

ישא ברכה כתב:

ישראל אליהו כתב:אם הוא לא הולך כהקבלה, אז היה לו לפסוק שאסור לברך הנותן ליעף כח. וכמו שהארכתי לעיל.
זה לא סתירה בדבריו?

אינני מכיר את הסוגיה הספציפית הזו. אבל באופן כללי אם המנהג הקדום היה כך וזהו מנהג שהתפשט בכל עם ישראל, אז לפעמים ממשיכים עם המנהג גם אם יש אי בהירות באשר לסיבות. (כמעט לכל כלל שתמצא, יש יוצא מן הכלל, ולרוב זהו מחמת המנהג). וגם מרן בעל היבי"א שלא פחד לשנות מנהגים, עם כל זאת מנהגים ותיקים מאד שנהגו בהם מאות שנים בתוכם מאות או אלפי חכמי ישראל הוא פחד לשנות, וזה בהחלט הגיוני. (ואגב, כאחד שחקר בעבר את גישת הפסיקה של מרן היב"א זצללה"ה, למרות שיש בה כמה וכמה תמיהות, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא העמיד את הפסיקה הספרדית על הרגליים, אחרי דורות של עימעום מכל מיני סיבות. היחס שלו לשילוב בין הלכה וקבלה, הוא קרוב מאד לפוסקים האשכנזים. באופן כללי - היבי"א העמיד את משנתו על שני עקרונות. 1. התלמוד הוא הסמכות העליונה בתורה שבע"פ, ורק מתוכה הוא שאב את מקורות הפסיקה. 2. שיטתיות, הוא חיפש בהלכה מערכת כללים שתנחה אותו בכל מקום שתתעורר ספק בהכרעה. גם את הכללים הוא בחר רק מה שיש לו תוקף תלמודי. ועל בסיס שני אלו הוא הוציא את כללי הפסק שלו. היחס שלו לזוהר בנוי על ההבחנה הפשוטה שההוראה היוצאת עפ"י התלמוד היא רצון הבורא, ואילו תורת הקבלה אמורה לשמש בעיקר כפרשן רעיוני להלכה העולה מהתלמוד. ומכאן היחס למחלוקת השו"ע אל מול העולה מתורת מלאך האלהים האריז"ל הקד', - רוב פסקי השו"ע הם פסקי הראשונים, רוב פסקי הראשונים מבוססים על התלמוד, עם ראיות מהתלמוד, עם סברות תלמודיות, ואם תורת האריז"ל לא עולה בקנה אחד, הרי שאין כאן שו"ע מול האריז"ל, אלא תורת הראשונים המבוססת על התלמוד. והרי אלו שמוצאים הלכות עפ"י האריז"ל אין לדבר סוף, ואם חשבונות ממושגים שונים בעולם הקבלה ניתן לעקור את כל תורת הנגלה (וכעין מה שנעשה לשינה בסוכה). ושוב, במערכת הכללים שלו יש הרבה מה לדון ולהתכווח, אבל עצם העקרונות שהנחו אותו, הם עקרונות יסוד בתורת ישראל.

מחילה, אבל אתה מורח.
היב"א לא נרתע לבטל מנהגים כאשר הם היו לדעתו "מנהג בטעות". ובפרט שהתחילו רק מזמן החיד"א (בערך). ובפרט בא"י "אתרא דמרן".

אגב, עיין ב"יראת ההוראה" שביאר את שיטת הפסיקה של החיד"א והבא"ח. אמנם הם לא כתבו ספרי כללים מסודרים, ואולי מחמת כן כתבת "דורות של עמעום", אבל היתה שיטה מסודרת למבין.

תם מה הוא אומר כתב:האם יש כאן מישהו שיוכל באמת להבאר דברי הגר"ע יוסף זצ"ל לגבי מנהגים?

[אני יש לי שאלה מזה זמן על הפסק לגבי הדלקת נרות שפסק לברך ואח"כ להדליק, כיון שכך דעת פוסקים וכו', לפי מה שחיפשתי בשעתו לא מצאתי מישהו אחד שיעיד שהמנהג אצל הספרדים לברך ואח"כ להדליקף אלא להדליק ואח"כ לברך. ולפי"ז, אעפ"י שמצדד לומר שיש כאן ברכה לבטלה וכו', הרי מקובל אצל האחרונים הספרדים שסב"ל במקום מנהג לא אמרינן. ושאלתי אז לכמה ת"ח ולא ידעו פשר דבר].

ישורון250 כתב:ישא ברכה כותב: אינני מכיר את הסוגיה הספציפית הזו וכו' וגם מרן בעל היבי"א שלא פחד לשנות מנהגים, עם כל זאת מנהגים ותיקים מאד שנהגו בהם מאות שנים בתוכם מאות או אלפי חכמי ישראל הוא פחד לשנות, וזה בהחלט הגיוני וכו'

מחילה אם אינך מכיר סוגיא הזו איך תחווה בה דעה אתמהא.

ומה שכתבת שמנהגים שנהגו בהם מאות בשנים הגרע"י ז"ל פחד לשנות, אתמהא ואתמהא וכי לא עקר מנהג הנשים לברך על הדלקת נר בשבת אחר ההדלקה, ומנהג זה הסכימו עליו רבים ושלמים מגדולי רבני הספרדים, ונהגו בו הספרדיות מקדמת דנא עוד מדורו של מרן החיד"א ז"ל וכמפורש בספרו מחזיק ברכה, והחיד"א נפטר בתקס"ו קרוב לשלש מאות שנה, וכן מנהג הספרדיות לברך על לולב וכיוצא והוא מנהג ותיקין וכמו שהעידו עליו גדולי הראשונים בני ספרד, והסכימו עליו גאוני בתרא מבני ספרד כמו החיד"א והחקרי לב ועוד ועוד וזה ידוע, אני מציע לך לעיין בספר מנוחת שלום ח"ז (מהגרי"ח סופר שליט"א נמצא באוצר) וכשתעבור על ספרו זה, (ושאר ספריו) תפקחנה עיניך ותווכח באמת ותשא ברכה מאת ה'.

ישא ברכה כתב:המנהג לברך אחרי הדלקת נרות, אינו קדמון כ"כ, כפי הנראה בימות הראשונים הוא לא היה נפוץ בעדות ספרד. והוא נכנס לציבור הספרדי בתקופות מאוחרות יותר. וגם ישנם עדויות לכאן ולכאן, ולכן היב"א מעיז כנגדו יותר.

ישא ברכה כתב:במפורש כתבתי שהוא העיז לשנות מנהגים, אבל היה לו יחס שונה למנהגים קדמונים במיוחד אם יש להם כבר מקום מתקופת הראשונים. פתחתי עכשיו את יבי"א ואכן זה מה שהוא כותב שהמנהג הוא קדמון עוד מימות הראשונים ונוהגים בו גם האשכנזים, והוא לא מקבל את דברי החיד"א שסיבת המנהג מחמת דברי האריז"ל.

המנהג לברך אחרי הדלקת נרות, אינו קדמון כ"כ, כפי הנראה בימות הראשונים הוא לא היה נפוץ בעדות ספרד. והוא נכנס לציבור הספרדי בתקופות מאוחרות יותר. וגם ישנם עדויות לכאן ולכאן, ולכן היב"א מעיז כנגדו יותר.

זה לא סוד שיב"א חולק באופן חד משמעי על סוללת פוסקים ספרדיים ובראשם החיד"א במשקל שיש לקבלה בפסיקה. הוא לא מקבל את הכלל שאילו היה מרן רואה דברי האריז"ל היה חוזר בו. ובענין הזה הוא צועד כפי הפוסקים בארצות אשכנז. מהויכוח הזה נגזרים שורה ארוכה של ויכוחים שונים.

וונדרבר כתב:

תם מה הוא אומר כתב:[ואין עדויות לכאן ולכאן!
תחפש מישהו אחד שמעיד שהמנהג אצל הספרדים להדליק ואחר כך לברך!
[ולאידך גיסא יש רשימה ארוכה מאד..]

אתה כנראה מתכוין הפוך, שיחפש מישהו אחד שמעיד שהמנהג אצל הספרדים (כמו הגרע"י) לברך ואח"כ להדליק?

ישראל אליהו כתב:

ישא ברכה כתב:במפורש כתבתי שהוא העיז לשנות מנהגים, אבל היה לו יחס שונה למנהגים קדמונים במיוחד אם יש להם כבר מקום מתקופת הראשונים. פתחתי עכשיו את יבי"א ואכן זה מה שהוא כותב שהמנהג הוא קדמון עוד מימות הראשונים ונוהגים בו גם האשכנזים, והוא לא מקבל את דברי החיד"א שסיבת המנהג מחמת דברי האריז"ל.

המנהג לברך אחרי הדלקת נרות, אינו קדמון כ"כ, כפי הנראה בימות הראשונים הוא לא היה נפוץ בעדות ספרד. והוא נכנס לציבור הספרדי בתקופות מאוחרות יותר. וגם ישנם עדויות לכאן ולכאן, ולכן היב"א מעיז כנגדו יותר.

זה לא סוד שיב"א חולק באופן חד משמעי על סוללת פוסקים ספרדיים ובראשם החיד"א במשקל שיש לקבלה בפסיקה. הוא לא מקבל את הכלל שאילו היה מרן רואה דברי האריז"ל היה חוזר בו. ובענין הזה הוא צועד כפי הפוסקים בארצות אשכנז. מהויכוח הזה נגזרים שורה ארוכה של ויכוחים שונים.

ובמחילת כבוד תורתו, לא שייך כלל להתווכח בדבר כזה עם החיד"א, כי החיד"א אומר שטעם התפשטות המנהג לברך הנותן ליעף כח זהו מחמת האר"י. כלומר כהסטוריון לא ניתן לחלוק על מישהו מלפני 200 שנה שאומר שסיבת המנהג, כפי שהוא רואה בעיניו, הוא מחמת טעם מסויים, ומישהו בן דורנו יבא ויחלוק ויאמר: לא! הטעם הוא מחמת סיבה אחרת. זה לא יכול להכנס בגדר "מחלוקת".
אגב, הבאתי לעיל viewtopic.php?f=17&t=42864#p499756 שגם הלק"ט הפר"ח ועוד, מעידים שטעם התפשטות המנהג הוא מחמת הקבלה, אז איך שייך לבא ולומר שהמציאות ההסטורית היתה שונה?

[ישנם עוד הרבה הלכות שהגרע"י פוסק כהקבלה, ואיני רוצה להביאם כי ענין ברכת הנותן ליעף כח הוא הכי משמעותי בדיון של הקבלה מול הפשט].

וונדרבר כתב:מי שחושב שהמחלוקת בין הגרע"י לשאר פוסקים ספרדים, היא על היחס לתורת הקבלה, היחס לבן איש חי, או היחס למנהגים, מחסיר את הנקודה העיקרית שממנה נובעים החילוקים האלו.
הנושא העיקרי הוא שיטת הגרע"י שפוסקים רק כמרן הבית יוסף בלבד ולא מתחשבים עם פסקי האחרונים בחמש מאות שנה שעברו.
ועל שיטתו זו עיקר המחלוקת.
וראה עוד
http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f= ... t=#p104263

תם מה הוא אומר כתב:הרב ישא ברכה,
מה התוקף של מנהג בעיניך?
דוקא מנהג של 1000 שנה?
הגר"ע יוסך מסתמך ואזיל רבות על מנהגים אחרונים.

---
לגבי נר שבת,

הראשונים לא דנים אלא לגבי הדין שיהיה עובר לעשייתן. ותו לא.

ישא ברכה כתב:

תם מה הוא אומר כתב:הרב ישא ברכה,
מה התוקף של מנהג בעיניך?
דוקא מנהג של 1000 שנה?
הגר"ע יוסך מסתמך ואזיל רבות על מנהגים אחרונים.

---
לגבי נר שבת,

הראשונים לא דנים אלא לגבי הדין שיהיה עובר לעשייתן. ותו לא.

לגבי נר שבת

אני רואה שהדיון כאן מתרחב, אקדים ואומר אני אשכנזי. אינני בקי בכל פסקי ומנהגי הספרדים, אבל עסקתי בעבר בבירור כללי ההוראה והמנהגים, ומסוגיה זו הצצתי קצת על ענין ההוראה והמנהגים בפוסקי ספרד, והפולמסים שיש בדור האחרון עם היבי"א.

לענין נר שבת, אי אפשר להתעלם שהפשטות של רוב מוחלט של הראשונים, שמברכים לפני, תעיין ביבי"א ותראה סוללת ראשונים, הרמב"ם כותב במפורש שמברכים לפני. גם פשטות לשון השו"ע כך, וגם בב"י זה המשמעות, אין רמז למנהג (שהרמ"א טורח ומביא, שיש נוהגים ויש נוהגים). אגב, גם באשכנז המנהג הקדום היה לברך לפני, וכמדומני יש חכם שכותב שיש קצת שנוהגים, ואח"כ בזמן הרמ"א רואים שהמנהג התפשט בצורה חזקה וכפי שכותב בדבריו.

נכון שבאיזהו שלב רוב יהדות ספרד החלה לנהוג לברך אחרי, ועדויות על כך (אני מבין) יש בערך מלפני שלש מאות שנה, אבל זהו בהחלט לא מנהג מימי הראשונים. גם בעיקרי הדברים. הטענות של היבי"א חזקות. הראיה מהמשנה בפסחים. ההוכחות הדי חזקות שההכרעה שאין קבלת שבת בברכה, ועוד.

לגבי תוקף של מנהגים, זה סוגיה ארוכה. יש כמה סוגי מנהגים ולכל אחד מקור בפני עצמו. כאשר רוצים להשתמש עם מנהג כתוקף להלכה מסוימת, יש בהחלט משקל עצום האם המנהג הזה הוא מקורי מסיני או שהוא מחודש. (זה לא אומר שאם הוא מחודש אפשר לזלזל בו, חלילה. הלוא עמדו גדולי עולם מאחוריו. אבל המשקל שלו הוא שונה. באותו מידה יש הבדל מתי נכנס המנהג, וזה בכלל לא פשוט לדחות את מנהג הראשונים. גם אצל הגר"א היו כמה משקלים ביחס למנהגים, והגר"א חידש מנהגים מתקופת הגמרא. היבי"א שהוא ללא ספק גאון בתחומים מסוימים בקנה מידה של דורות (לא רק של דורינו) יש לו כתפיים להתמודד. תקרא את התשובות בענין נר שבת, זה מדהים).

לייבעדיג יענקל כתב:ברכת הנותן ליעף כח מופיעה בלא מעט כ"י של סידורים ספרדיים שקדמו לאר"י

תם מה הוא אומר כתב:תחפש מישהו אחד שמעיד שהמנהג אצל הספרדים לברך ואחר כך להדליק!
[ולאידך גיסא יש רשימה ארוכה מאד..]

מגדל כתב:

לייבעדיג יענקל כתב:ברכת הנותן ליעף כח מופיעה בלא מעט כ"י של סידורים ספרדיים שקדמו לאר"י

נו.. ו?
כמו שקיבלנו את דברים הב"י לגבי ברכת מגביה שפלים, היה לנו לקבלם לגבי הנותן ליעף כח?
ואם המנהג עדיף על דבריו, מדוע איננו מברכים מגביה שפלים?

ישראל אליהו כתב:

מגדל כתב:

לייבעדיג יענקל כתב:ברכת הנותן ליעף כח מופיעה בלא מעט כ"י של סידורים ספרדיים שקדמו לאר"י

נו.. ו?
כמו שקיבלנו את דברים הב"י לגבי ברכת מגביה שפלים, היה לנו לקבלם לגבי הנותן ליעף כח?
ואם המנהג עדיף על דבריו, מדוע איננו מברכים מגביה שפלים?

העיר כבר הרב מש"נ, שבקובץ אסופות הרחיב בהבאת כמה וכמה סידורים. אולם הרוב המוחלט לא גרסו ברכה זו.
וכן נראה מדברי הכנה"ג (סי' מו), ושאר אחרונים שהבאתי לעיל.
וביותר מדברי החיד"א והפר"ח ועוד שמעידים שבימיהם התחילו לברך ברכה זו. ומוכח שעד עתה לא בירכו.
וכמ"ש בקיצור הרב מש"נ.