מעשה המצווה וקיום המצווה

[פלוריש]

האחרונים (כמדומני החל מהמנ"ח) מחלקים בדינים מסויימים בין מעשה המצווה לקיום המצווה.
אשמח לקבל דוגמאות לכך, והגדרות מתי אומרים זאת.
תודה!

[החושב]

נראה לי שאומרים את זה בענין סוכה וציצית. שאף כי מצוות צריכות כוונה, אך אם אכל בסוכה ולא כיוון או לבש טלית מצויות ולא כיוון – אין זה שווה למי שאכל חוץ לסוכה או הלך עם טלית בלי ציצית. כי אמנם לא קיים את החיוב, אבל יש כאן מעשה מצוה, ולכן אינו מוגדר כמבטל מצוה.
דברים בסגנון זה מזדמן לשמוע הרבה פעמים. אך אפילו פעם אחת לא שמעתי הסבר הגיוני לקביעה זו.
הקושי הוא כזה. הרי מה זה 'מבטל מצוה'? זהו שאדם חייב במשהו ולא קיים את חיובו. הוא חייב לשבת בסוכה ולכוון לשם מצוה, והוא לא עשה זאת. הרי שלא קיים חיובו. והוא הוא ביטול עשה.

[החושב]

עוד אולי דמות דוגמא בעניין אף על פי שיצא מוציא. הרי שאין שם קיום חובה (עכ"פ במובן הרגיל של מושג זה - לאפוקי ערבות).
ועכ"ז צריך שיהיה מעשה מצווה. וראה בזה בקובץ הערות מח-יד

[הצעיר באלפי]

אלו הסוברים דבמצות מילה אין מצוה בעצם הסרת הערלה, רק עצם היותו מהול (כמובן שיש חולקים וסוברים ששניהם מצוה), נמצא דיש מעשה המצוה והוא עצם מעשה הברית שהוא הכרחי להסרת הערלה, אך קיומה הוא רק אח"כ.

[אש משמים]

פרו ורבו

[הצעיר באלפי]

פרו ורבו

שם סובר המנ"ח שהביאה הוא רק הכשר מצוה, ואינו אפילו מעשה מצוה (כמדומה)

[לב האבן]

לא יועיל לכוין שלא לצאת (למ"ד מצאצ"כ) כדי שלא לעבור על בל תוסיף, דאף שבעכ"ח אינו יוצא, מכ"מ שם מעשה מצוה עלה.
משא"כ למ"ד מצ"כ בלי כוונה ל"ה גם מעשה מצוה ולא רק שאינו יוצא.
(הגר"ש היימן והגר"א וסרמן)

[סגי נהור]

ראה לי שאומרים את זה בענין סוכה וציצית. שאף כי מצוות צריכות כוונה, אך אם אכל בסוכה ולא כיוון או לבש טלית מצויות ולא כיוון – אין זה שווה למי שאכל חוץ לסוכה או הלך עם טלית בלי ציצית. כי אמנם לא קיים את החיוב, אבל יש כאן מעשה מצוה, ולכן אינו מוגדר כמבטל מצוה.
דברים בסגנון זה מזדמן לשמוע הרבה פעמים. אך אפילו פעם אחת לא שמעתי הסבר הגיוני לקביעה זו.
הקושי הוא כזה. הרי מה זה 'מבטל מצוה'? זהו שאדם חייב במשהו ולא קיים את חיובו. הוא חייב לשבת בסוכה ולכוון לשם מצוה, והוא לא עשה זאת. הרי שלא קיים חיובו. והוא הוא ביטול עשה.

לענ"ד הדברים הגיוניים ומתקבלים. יש חיוב לאכול בסוכה ולא מחוץ לסוכה, אך אין חיוב לאכול מתוך כוונה, אלא החיוב הוא לקיים את מצות סוכה מתוך כוונה. לכן אדם שאכל מחוץ לסוכה עבר באכילתו על החיוב, ואילו אדם שאכל בסוכה ללא כוונה לא עבר על החיוב באכילתו אלא הוא לכל היותר כמי שלא אכל כלל. וה"ה בציצית.
ואם כנים הדברים, צדקת בהביאך דוגמא זו לאשכול זה, שכן זהו ממש החילוק המדובר בין המעשה לקיום המצוה.

[בר ישראל]

הגריד"ס אמר כך לגבי כמה דינים, וביניהם אבילות (שבה המעשה מצוה הוא פעולות הגבלות, אך הקיום הוא הרכילות שבלב).

[החושב]

אך אין חיוב לאכול מתוך כוונה, אלא החיוב הוא לקיים את מצות סוכה מתוך כוונה

אם דין 'כוונה' היה דין נפרד (כלומר, צריך א. לקיים מצוה, ב. צריך שיהיה כוונה בשעת קיום המצוה) אז אתה צודק.
אבל אין הדבר כן. הכוונה נדרשת בשביל שהמעשה ייחשב למצווה.

[סגי נהור]

אף אני אענה כנגדך ואומר: אילו היה איסור לאכול שלא במצוה, היית צודק. אבל אין הדבר כן, אלא יש איסור לאכול שלא בסוכה, והסוכה היא סוכה כשרה גם כשאינו מכוון.

ניט אום ניטל נאכט גערעדט.

[החושב]

זה לא 'איסור' לאכול חוץ לסוכה. הרי בתורה כתוב רק 'בסוכות תשבו', ולא כתוב 'לא תאכלו חוץ לסוכה'.
אלא שאדם (כאשר הוא אוכל, עכ"פ) מחויב במצות סוכה. לא קיימת את מה שמוטל עליך - תעשה תשובה. וזהו ביטול עשה.

[הוה אמינא]

ניט אום ניטל נאכט גערעדט.

הנה חקירה טובה לדמות לנידון הנ"ל, האם יש דין איסור ללמוד בניטל - לא. רק שלא ללמוד ודי.

[רון]

האחרונים (כמדומני החל מהמנ"ח) מחלקים בדינים מסויימים בין מעשה המצווה לקיום המצווה.
אשמח לקבל דוגמאות לכך, והגדרות מתי אומרים זאת.
תודה!

אכתוב כאן בקצרה מהרשום אצלי:
ונחלקו הפוסקים אם צריך להניח פתיתים לפני בדיקת חמץ דאל"כ הוי ברכתו לבטלה אם לא ימצא חמץ או דאינו צריך משום שמברך על הבדיקה.
וע' בביאור הגר"א שביאר ב' השיטות בזה וז"ל ומחלוקתם תלוי בפלוגתת ר"ת ור"י שכתב הרא"ש בפ"א דברכות סי' יג' בברכת הסוכה על השינה וע' תוס' שם ובפ"ד דסוכה. וראיה דאין צריך מדאמרינן בפ"ק דפסחים יבדוק בתוך המועד וע' לקמן סי' תלה' דיבדוק בברכה וע' פרי חדש ועוד יש ראיה דאין צריך ברכת המפיל עכ"ל.
הרי שהגר"א מבאר דנחלקו בענין שאינו קשור דוקא לפסח, רק ביאור הדבר הוא, דהנה זה לשון הרא"ש בברכות סי' יג' "וכיוצא בזה שאל ר"י את ר"ת אם צריך לברך על השינה דיותר חמור שינה מאכילה דמותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה ושינת עראי אסורה חוץ לסוכה, והיה ר"י רוצה לומר דהא דאין מברכין על השינה היינו משום דשמא לא יוכל לישן וכשנרדם בשינה אינו יכול לברך. אבל ר"ת השיב לו שכל מצות סוכה שחייב אדם מסעודה לסעודה כגון שינה וטיול ושנון ברכת לישב בסוכה שבירך על הסעודה פוטרת מלברך עליהן עכ"ל.
הנה מבואר דר"י היה סבור שאין אפשרות לברך על השינה, דממ"נ, לפני שנרדם אינו יכול לברך דשמא לא ירדם וברכתו לבטלה, ואם כבר נרדם אינו יכול אז לברך במציאות. ומזה יש ללמוד לכל המצות כולם דהבא לקיים המצוה ואינו בטוח שיקיימנה אינו יכול לברך דשמא לא יקיימנה. וממילא ה"ה בבדיקת חמץ אף שעסוק כעת למצוא את החמץ, אך שמא לא ימצא וממילא הוי ברכה לבטלה, ולפיכך צריך להניח העשרה פתיתין.
אבל לדעת ר"ת אינו כן, דזה אינו סיבה למה לא יברך על השינה, דהא שפיר יכול לברך לפני השינה על מה שמתכונן לישון, ואם לא נרדם בסוף אין זה ברכה לבטלה, דהברכה קאי על מה שעסוק לקיים המצוה, ואף שלבסוף לא עלתה בידו אין זה מעכב בברכה. ורק מטעם שהברכה שבירך בשעת הסעודה עולה גם לשינה, מטעם זה הוא דלא מברך על השינה. ולפי זה בבדיקת חמץ לא אכפת לן מה שלבסוף לא ימצא חמץ, דהוא עושה את מעשה המצוה שהיא בדיקה ואף שלא ימצא לית לן בה

והוסיף הגר"א ראיה דיכול לברך גם אם לבסוף לא ימצא חמץ, מהא דמברך ברכת המפיל אף שלא ברור שירדם ומוכח דהברכה היא על התעסקותו במעשה המחייב הברכה אף שבפועל יתכן שלא יגיע אותו הדבר שמברך עבורו. [והיינו שהגר"א מוכיח מזה כשיטת הר"ת, אך בדעת הר"י צ"ל דמזה אין ראיה וכמ"ש הביאור הלכה בשם החיי אדם דהתם אינה ברכה לבטלה גם אם לא ירדם לפי שנתקנה ברכה זו על מנהגו של עולם].

הנה לפי הגר"א יוצא שאין מחלוקתם בהלכות חמץ, ולכו"ע חובתו היא לבדוק את החמץ בשביל לבערו, וזהו מעשה מצותו לבדוק בשביל למצוא חמץ, והקיום הוא בזה שימצא את החמץ ולא בעצם מעשה הבדיקה, ואם לא ימצא לכו"ע לא קיים מצות חז"ל, אך כיון שעשה מה שמוטל עליו מתקנת חז"ל יש בזה מעשה מצוה שצוו אותו לבדוק אולי ימצא, אבל בעצם הבדיקה עצמה לא חשיב קיום מצוה.
והנה יש להוסיף ביאור בדברי הגר"א, דנראה שמחלוקתם של ר"י ור"ת היא בכל ברכת המצוות, על מה ניתקנה הברכה. אם מה שתיקנו חז"ל ברכת המצות הוא על מעשה המצוה או על קיום המצוה. דהיינו אם הקיום של המצוה הוא המחייב את הברכה, ואם ליכא קיום ודאי, ליכא ברכה. או דלמא דהברכה נתקנה על מעשה המצוה, ועל מה שעוסק במעשה של עשיית מצוה הוא דתיקנו הברכה, ולכן ס"ל לר"ת דאף שלבסוף לא יישן ולא יקיים המצוה, אכתי יכול לברך, דהא עוסק הוא במעשה המצוה של ישיבה בסוכה.
והנה נידון זה אם ברכת המצוות נתקנה על המעשה מצוה או קיומה, לכאורה בזה תלוי גם כן הנידון מי המברך בכל פעם ששליח עושה מצוה עבור המשלח, דאם אזלינן בתר הקיום מצוה, הרי שהמשלח שהוא המקיים את המצוה הוא שצריך לברך, אבל אם בתר מעשה המצוה הרי שהמשלח לא עושה מאומה בעצם שהשליח. ונרחיב הדברים.
דהנה כתב השו"ע בסי' תלב' ס"ב, דאם רוצה בעל הבית לבדוק בעזרת בני הבית, צריכים לעמוד אצלו בשעת הברכה, ואז יבדקו כל אחד במקומו על סמך ברכת הבעל הבית. והנה אינו מובן מה ענין בני הבית לברכת הבעל הבית, דהא חובת הבדיקה לא קיימא אלא על בעל הבית, והוא המחוייב בבדיקה, אלא שמקיים חיובו ע"י דין שליחות, דחשיב שבדק בכל הבית מדין שליחות. אך מה ענין השליחים לברכה, והרי אינם מצווים כלל בבדיקה זו, ומה שייכותם לברכה.
אך הישוב לזה הוא, דהנה המג"א בסק"ו כתב דמדברי השו"ע יש ללמוד דאם בעל הבית אינו בודק כלל, רק מצוה לאחר לבדוק, דצריך השליח לברך. והק' המג"א מה ענין הברכה לשליח, ואיך יאמר אקב"ו, והא אינו מצווה כלל לבדוק בית זה. וכתב המג"א דצ"ל דכיון דמצוה קעביד שייך הוא בברכה. עכ"ד המ"א. הרי מפורש בדבריו דאף שהשליח לא מקיים מצוה לעצמו בשליחות זו, עכ"ז צריך הוא לברך, וה"ט מפני מעשה המצוה שעושה. והנה זה פשוט שהברכה שייכת לשליח, ואין היא מתחייסת למשלח, ואף שהמשנ"ב בסק"י כתב דהשליח מברך "דהוי כשלוחו גם לענין הברכה", ודאי שאין המכוון שהוא שלוחו לענין הברכה, דאין שייך בזה שליחות כמובן.
והנה מבואר כאן בדברי המשנ"ב דהברכה לא ניתקנה על קיום המצוה, שהרי הקיום הוא של הבעה"ב דשלוחו כמותו, וחשיב שקיים מצות הבדיקה, ומדוע שלא יברך הוא, וע"כ שהברכה נתקנה על מעשה המצוה, אבל קיום מצוה גרידא אין בו כדי לחייב ברכה. והטעם לזה יש לומר, על דרך שכתב הב"י בסי' תלד' בטעם הדבר שלא תיקנו חז"ל ברכה על ביטול חמץ, מפני שלא תיקנו על מצוה שבלב, וא"כ יש לומר דקיום גרידא לא עדיף מזה. רק דאם יש מעשה הוי דבר חשוב לתקן עליו ברכה [שו"מ בס"ד שכן ביאר הגרש"ז במנחת שלמה ח"ב]
והנה יש להוכיח מדברי הרשב"א יסוד זה ג"כ, דהברכה ניתקנה על מעשה המצוה אף ללא הקיום. דהרשב"א בתשובה ח"א ת' רמד' כתב דאם קראו מגילה והפסיקו באמצע וחזרו דאין צריכים לחזור ולברך וה"ה במי שסח באמצע דאינו חוזר ומברך. והנה במקרא מגילה הלא כל שלא קרא את כל המגילה לא יי"ח, וא"כ על מה קאי הברכה ואיך מועילה הברכה הרי לא קיים שום מצוה כל שלא גמר את כל הקריאה. ומה שמוכח מזה שחז"ל תיקנו את הברכה על מעשה המצוה, ואם מתחיל מעשה המצוה שפיר יש לברכה על מה שתחול, משא"כ אם נימא דהברכה נתנקנה על קיום המצוה ומוכח ברשב"א כמשנ"ת לענ"ד. וע' במקראי קדש בענין אם שח באמצע הבדיקה.
והנה מה שנתבאר דמוכח מהא דשליח מברך דהדין ניתקן על מעשה המצוה ולא על קיומה, הרי זה לכאורה דלא כשיטת הר"י שהביא הגר"א, דהוא ס"ל דהברכה ניתקנה רק על הקיום, ולכן כתב דלא יברך על שינה בסוכה שמא לא יישן, ונראה מזה שלדידיה לא יברך השליח כיון שאין לו קיום.

[סגי נהור]

זה לא 'איסור' לאכול חוץ לסוכה. הרי בתורה כתוב רק 'בסוכות תשבו', ולא כתוב 'לא תאכלו חוץ לסוכה'.
אלא שאדם (כאשר הוא אוכל, עכ"פ) מחויב במצות סוכה. לא קיימת את מה שמוטל עליך - תעשה תשובה. וזהו ביטול עשה.

מן הסתם דנים בכך ולא עיינתי, אבל להבנתי אינו נכון לומר שאדם כאשר הוא אוכל חל עליו חיוב לקיים מצות סוכה, אלא שכל שבעת ימי החג "הזקיקתו תורה להניח דירתו ולדור כאן בסוכה" (לשון רש"י על כעין תדורו) ואינו רשאי לדור שלא בסוכה, והאוכל אכילת קבע מחוץ לסוכה נמצא דר חוצה לה. אבל אדם זה שאכל בסוכה ללא כוונה אי אפשר לומר שדר מחוץ לסוכה.
לגבי ציצית נצטרך להגדיר זאת באופן אחר כמובן.

[העיברי]

פרו ורבו

שם סובר המנ"ח שהביאה הוא רק הכשר מצוה, ואינו אפילו מעשה מצוה (כמדומה)

ידוע מש"כ בשו"ת הר צבי לחלוק ע"ד המנ"ח וס"ל שלא שייך שיהא חיוב לקיים מצוה שאינו בידו לעשותה דהיינו להוליד בנים דמפתחו ביד ה' אע"כ מצות פו"ר היינו המעשה [ההשתדלות] שעושה, ואכמ"ל.

וראה כאן viewtopic.php?f=17&t=41782&p=486040#p486040

[יהושע100]

ע' שו"ת רע"א ח"א סו"ס ט שכ' בתחילת דבריו שהנכנס לבית חדש עם מזוזה קיימת צריך לברך דזוהי מצווה חדשה לו ומבואר שהבין שיש ברכה על קיום המצווה ובשולי התשובה כ' בשם הברכ"י שהברכה ניתקנה רק על מעשה המצווה.
ור' שם בסי' מב בדין ברכת שליח

[רון]

להמבואר ברע"א הנ"ל דהברכה היא קיום המצוה ולא על מעשה המצוה,
איך יפרנס דברי הב"י דאין ברכה על מצוה שקיומה בלב שהביא הרע"א בתשובה כט' והלאה,
הלא מצד הקיום מצוה אין הבדל בין אם נעשית בלב או ע"י מעשה? לא כן

[מה שנכון נכון]

במזוזה יש מעשה - כניסתו לביתו, וכמו שמדמה זאת רע"א לכניסה לסוכה.
הטענה של הברכ"י הוא שאין המעשה נעשה בגוף המצוה, אלא בא מאליו, ואינו מתעסק בה.

[איך הדין ביושב בסוכה (ובירך או לא), ונפסלה וחזרה והוכשרה, כגון שפרסו עליה סדין וסלקוהו וכי"ב, והוא נשאר יושב במקומו כפי שהיה, האם יברך כעת על עצם ישיבתו (לרוב הראשונים שאי"צ אכילה).
בחלק מהאופנים אולי יש לדון מצד מעשה כניסתו הקודם, כעין שמצינו בנזיר בבה"ק ולובש שעטנז דמשום שבא מתחילה ע"י מעשה ל"ח לשאב"מ.
ויש להזכיר גם את חקירת הגרי"ס באוחז ד' מינים מלפני עה"ש, דגם אם נימא שלצאת יד"ח אי"צ נטילה חדשה, מהו לענין ברכה].

[רון]

חקירת הגרי"ס אינה קשורה לכאורה,
שהרי אדרבא ספיקו הוא בביאור הקרא ד"ולקחתם" אם פירושו לעשות מעשה לקיחה או שיהיה בידו, וא"כ צורת המצוה היא בלי מעשה ומה שייך להצריך בזה מעשה?

[אוהב עמו]

שמעתי כמה פעמים מהג"ר אריאב עוזר שליט"א שיש כמנין מצות שהרמב"ם שינה בין נוסח המצוה שקבע בתחילת ההלכות לבין הנוסח המופיע בגוף ההלכות, לדוג' בפריה ורביה (שכבר הוזכר באשכול) בהקדמה להלכות המצוה היא שיהיה לו בן ובת, ואילו בגוף ההלכה לבוא על אשתו כל עונה עד שתלד.
ודרך הרמב"ם היא שבגוף ההלכות נקט את החלק של קיום המצוה ובהקדמה להלכות כשמנה את המצוות תיאר את קיום המצוה.
זכורני שגם בתענית בתקיעה בחצוצרות יש את ההבדל הזה, וכן בתלמוד תורה, ומפוזרים בין שיעוריו.

[ההוא דאמר]

פרו ורבו

שם סובר המנ"ח שהביאה הוא רק הכשר מצוה, ואינו אפילו מעשה מצוה (כמדומה)

בקובץ הערות כתב דבפו"ר המעשה מצוה הוא הביאה, והלידה אינה אלא תנאי בקיום המצוה, דכל זמן שלא הוליד בפועל בן ובת, עדיין מחויב הוא במעשה המצוה.

[ההוא דאמר]

ישנן דוגמאות למעשה מצוה בלא קיום מצוה.
בתוס' במנחות [סו, א ד"ה זכר] מבואר, דבספירת העומר ניתן לברך בין השמשות, כיון שהוא ספיקא דרבנן.
וצ"ב, דהלא דילמא אינו לילה ואם כן איך יכול לברך.
ומבואר דכיון שאת המעשה מצוה יכול לעשות בין השמשות כדין ספק"ד לקולא, הגם שאת קיום המצוה אינו מקיים בוודאות - דילמא בה"ש אינו לילה. מכל מקום אפשר לברך על 'מעשה מצוה', אף שליכא וודאי 'קיום מצוה', והבן.

[רון]

ישנן דוגמאות למעשה מצוה בלא קיום מצוה.
בתוס' במנחות [סו, א ד"ה זכר] מבואר, דבספירת העומר ניתן לברך בין השמשות, כיון שהוא ספיקא דרבנן.
וצ"ב, דהלא דילמא אינו לילה ואם כן איך יכול לברך.
ומבואר דכיון שאת המעשה מצוה יכול לעשות בין השמשות כדין ספק"ד לקולא, הגם שאת קיום המצוה אינו מקיים בוודאות - דילמא בה"ש אינו לילה. מכל מקום אפשר לברך על 'מעשה מצוה', אף שליכא וודאי 'קיום מצוה', והבן.

אינו מובן טענת כבודו,
הלא כיון שעד כמה שנוגע לקיום המצוה אנו נוקטים שקיים,
משום זה גופא דספיקא דרבנן לקולא, ואין אנו מצריכים אותו לחזור ולקיים מצוה בלילה,
הרי שמשוינן ליה כקיים את המצוה,
וממילא יש כאן קיום מצוה ג"כ ושייך ברכה על זה,
דהברכה בתר המצוה אזלא,
ואם יש כאן קיום, ממילא יש ברכה.
לא כן?

[ביליצר]

נראה לי שאומרים את זה בענין סוכה וציצית. שאף כי מצוות צריכות כוונה, אך אם אכל בסוכה ולא כיוון או לבש טלית מצויות ולא כיוון – אין זה שווה למי שאכל חוץ לסוכה או הלך עם טלית בלי ציצית. כי אמנם לא קיים את החיוב, אבל יש כאן מעשה מצוה, ולכן אינו מוגדר כמבטל מצוה.
דברים בסגנון זה מזדמן לשמוע הרבה פעמים. אך אפילו פעם אחת לא שמעתי הסבר הגיוני לקביעה זו.
הקושי הוא כזה. הרי מה זה 'מבטל מצוה'? זהו שאדם חייב במשהו ולא קיים את חיובו. הוא חייב לשבת בסוכה ולכוון לשם מצוה, והוא לא עשה זאת. הרי שלא קיים חיובו. והוא הוא ביטול עשה.

אין חסרון כונה כידוע במצוות אלו כי אין פרשנות אחרת למעשיו מלבד קיום מצוה [יש את הב"ח דלמען ידעו וכו ואכ"מ]
עכ"פ דבריך כתובים במנחת חינוך לעניין מצוה הבאה בעבירה בסוכה דאף דלא קיים מצוה מ"מ לא נחשב כאילו אכל מחוץ לסוכה כי אין פסול בסוכה.

[החושב]

נראה לי שאומרים את זה בענין סוכה וציצית. שאף כי מצוות צריכות כוונה, אך אם אכל בסוכה ולא כיוון או לבש טלית מצויות ולא כיוון – אין זה שווה למי שאכל חוץ לסוכה או הלך עם טלית בלי ציצית. כי אמנם לא קיים את החיוב, אבל יש כאן מעשה מצוה, ולכן אינו מוגדר כמבטל מצוה.
דברים בסגנון זה מזדמן לשמוע הרבה פעמים. אך אפילו פעם אחת לא שמעתי הסבר הגיוני לקביעה זו.
הקושי הוא כזה. הרי מה זה 'מבטל מצוה'? זהו שאדם חייב במשהו ולא קיים את חיובו. הוא חייב לשבת בסוכה ולכוון לשם מצוה, והוא לא עשה זאת. הרי שלא קיים חיובו. והוא הוא ביטול עשה.

אין חסרון כונה כידוע במצוות אלו כי אין פרשנות אחרת למעשיו מלבד קיום מצוה [יש את הב"ח דלמען ידעו וכו ואכ"מ]
עכ"פ דבריך כתובים במנחת חינוך לעניין מצוה הבאה בעבירה בסוכה דאף דלא קיים מצוה מ"מ לא נחשב כאילו אכל מחוץ לסוכה כי אין פסול בסוכה.

'כידוע' למי?
אם אדם ישב במקום מסוים וחשב שזה סתם בית, ובאמת זו היתה סוכה. אין חסרון כוונה?
אם אדם כיוון בפירוש שלא לקיים מצוות סוכה או ציצית (וזאת בשביל לא להיכנס לספק ברכה) - אין חסרון כוונה?
ובכלל, גם באופן הרגיל והמצוי, מדוע אין פרשנות אחרת? ערכו שלחן בסוכה, ואז הוא בא ואוכל שם, כי במקום אחר פשוט אין אוכל. הרי לך פרשנות אחרת.

[ביליצר]

נראה לי שאומרים את זה בענין סוכה וציצית. שאף כי מצוות צריכות כוונה, אך אם אכל בסוכה ולא כיוון או לבש טלית מצויות ולא כיוון – אין זה שווה למי שאכל חוץ לסוכה או הלך עם טלית בלי ציצית. כי אמנם לא קיים את החיוב, אבל יש כאן מעשה מצוה, ולכן אינו מוגדר כמבטל מצוה.
דברים בסגנון זה מזדמן לשמוע הרבה פעמים. אך אפילו פעם אחת לא שמעתי הסבר הגיוני לקביעה זו.
הקושי הוא כזה. הרי מה זה 'מבטל מצוה'? זהו שאדם חייב במשהו ולא קיים את חיובו. הוא חייב לשבת בסוכה ולכוון לשם מצוה, והוא לא עשה זאת. הרי שלא קיים חיובו. והוא הוא ביטול עשה.

אין חסרון כונה כידוע במצוות אלו כי אין פרשנות אחרת למעשיו מלבד קיום מצוה [יש את הב"ח דלמען ידעו וכו ואכ"מ]
עכ"פ דבריך כתובים במנחת חינוך לעניין מצוה הבאה בעבירה בסוכה דאף דלא קיים מצוה מ"מ לא נחשב כאילו אכל מחוץ לסוכה כי אין פסול בסוכה.

'כידוע' למי?
אם אדם ישב במקום מסוים וחשב שזה סתם בית, ובאמת זו היתה סוכה. אין חסרון כוונה?
אם אדם כיוון בפירוש שלא לקיים מצוות סוכה או ציצית (וזאת בשביל לא להיכנס לספק ברכה) - אין חסרון כוונה?
ובכלל, גם באופן הרגיל והמצוי, מדוע אין פרשנות אחרת? ערכו שלחן בסוכה, ואז הוא בא ואוכל שם, כי במקום אחר פשוט אין אוכל. הרי לך פרשנות אחרת.

יהודי שומר תורה ומצוות היוצא מביתו לסוכה מעשיו מוכיחים ,
[יש מקרים יוצאי דופן שיתכנו בהם חסרון מודעות]
בהיפך כונה עדיין לא יפסל הסוכה ובציצית מכיון דהמצוה קבועה י"א דגם יצא .

[פלוריש]

תודה לכל העונים!

יש סוג מסויים של דינים בהם שמתי לב שמשתמשים רבות בחילוק זה, במצוות שקשורות לרגש.
לדוגמא, אצל הגרי"ד סולוביצ'יק (מבוסטון) במקומות רבים - תשובה, תפילה, אבלות (בספריו על הנושאים האלו), בברכת אברהם על קידושין (בקונטרס אחרון) לגבי אהבת ה', ועוד.
נראה כי הם תופסים שמחוייבים לומר כך במצוות הרגש, משום שעל הרגש אי אפשר לצוות אלא הוא מתפרץ מאליו, לכן מעשה המצווה הוא הפעולה שמביאה לכך והתוצאה של התפרצות הרגש היא קיום המצווה (הם מביאים לכך נפק"מ, ע"ש).