יישוב הסתירה בבא"ח בעניין הפרדת הציציות בשבת

[מגדל]

ידועה השאלה האם מותר להפריד הציציות בשבת.

ראשון המדברים בזה הוא גן המלך סימן סה' שכ': דרך הקושר ציציות בטלית שלאחר גמר עשייתם, מפריד את החוטין זה מזה, לפי שנסתבכו בעת הקשירה. לכן נראה שבשבת אסור להפריד חוטי הציציות זה מזה, אע"פ שאם לא יפרידם, אין הסיבוך שהן מסובכין פוסלן להחשב כגדיל, אלא שמסובכין קצת, מ"מ בשבת ראוי להחמיר משום דהוי כגמר מלאכה, ודמי למסיר יבלת או קש שנסתבך בבגד בשעת אריגה שחייב משום מתקן, אע"פ שאינו מקפיד עליו כ"כ. עכ"ד.
כן פסקו החיד"א, בא"ח ועוד אחרונים.

ישנם הרבה אחרונים שכתבו דלא בא הגן המלך לאסור, אלא בטלית חדשה, שכן כתב "דרך הקושר ציציות", ואז הוי מכה בפטיש, אך אי לאו הכי, דהיינו בעתיקי, שרי להפריד אפילו בשבת. (יפה ללב, יבי"א ועוד).
ובאמת יותר נראה כמו שהבינו החיד"א ושאר פוסקים שאוסר בכל גוונא, והביא טלית חדשה, רק כדי להראות שזה חלק מתהליך העשייה, וחשיב מתקן מנא, אף אם נסתבכו לאחר מכן, וכעין מש"כ הגרש"ז בח"א ס' ט.

והנה בבן איש חי, נמצאת לכאורה סתירה בנידון, שבש"ש פ' בראשית סתם דאין להפריד הציציות בשבת. ואילו בש"ש פרשת נח בהלכות נר שבת, כתב "וציציות המסוכסכים ומעורבבים הרבה, וצריך עיון רב להפרידם ולבדקם, אסור להפריד ולבדקם, אבל אינם מסוכסכים שרי" ומשמע מדבריו, דכל הבעיה היא רק משום שמא יטה, אך אי לאו הכי, שפיר מותר להפריד הציציות בשבת.

והיה נראה לי כיוון מסויים, אמנם לא ברורה לי עדיין נקודה מסויימת בו, ואשמח לשמוע את דעת חכמי הפורום.

ידוע שחפץ של מצווה, אף אם מצד עצמו הוא מתוקן, אם הוא פסול ומכשירו למצווה, חשיב מתקן מנא.
ומצינו דין זה בסוכה לג: גבי ממעט הדסים ביום טוב, שמבואר בגמ' שהוא מתקן מנא, וכ' רש"י, "שהיה פסול ומכשירו" והריב"א שם כ' (הוב"ד במרדכי) "דמתקן גמור הוא מה שנתקנו למצווה". ובסוף דוחה הגמ' דאית ליה הושענא אחריתי, והיינו שיש לו הדס אחר, ועתה אין הוא ממעט הענבים להכשירו למצווה.
וכן גבי אגד לולב כ' הרי"ף ז"ל "והשתא דקיימא לן דלולב א"צ אגד, אי לא אתנחיה בהושענא מערב יו"ט, מנח לי ביו"ט ושפיר דמי. וכ' הר"ן שם "ופירושו דאילו היה צריך אגד, הוי מתסר משום מלאכה, כיוון דבלא"ה לא מיכשר וכדתנן אין ממעטין ביום טוב, אבל השתא דקי"ל אין צריך אגד, לאו כלום קא עביד, דהא אינ נקיט כל חד וחד לחודיה, נמי נפיק.

והנה הדין הפרדת חוטי הציצית, מצינו מחלוקת (מלבד הבנת הב"י והמג"א) בין הטור לבעל העיטור, שלבעל העיטור לא היה דין הפרדה אלא בזמן שהייתה תכלת, אך לא בזמן הזה, וממילא אינו מעכב, ואילו לדבר הטור, ההפרדה היא בעצם החוטים, להפרידם זה מזה, בין אם יש תכלת ובין אם אין. ויעוין בביאור הלכה ס' ח' שהביא דברי הגר"א שמצדד כהטור, והסתפק שמא לדבריו אין לברך על טלית שלא הופרדו ציציותיה.

והנה היה נראה אולי לומר בצירוף כל הנ"ל, דדעת הבן איש חי לאסור הפרדת הציציות בשבת, כדעת הטור והגר"א, והיינו משום דבלאו הכי אינה כשרה לברכה, ואם כן כשמכשירה לברכה, הרי הוא מתקן מנא. אמנם כל זה שייך דווקא במפריד ציציות על מנת ללובשם, כעין מה שפסק בפרשת בראשית, אך בפרשת נח דיבר בעלמא גבי פעולות המצריכות עיון לאור הנר, ומיירי באינו מתכווין ללובשה, ובזה שרי כדין אית ליה הושענא אחריתי. דלא חשיב מתקן מנא בהא. ורק צריך שלא יהו מסוכסכין הרבה, שמא יטה.

ואף שזה דחוק, לא מצאתי דרך אחרת ליישב הסתירה, והבא"ח וודאי למד שאיסור הפרדת הציציות בשבת הוא משום מתקן מנא, ולא משום מכה בפטיש כמו שלמדו היפה ללב והיבי"א, שכן לא חילק בין טלית חדשה לישנה.
אמנם הבעיה היא בציור עצמו בפרשת נח, האם מדובר באדם שמפריד ציציות סתם? לכאורה לא נראה, וודאי שירצה ללבוש טלית זו בזמן כלשהו, ובמידה וכן, האם עדיין שייך לומר בזה אית ליה הושענא אחריתי? אולי סברא זו שייכת רק בחיוב גברא כנטילת לולב, שאנו אומרים שיקיים באחרת, אך בטלית אינו חייב ללבוש בגד מצוייץ, ורק עד כמה שלובש בגד זה, הוא מחוייב בציצית, ואם כן, אולי אף אם עושה זאת בשביל ללובשה שלא בשבת, אכתי ייחשב מתקן מנא?